ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

יש בעיה עם המיטה שלי. אני לא יודע כמה מכם הלכו על העיצוב האוונגרדי הזה, אבל שלי, לפחות, נמצאת בחדר השינה. 

ויש בעיה עם חדר השינה שלי. 

הבעיה היא שלא רואים משם את כל דרכי הגישה לבית.

ומאז ה-7.10 אני צריך לראות כל לילה את כל דרכי הגישה לבית.  

בנוסף, אם מישהו יכנס הביתה באמצע הלילה, הדרך מהספה למטבח, שם יש לי מגירת סכינים וכלי משחית אחרים מסודרת ומאורגנת למקרה ש, היא קצרה יותר מאשר הדרך מחדר השינה למטבח. 

בכל לילה מאז אוקטובר אני נועל את הבית. סוגר את התריס החשמלי של המרפסת. נכנס לחדר השינה. נשכב במיטה. ועוברות איפשהו בין שלוש לעשרים דקות עד שנדמה לי שאני שומע מישהו זר מסתובב לי בבית. 

או שומע מילים בערבית.

וזה הרגע שבו אני קם באנחה, יוצא מהחדר, עובר לסלון, נשכב על הספה ויודע שגם הלילה, כמו בכל לילה מאז אוקטובר, אני צריך לשמור על הילדים שלי.

ויודע עוד יותר שאף אחד אחר לא יעשה את זה. 

יום עצמאות על הספה, אילסוטרציה

שלא תבינו לא נכון, איו לי שום אשליות לגבי יכולות השמירה וההגנה שלי. הפעם האחרונה שהלכתי מכות הייתה לפני 23 שנה, ואין לי שום תקוות שמחבלי חמאס יהיו מפוזרים וחסרי קורדניציה כמו ציון מי״א 5. 

אבל כדי להגיע לילדים שלי המחבלים האלה, באופן הכי מילולי שרק יכול להיות, יצטרכו לדרוך על גופתי המתה. זה כל מה שאני יכול להציע להם. אבא יילחם בשבילכם עד המוות. 

אבל אם אני אהיה במיטה אני עלול לא להספיק. 

אלף פעם – וארבע פעמים עם הפסיכולוגית שלי – כבר ניהלתי עם עצמי את השיחה שזה הלך קצת רחוק מדי. שיש הבדל די רציני בין בתי הקרקע הקיבוציים בבארי ובכפר עזה לבין הקומה הרביעית בקומפלקס המאובטח שאני גר בו בצפון תל אביב. זו חרדה. והיא מנהלת אותי. ואני יודע את זה היטב.

ואתם יודע מה? אני ממש בסדר עם זה.

ואני ממש בסדר עם זה כי מאז ה-7.10 אין תרחיש מוגזם או קיצוני מדי. קרה דבר שלא חשבנו שיקרה אף פעם, ושסיפרו והבטיחו לנו שלא יכול לקרות במדינה שלנו.

מאז כבר שבעה חודשים אנחנו מחפשים את סינוואר, מחפשים חטופים, מחפשים את עצמנו, מחפשים נחמה, מחפשים הסבר, מחפשים דרך החוצה מהסיוט הזה. 

אה, כן, אנחנו מחפשים גם את הנצחון המוחלט, ואולי הבעיה היא בי ואני מבין לא נכון, אבל עבורי, בראש שלי, נצחון מוחלט הוא שאחרון העזתים – תקראו להם חמאסניקים אם תרצו, אני הפסקתי לחפש את ההבדלים – יוצא בתחתונים ומניף דגל לבן ומתחנן על חייו. 

וכל עוד זה לא קרה, אני חושב שאני אתן לחרדה להוביל. 

כדי שחלילה לא יובן לא נכון, אני רחוק מלהיות משותק. ביום יום אני עובד, אני מתפקד, אני צוחק, אני מתמלא פרצי יצירתיות, אני חי במידת האפשר.

בלילה אני ישן על הספה. 

ככה זה עכשיו.

גדול עלי לדעת מה יקרה עכשיו. מצד אחד נכנסים לרפיח על אפו ועל חמתו של כל העולם, מצד שני עלינו לגמר האירוויזיון בתמיכתו ובהצבעתו של אותו עולם בדיוק. זו באמת מדינה מטורללת שאין כמוה. פעם חשבתי שאני מבין מה הולך פה. היום אני באמת רק מנסה לעקוב

בעוד ארבעה ימים נחגוג – או נציין. או ניתן לתאריך הזה פשוט לחלוף לנו מעל הראש – עצמאות, אבל אני מודה שזה מרגיש כמו אוקסימורון בשלב הזה של חיינו.

אני חושב שזה חשוב לציין את היום הזה. רשימת משיאי המשואות היא מהמוצדקות והמכובדות שראיתי. עברי לידר שעבר מהלוויה להלוויה, אורי מגידיש, ענבל ליברמן, רמי דוידיאן. שורת אנשים שאני מניח שהמשותף להם הוא שאיש מהם לא ציפה ולא רצה והיה מוותר על התענוג הזה בתמורה לכך שהאירועים האלה לא יקרו, אבל הם קרו.

והאנשים הטובים והנפלאים והראויים והגיבורים האלה כאן.

ועם כל הצער והכאב על החטופים, שכמובן ישנו ולא נראה שהוא הולך לשום מקום, האנשים האלה ראויים שנניף עבורם את הדגל ליום אחד ונהיה גאים שאלו האנשים שאיתם אנחנו חולקים מדינה, כי בלי האנשים האלה באמת שאין לנו עצמאות.

גדול עלי לדעת מה יקרה עכשיו. מצד אחד נכנסים לרפיח על אפו ועל חמתו של כל העולם, מצד שני עלינו לגמר האירוויזיון בתמיכתו ובהצבעתו של אותו עולם בדיוק. זו באמת מדינה מטורללת שאין כמוה. פעם חשבתי שאני מבין מה הולך פה. היום אני באמת רק מנסה לעקוב.

ורציתי, בחיי שרציתי, להרים עם הטקסט הזה. לתת איזו תקווה ואופטימיות. בסוף – בעידוד רותם, אלא מי – יצא פשוט מה שאני מרגיש. גם זו עצמאות. וזה ללא ספק יום ההולדת העצוב ביותר של המדינה שלי מאז שאני זוכר, ומה אני אגיד לכם, איטס מיי פארטי ואני אהיה חרד אם בא לי. 

ועוד נחגוג. ונבריא. ונשמח. ונצעק. ונתפאר. ונתרומם. ונתהלל. ונתנשא. 

אבל לא השנה.

השנה, לפחות בינתיים, אנחנו על הספה. 

איך מתחילים לכתוב?

 

מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי

ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה

המדריך לתכנון ספרים

הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד

לתכנן את הספר שלי

תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

 לכתוב את עצמי

הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון

הפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

יגון

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

״אני מצטער, חמוד״, אמרתי לו והבטתי היישר אל תוך עיניו המבואסות. ״אני לא יכול לעזור לך עם זה״.

הנה הוא הגיע, הרגע הזה שכל כך חששתי ממנו.

הרגע שבו הילד שלי יבין שאני אדיוט מושלם.

אוקיי, רגע, זה יצא קצת דרמטי ואכן ככה זה נשמע כשצעקתי את זה על עצמי בתוך הראש שלי, אבל זה גם לא מאוד רחוק משם, כי המסכן עוד לא בן עשר, ובאמת שחשבתי שיהיו לי קצת יותר שנות חסד לפני שהוא יגלה שאבא שלו הוא, נו, בן אדם.

כבר כשהגיע המייל מבית הספר על המבחן השנתי בחשבון הרגשתי את הסוף מגיע. את המבחן של השנה שעברה צלחתי רק בקושי, אבל כשעברתי על רשימת הנושאים של השנה וגיליתי שם שברים פשוטים ומספרים מעורבים כבר ידעתי ששום דבר לא יהיה פשוט יותר.

קרא עוד »

איך להיות מאושר

אני רוצה לספר לכם משהו שאף אחד לא יודע על רענן שקד. לדעתי אפילו הוא לא זוכר את זה – אם כי במקרה שלו זה לא מאוד מפתיע, האיש לא זוכר שהסתמסנו לפני חמש דקות – אבל זה סיפור שאני נזכר בו לפחות אחת בשבוע.

ובשביל לספר לכם את הסיפור הזה כמו שצריך, אנחנו נצטרך לצלול אל אחד הרגעים האפלים ביותר בחיים שלי.

רגע לפני שנצלול, אתם צריכים להבין משהו על רענן ועלי: כל החיים המקצועיים והאישיים שלי היו נראים לגמרי אחרת אם לא הייתי פוגש אותו בגיל 22. הייתי שנייה אחרי הצבא, ״7 ימים״ היה הר האוורסט של העיתונות והאיש, שהיה גם כוכב בהתהוות וגם סגן עורך ״7 ימים״, הסכים לקבוע איתי פגישה.

ואז, כמובן, שכח לגמרי שקבע איתי.

18 שנה אחר כך, אנחנו נקרא לזה עוד יום רביעי במשרד.

קרא עוד »

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

15.3.

התאריך הזה עושה לי צמרמורת זו השנה הרביעית ברציפות.

כן, אני יודע, עברו ארבע שנים מאז הקורונה.

כן, אני יודע, הטראומה הלאומית הנוכחית גורמת לה להיראות כמו משחק ילדים וחלום רחוק ומתוק.

ובכל זאת, ולמרות שלפי התקנון מותר לי להתקרבן עד שבע שנות עסקים מיום המקרה, אני רוצה לעשות לטראומה מהקורונה את הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה לה: אני רוצה להיפרד ממנה.

לא תכננתי לעשות את זה. למעשה, ביורצייט החגיגי הזה אני מודה שקצת תכננתי לנבור לתוך הפצע ולהחיות את הטראומה. כדי לעשות את זה חזרתי אחורה אל היומנים ואל הטקסטים מהתקופה ההיא רק כדי לגלות שכל מה שסיפרתי לעצמי היה – ואני אתנסח כאן מאוד בעדינות – ממש לא נכון.

ולמעשה הוא די היה ההפך המוחלט.

זה הפתיע אותי לא פחות משזה הפתיע אתכם.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

יגון

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

איך להיות מאושר

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך