״יו, מאמי״, צעקתי לה מהקצה השני של החדר. ״בואי תראי כמה שטחי אחסון!״.
מאמי, אם לא אכפת לכם, יושבת בדיוק באותו זמן על מרפסת נדירה ביופיה של מלון לוגוס היפיפה לא פחות ושואפת את אוויר ההרים של ירושלים, כשאני רץ למרפסת ואומר לה בטון הכי מלחיץ שיכול להיות: ״את חייבת לבוא לראות את הארונות כאן. חייבת. בואי עכשיו״.
ואחרי שבאופן מפליא היא סירבה לקום כדי לחזות בפלא האחסוני, משכתי אותה ביד.
״תסתכלי״, אמרתי לה והתחלתי לפתוח דלתות כאילו הייתי אברי גלעד בעשינו עסק. ״תראי כמה מקום יש פה! במלון, את קולטת? תסתכלי את המגירה הזאת! תראי איזה מטורף!״.
מאמי התרחקה אחורה בצעדים זהירים תוך שהיא שומרת על קשר עין רציף עד שהגיעה שוב למרפסת, סגרה את הדלת ונעלה אותה מבחוץ, דבר שהיה מפריע לי אלמלא הייתי עסוק בפירוק – מילה מאוד עדינה לעובדה שפשוט העפתי כל בגד למקום אחר – המזוודה שלי וממלמל לעצמי ״וואו. מה זה. כמה מקום. אתה בגן עדן, עומר״.
וגם אם כל הקטע בווליום קצת מוגזם, אני נשבע בהן צדקי שאת הקטע על גן אמרתי לעצמי גם אמרתי.
הגעתי לגן עדן.
ומי היה מאמין שהוא נמצא בתוך ארון כניסה.
זה הנוף מהמרפסת. לא מעניין כמו הארונות, אבל גם יפה
אני רוצה רגע להסביר משהו על הטור הספציפי הזה, כי כשמלון לוגוס הזמינו לאגף המבוגרים החדש שלהם ואמרו שיש לי יד חופשית לכתוב מה שאני רוצה, אני ממש – אבל ממש – בספק שאפילו הם חשבו שהיד הזו תישלח לארון ותמשש באירוטיות קצת מחשידה מדי את מדפי העץ העבה.
אבל זה מה שקרה.
״המרפסת פה כל כך יפה״, מאמי אמרה ובאה לקחת עוד מעיל.
״תראי איזה עומק המדפים!״, החזרתי לה.
״המיטה פה כל כך נוחה״, היא ניסתה להחזיר אותי לעולם בני האדם.
״את קולטת שהם אפילו עשו ארון מעל המכונת קפה? איזה גאונים!״.
״איזה עץ זה? תראה איזה יופי הם שתלו פה״.
״אבל זה לא יפה כמו העצים בארונות, ראית אותם?״.
ולפי דעתי מאמי התקשרה בשלב הזה לקבלה וביקשו שיעבירו אותה לחדר נפרד.
שחלילה לא יובן לא נכון: מדובר בחדר יפיפה. ממש. אני מת על סגנון נורדי מינימליסטי – מזכיר לי את בית אמא לא שלי – והוא גדול ומרווח ונעים ועל המרפסת והמיטה כבר שמעתם.
עכשיו בואו נדבר על מה שבאמת חשוב: הארונות.
תפסיקו להסתכל עלי מוזר. אני הייתי בכמה וכמה וכמה חדרי מלון בחיים שלי, וברובם המכריע ישנתי כפיות עם המזוודה שלי כי המעצב לא חשב שמישהו גם ירצה לפרוק את המזוודה שלו.
או להניח אותה במקום שאינו על הראש שלו.
ובכלל, אם יש דבר שמחרפן אותי בחדרי מלון – החיים שלי טובים מאוד אם זה מה שמחרפן אותי, אני יודע – זו המהירות שבה הם מתבלגנים כי לשום דבר אין. מקום. אף. פעם!
ובכן, בלוגוס יש.
ואני משוכנע שאיש מהם – כולל אותי, דרך אגב – לא חשב שהסלוגן שאני אצא איתו מפה יהיה ״לוגוס – תיכנסו מהדלת, תישארו בארון״, אבל בחייאת, תסתכלו רגע על היופי הזה. ארון ענק מצד ימין. מקום לנעליים. מקום למזוודות. רק בארונית שמעל הקפה אפשר להכניס תכולה של מזוודה שלמה.
ואני יודע. אני יודע שיש לכם את אותו מבט של מאמי שתוהה ״מה לכל הרוחות קרה לך, בן אדם?״, כי אולי אתם לא מהטיפוסים שפורקים מזוודות, אבל אני כן. אני צריך מקום.
ובזמן האחרון, אין לי מקום בשום מקום שאני נמצא בו.
****
לא תמיד הייתי משוגע.
ואמנם אני לא יודע לשים את האצבע מתי בדיוק זה התחיל, אבל אני כן יודע להגיד שהעניין שלי בשטחי אחסון הוא עניין שהתחיל בזמן האחרון.
למעשה, בוקר אחד, לפני כמה חודשים, קמתי והבית שלי, המתוק והמקסים שאני גר בו כבר ארבע שנים, הרגיש לי קטן עלי.
מה זה קטן עלי, לא יכול לנשום בו.
והילדים ואני ומארי קונדו עבדנו בסוף השבוע שעבר והוצאנו מהבית שקיות ושקיות ושקיות של דברים עד שאילה שאלה ״אבא, אתה מתכוון להשאיר לנו גם כמה בגדים, נכון?״.
ובכל זאת, צפוף לי. ומחניק לי. ודחוס לי.
ומרגיש שאין לי מקום לשום דבר.
והכל מרגיש לי צפוף פתאום. הכבישים פתאום מרגישים לי כאילו כולם סוגרים עלי. כאילו יש יותר מדי מכוניות על הכביש בכל רגע נתון ואין אוויר.
בבתי הקפה – בכולם! – זה מרגיש כאילו אנשים יושבים לי על הברכיים.
בפילאטיס אני מפחד לשלוח יד או רגל כי אין מקום.
לא משנה לאן אני הולך עם הילדים בשבת (אהלן פסטיבל האורות בגני התערוכה!), יש שם יותר מדי אנשים.
ובראש שלי כל הזמן יש יותר מדי מחשבות שרצות ליותר מדי כיוונים ואין לי איפה לאפסן את כולן.
הכל צפוף. הכל מחניק. הכל קטן.
ואז העיניים שלי נחתו על הארונות האלה, והבנתי מה חסר לי בחיים.
הילדים ואני ומארי קונדו עבדנו בסוף השבוע שעבר והוצאנו מהבית שקיות ושקיות ושקיות של דברים עד שאילה שאלה ״אבא, אתה מתכוון להשאיר לנו גם כמה בגדים, נכון?״. ובכל זאת, צפוף לי. ומחניק לי. ודחוס לי.
אני רוצה רגע להיות הוגן לגמרי ולהגיד שזה לא כל כך יפה לדבר רק על הארונות של המלון כשהספייס שהוא נותן זה ממש הקטע שלו.
יוצאים למרפסת ויש נוף שלא נגמר. החדר גדול מאוד ביחס לכל סטנדרט שהוא. ובואו נגיד שלא סתם יש שם הרבה מקום, כי כדאי שתביאו גטקעס וכובע גרב וכפפות ופרווה של דב גריזלי אם אתם מתכוונים להוציא את האף שלכם החוצה כי ירושלים זה המקום היחיד בארץ שבאמת יש בו חורף.
אבל אלוהים, הארונות.
איזה גן עדן.
כאילו מישהו ממש אומר לאורחים שלו שאחרי חמש שנים וקורונה ומלחמה הם יכולים להביא את דב הגריזלי כולו, ושאפשר סוף סוף להפסיק להצטמצם וסוף סוף לפרוק לא רק מתח, אלא גם ציוד.
מרוב מצבי הישרדות כבר שכחתי מה הגודל האמיתי שלי וכמה מקום אני באמת צריך ובעיקר יכול לתפוס בעולם.
וגם אם רק לשלושה ימים, זה היה כל כך נעים להיזכר.
