בחודשים האחרונים אני ישן על הספה.
לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.
אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי.
ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה.
היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.
ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה.
יש בעיה עם המיטה שלי. אני לא יודע כמה מכם הלכו על העיצוב האוונגרדי הזה, אבל שלי, לפחות, נמצאת בחדר השינה.
ויש בעיה עם חדר השינה שלי.
הבעיה היא שלא רואים משם את כל דרכי הגישה לבית.
ומאז ה-7.10 אני צריך לראות כל לילה את כל דרכי הגישה לבית.
בנוסף, אם מישהו יכנס הביתה באמצע הלילה, הדרך מהספה למטבח, שם יש לי מגירת סכינים וכלי משחית אחרים מסודרת ומאורגנת למקרה ש, היא קצרה יותר מאשר הדרך מחדר השינה למטבח.
בכל לילה מאז אוקטובר אני נועל את הבית. סוגר את התריס החשמלי של המרפסת. נכנס לחדר השינה. נשכב במיטה. ועוברות איפשהו בין שלוש לעשרים דקות עד שנדמה לי שאני שומע מישהו זר מסתובב לי בבית.
או שומע מילים בערבית.
וזה הרגע שבו אני קם באנחה, יוצא מהחדר, עובר לסלון, נשכב על הספה ויודע שגם הלילה, כמו בכל לילה מאז אוקטובר, אני צריך לשמור על הילדים שלי.
ויודע עוד יותר שאף אחד אחר לא יעשה את זה.
יום עצמאות על הספה, אילסוטרציה
שלא תבינו לא נכון, איו לי שום אשליות לגבי יכולות השמירה וההגנה שלי. הפעם האחרונה שהלכתי מכות הייתה לפני 23 שנה, ואין לי שום תקוות שמחבלי חמאס יהיו מפוזרים וחסרי קורדניציה כמו ציון מי״א 5.
אבל כדי להגיע לילדים שלי המחבלים האלה, באופן הכי מילולי שרק יכול להיות, יצטרכו לדרוך על גופתי המתה. זה כל מה שאני יכול להציע להם. אבא יילחם בשבילכם עד המוות.
אבל אם אני אהיה במיטה אני עלול לא להספיק.
אלף פעם – וארבע פעמים עם הפסיכולוגית שלי – כבר ניהלתי עם עצמי את השיחה שזה הלך קצת רחוק מדי. שיש הבדל די רציני בין בתי הקרקע הקיבוציים בבארי ובכפר עזה לבין הקומה הרביעית בקומפלקס המאובטח שאני גר בו בצפון תל אביב. זו חרדה. והיא מנהלת אותי. ואני יודע את זה היטב.
ואתם יודע מה? אני ממש בסדר עם זה.
ואני ממש בסדר עם זה כי מאז ה-7.10 אין תרחיש מוגזם או קיצוני מדי. קרה דבר שלא חשבנו שיקרה אף פעם, ושסיפרו והבטיחו לנו שלא יכול לקרות במדינה שלנו.
מאז כבר שבעה חודשים אנחנו מחפשים את סינוואר, מחפשים חטופים, מחפשים את עצמנו, מחפשים נחמה, מחפשים הסבר, מחפשים דרך החוצה מהסיוט הזה.
אה, כן, אנחנו מחפשים גם את הנצחון המוחלט, ואולי הבעיה היא בי ואני מבין לא נכון, אבל עבורי, בראש שלי, נצחון מוחלט הוא שאחרון העזתים – תקראו להם חמאסניקים אם תרצו, אני הפסקתי לחפש את ההבדלים – יוצא בתחתונים ומניף דגל לבן ומתחנן על חייו.
וכל עוד זה לא קרה, אני חושב שאני אתן לחרדה להוביל.
כדי שחלילה לא יובן לא נכון, אני רחוק מלהיות משותק. ביום יום אני עובד, אני מתפקד, אני צוחק, אני מתמלא פרצי יצירתיות, אני חי במידת האפשר.
בלילה אני ישן על הספה.
ככה זה עכשיו.
גדול עלי לדעת מה יקרה עכשיו. מצד אחד נכנסים לרפיח על אפו ועל חמתו של כל העולם, מצד שני עלינו לגמר האירוויזיון בתמיכתו ובהצבעתו של אותו עולם בדיוק. זו באמת מדינה מטורללת שאין כמוה. פעם חשבתי שאני מבין מה הולך פה. היום אני באמת רק מנסה לעקוב
בעוד ארבעה ימים נחגוג – או נציין. או ניתן לתאריך הזה פשוט לחלוף לנו מעל הראש – עצמאות, אבל אני מודה שזה מרגיש כמו אוקסימורון בשלב הזה של חיינו.
אני חושב שזה חשוב לציין את היום הזה. רשימת משיאי המשואות היא מהמוצדקות והמכובדות שראיתי. עברי לידר שעבר מהלוויה להלוויה, אורי מגידיש, ענבל ליברמן, רמי דוידיאן. שורת אנשים שאני מניח שהמשותף להם הוא שאיש מהם לא ציפה ולא רצה והיה מוותר על התענוג הזה בתמורה לכך שהאירועים האלה לא יקרו, אבל הם קרו.
והאנשים הטובים והנפלאים והראויים והגיבורים האלה כאן.
ועם כל הצער והכאב על החטופים, שכמובן ישנו ולא נראה שהוא הולך לשום מקום, האנשים האלה ראויים שנניף עבורם את הדגל ליום אחד ונהיה גאים שאלו האנשים שאיתם אנחנו חולקים מדינה, כי בלי האנשים האלה באמת שאין לנו עצמאות.
גדול עלי לדעת מה יקרה עכשיו. מצד אחד נכנסים לרפיח על אפו ועל חמתו של כל העולם, מצד שני עלינו לגמר האירוויזיון בתמיכתו ובהצבעתו של אותו עולם בדיוק. זו באמת מדינה מטורללת שאין כמוה. פעם חשבתי שאני מבין מה הולך פה. היום אני באמת רק מנסה לעקוב.
ורציתי, בחיי שרציתי, להרים עם הטקסט הזה. לתת איזו תקווה ואופטימיות. בסוף – בעידוד רותם, אלא מי – יצא פשוט מה שאני מרגיש. גם זו עצמאות. וזה ללא ספק יום ההולדת העצוב ביותר של המדינה שלי מאז שאני זוכר, ומה אני אגיד לכם, איטס מיי פארטי ואני אהיה חרד אם בא לי.
ועוד נחגוג. ונבריא. ונשמח. ונצעק. ונתפאר. ונתרומם. ונתהלל. ונתנשא.
אבל לא השנה.
השנה, לפחות בינתיים, אנחנו על הספה.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
אני פותח וולוג. הפעם באמת
אחרי בר המצווה שלי ביקשתי מההורים שלי רק בקשה אחת: אני רוצה מצלמת וידאו אמיתית.
בגלל שאני יודע שיש בקבוצה הזו גם כמה בני תשחורת שלא מבינים למה פשוט לא צילמתי עם הטלפון, אני אזכיר שבר המצווה שלי הייתה לפני 27 שנה. צילמנו בפילם, הסרטנו על קלטות וידאו ומצלמות וידאו היו המזוודה הענקית והבלתי ניתנת להרמה שאבא שלי היה מביא הביתה בחופשים. עד היום יש לנו כמה סרטונים שלי כילד בכל מיני גינות, ועד היום אני מעריץ את אבא שלי שסחב מצלמת פנסוניק שחורה ועצומה על הכתף רק כדי לתפוס כמה זכרונות.
אבל דור חדש של מצלמות, בהובלת סוני, כזה שכונה camcorder, עשה שמות בעולם מצלמות הוידאו, ותמורת מחיר שערורייתי מאוד של 14,000 שקל גם אתה היית יכול להיות הבעלים הגאה מאוד של המצלמה הקטנה שצילמה באיכות 240 פיקסלים והייתה יכולה להכיל 45 דקות שלמות של וידאו על קלטות VHS קטנות (180 ש״ח הקלטה, אינעל העולם), שנראו אז כמו פלא מודרני. לא פחות.
היה שלום, לוזר
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
הכרזת העצמאות שלי
את רוב שנות העשרים שלי ביליתי ליד הטלפון, מחכה לשיחה.
אני לא אומר את זה כמטאפורה או הגזמה. באמת שלא. אם הייתי עושה סטטיסטיקה מדויקת אני חושב, שהיינו מגלים ביחד שלמעלה מ-40% מהעשור הזה ביליתי בהבטה במסך הטלפון ובניסיון לשדר לו שיצלצל.
הייתי בחור צעיר עם חלומות זקנים, ואחרי שמאז שזכרתי את עצמי חלמתי להיות תסריטאי ותמיד אמרו לי שאני קטן מדי לכתוב לטלוויזיה, החלטתי להסתער על החלום הזה בכל הכוח. בעזרת קשרים משונים במיוחד מצאתי סוכנת משונה במיוחד שישבה ברמת השרון והיא השיגה לי מה שהיה מכונה אז ואין לי מושג אם בכלל מתקים היום, ״טסטים״.
טסטים, כשמם הם, הם מבחנים כדי להתקבל לסדרות. התהליך היה פשוט: נוסעים לרמת השרון כדי לקבל את הניירות, כי אז עוד אפשר היה להיות סוכנת ולהגיד ״אין לי מייל, אני נגד זה״, מקבלים איזו דרישה סטנדרטית לסצינה, כותבים את הדבר הכי טוב שיש לך, מדפיסים, מהדקים, נוסעים שוב לרמת השרון – ואז יושבים ליד הטלפון, ומחכים לתשובה.
לפעמים היא מגיעה למחרת. לפעמים אחרי שבוע.
לפעמים אף פעם.
התקף החרדה הראשון שלי (פרק מתוך ״חף משפע״)
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
ארץ-עיר, שנה למלחמה
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
אבא פה
״אבא״, הוא נצמד אלי לחיבוק חזק מאוד, ״אני מפחד״.
מחוץ לממ״ד שרקו הטילים האיראניים. או העיראקיים. או הטיל התימני הבודד והיצוגי שהם תמיד שולחים. או המטח מעזה. או הטילים מלבנון. מי זוכר. מי מבדיל.
מי סופר כבר מה שולח אותנו לממ״ד בשבועות האחרונים.
ובכל זאת, הפיצוצים אכן היו חזקים מהרגיל, והאמת היא שגם אני הייתי משוכנע שכשנצא מהממ״ד – אם נצא, זאת אומרת – נגלה שמהשכונה שלנו נשארו חורבות ואש ותמרות עשן. ככה זה נשמע מהממ״ד הפעם.. אז אילה כבר יושבת עלי באופן קבוע בכל אזעקה, אבל הוא בדרך כלל שומר על מרחק ועל פאסון ובעיקר על האייפד, אבל פתאום הוא בא, שם את הראש ולחש ״אבא, אני מפחד״.
ואני עניתי לו במשפט מאוד מוזר שכאילו יצא ממני באיזה אינסטינקט אבהי שלא ידעתי שיש לי: ״אין לך מה לפחד, חמודי, אבא פה״.
וזה משפט מאוד משונה, כי לדעתי חוץ מ״חמודי״ אין בו מילה אחת שהיא אמת.
יש לו מה לפחד. יש לו מלא מה לפחד.
ואבא לא פה.