מעצור הכתיבה שאף אחד לא מדבר עליו (ואיך פותרים אותו)

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

היום ישבתי במשרד שלי וצחקתי מבדיחה של עצמי.

למען ההגינות אני אגיד שאני חושב שהיא הייתה מצחיקה. למען ההגינות האמיתית אני אגיד שלא היה במשרד שלי איש חוץ ממני כדי לקבוע אם זה נכון.

אחר כך עשיתי עם עצמי הפסקת קפה. סיפרתי לעצמי סיפור והקשבתי בקשב רב.אישרתי לעצמי הפסקה של חמש דקות לגלישה באתרים. נזפתי בעצמי כשגיליתי שעברה יותר משעה. אמרתי לעצמי ״אתה מוכרח לחזור לכתוב״.

זה לא עבד. אין לי הרבה סמכות מול עצמי. הצרה איתי תמיד הייתה שאני בהחלט מצחיק את עצמי, אבל לא מפחיד את עצמי. אפילו לא קצת.

קראתי את הטקסט שוב. ושוב.

ושוב.

התחלתי לחשוב שאולי בעצם הוא לא כזה מוצלח. גם כל הרעיון של הספר נראה לי פתאום אדיוטי למדי.

קוראים לזה בדידות.

ואחרי יותר משני עשורים של כתיבה, אני בטוח לגמרי שזה מעצור הכתיבה הגדול מכולם.

קשה לכתוב בלי קהל, ובלי מישהו שמחכה לטקסט שלך בצד השני. וכשאני אומר ״קשה״ אני מתכוון לבלתי אפשרי. תמצאו לעצמכם קהל. זה יכול להיות מישהו אחד. או עשרה. או אלף, אם יש לכם כאלה בנמצא והם מוכנים לעשות את זה בשבילכם.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתלונן. כלומר, אני כן מתלונן, אבל אני לא מתכוון לטעון לרגע שהגעתי לעבוד לבד במקרה. הו, לא. חלמתי להגיע לשם. שנים עבדתי במשרדים משותפים ובאופן ספייס (הגדול שבהם היה 120 אנשים שיושבים בקומה מינוס 1 שאין בה חלונות או אוויר או תקווה) וחלמתי שיום אחד, כשאני אהיה סופר אמיתי, יהיה לי סטודיו משלי. לבד. אף אחד לא יתלונן בו על המזגן. אף אחד לא יפריע לי בו באמצע. אני אשב ואכתוב שם כל היום.

והעניין עם חלומות הוא שלפעמים המציאות מתנגשת בהם חזיתית.

כי הנה, סוף סוף, אחרי שנים בחדרי כותבים ומערכות עיתונים יש לי חדר משלי.

וזה הוביל אותי להתמודד עם משהו שבכלל לא היה לי מושג שיהיה צורך להתמודד איתו.

כי סדרה היא מאמץ קבוצתי. וסרט הוא מאמץ קבוצתי. ועיתון הוא על אחת כמה וכמה מאמץ קבוצתי.

אבל ספר? ספר כותבים לבד.

וזה קצת פחות חלומי והרבה יותר קשה ממה שזה נשמע.

כי את הפנטזיה אני מכיר היטב, אני חושב שאתם ואני שותפים לה: בית קפה שקט, רצוי על איזה רכס הרים באיטליה. מרפסת קטנה שמשקיפה לים גדול. מכל כיוון דממה. רק אתם, האספרסו האיכותי והמחשב.

וזה מדהים.

לשעתיים.

ואחר כך יש טקסט כתוב על המחשב. ואתה מוצא את עצמך מסתכל ימינה ורואה ים, ומסתכל שמאלה ורואה אספרסו, ומסתכל במראה ורואה אותך ותוך רגע אתה הופך להיות גרוע יותר מאחרון הקבצנים בצמתים ומוצא את עצמך ממלמל – שזו מילה יפה למתחנן – לאנשים זרים ״סליחה, אכפת לך לקרוא את הטקסט הזה? אני מבין שזה בעברית ואתה איטלקי, אבל בכל זאת, אתה יכול? אתה מוכן? רק תגיד לי מה אתה חושב? בבקשה?״.

וכשאין מישהו כזה, שאכפת לו כמעט כמו שלך אכפת (או אפילו יותר משלך אכפת!), כשאין איזשהו פידבק מבן אדם שאתה באמת מאמין למה שהוא חושב (כשמישהו אומר לך ״כן, כן, זה יופי״ תוך כדי שהוא בוהה בטלפון שלו זה לא מאוד אמין), זה מכבה.

וזה חתיכת מעצור.

קשה לכתוב בלי קהל, ובלי מישהו שמחכה לטקסט שלך בצד השני.

וכשאני אומר ״קשה״ אני מתכוון לבלתי אפשרי.

תמצאו לעצמכם קהל. זה יכול להיות מישהו אחד. או עשרה. או אלף, אם יש לכם כאלה בנמצא והם מוכנים לעשות את זה בשבילכם.

זה יכול להיות בן זוג (אם כי לא תמיד זה מומלץ, ואולי נדבר על זה פעם), או חבר שאתם סומכים עליו, או קבוצת כתיבה משותפת.

אבל כל כותב צריך מישהו שיקרא אותו ויתן תוקף וזוג עיניים נוספות.

ופשוט יגיד כשזה טוב.

וגם כשזה לא.

ויתן כוח להמשיך גם לעמוד הבא.

לא תאמינו כמה מעצורים ישתחררו לאחר מכן, ועד כמה הכתיבה שלכם תזרום כשתדעו שיש מי שמחכה לה. ולא ישאיר אתכם לצחוק מהבדיחות של עצמכם לבד.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

למה כל אחד (כן, אני לגמרי מסתכל עליך) חייב לכתוב ספר

״נו״, שואל אותי כל בן אדם שמכיר אותי, ״אתה שמח?״.

אני אמור להיות שמח, אני יודע. בכל זאת, לא בכל יום, ולרוב גם לא בכל אף פעם, ספר יוצא ומגיע תוך פחות מ-48 שעות למקום הראשון ברבי המכר. ובכל זאת, לשאלה ״איך זה מרגיש להיות במקום הראשון״ יש תשובה אחת בלבד: מוזר.

זה מרגיש מוזר.

ומשמח.

ומבהיל מאוד.

זו מערבולת של רגשות, בקיצור.

ומה שהכי משונה הוא שהייתי בטוח שכשמודיעים לך (במקרה שלי בהודעת טקסט מההוצאה באחת בלילה עם המון סימני קריאה) שאתה במקום הראשון אז מקפצים בשמחה, מדלגים, מפזזים, אולי אפילו מרשים לעצמך לאכול שוקולד.

קרא עוד »

הרגע שבו הכתיבה תשנה לכם את החיים

במרץ 2020 לקחו לי את הכתיבה.

אתם לא יודעים את זה כי שום דבר מזה לא קרה, אבל 2020 הייתה אמורה להיות השנה שלי. לא כי שידרתי מסרים ליקום, אלא כי הוא כבר ענה לי והיו לי חוזים מוכנים והכל היה פרוס.

מאי 2020 היה תאריך היציאה המקורי של הסרט ״עוד סיפור אחד״, וחודש אחר כך, במהלך שמעולם לא נעשה קודם בישראל, היה צריך לצאת ״כולם לחייך״ לחנויות ובאותו היום ממש גם סדרה שמבוססת עליו.

אבל גם אתם הייתם פה במרץ לפני שלוש שנים, אז אני לא צריך לספר את ההמשך.

קרא עוד »

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים