מעצור הכתיבה שאף אחד לא מדבר עליו (ואיך פותרים אותו)

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

היום ישבתי במשרד שלי וצחקתי מבדיחה של עצמי.

למען ההגינות אני אגיד שאני חושב שהיא הייתה מצחיקה. למען ההגינות האמיתית אני אגיד שלא היה במשרד שלי איש חוץ ממני כדי לקבוע אם זה נכון.

אחר כך עשיתי עם עצמי הפסקת קפה. סיפרתי לעצמי סיפור והקשבתי בקשב רב.אישרתי לעצמי הפסקה של חמש דקות לגלישה באתרים. נזפתי בעצמי כשגיליתי שעברה יותר משעה. אמרתי לעצמי ״אתה מוכרח לחזור לכתוב״.

זה לא עבד. אין לי הרבה סמכות מול עצמי. הצרה איתי תמיד הייתה שאני בהחלט מצחיק את עצמי, אבל לא מפחיד את עצמי. אפילו לא קצת.

קראתי את הטקסט שוב. ושוב.

ושוב.

התחלתי לחשוב שאולי בעצם הוא לא כזה מוצלח. גם כל הרעיון של הספר נראה לי פתאום אדיוטי למדי.

קוראים לזה בדידות.

ואחרי יותר משני עשורים של כתיבה, אני בטוח לגמרי שזה מעצור הכתיבה הגדול מכולם.

קשה לכתוב בלי קהל, ובלי מישהו שמחכה לטקסט שלך בצד השני. וכשאני אומר ״קשה״ אני מתכוון לבלתי אפשרי. תמצאו לעצמכם קהל. זה יכול להיות מישהו אחד. או עשרה. או אלף, אם יש לכם כאלה בנמצא והם מוכנים לעשות את זה בשבילכם.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתלונן. כלומר, אני כן מתלונן, אבל אני לא מתכוון לטעון לרגע שהגעתי לעבוד לבד במקרה. הו, לא. חלמתי להגיע לשם. שנים עבדתי במשרדים משותפים ובאופן ספייס (הגדול שבהם היה 120 אנשים שיושבים בקומה מינוס 1 שאין בה חלונות או אוויר או תקווה) וחלמתי שיום אחד, כשאני אהיה סופר אמיתי, יהיה לי סטודיו משלי. לבד. אף אחד לא יתלונן בו על המזגן. אף אחד לא יפריע לי בו באמצע. אני אשב ואכתוב שם כל היום.

והעניין עם חלומות הוא שלפעמים המציאות מתנגשת בהם חזיתית.

כי הנה, סוף סוף, אחרי שנים בחדרי כותבים ומערכות עיתונים יש לי חדר משלי.

וזה הוביל אותי להתמודד עם משהו שבכלל לא היה לי מושג שיהיה צורך להתמודד איתו.

כי סדרה היא מאמץ קבוצתי. וסרט הוא מאמץ קבוצתי. ועיתון הוא על אחת כמה וכמה מאמץ קבוצתי.

אבל ספר? ספר כותבים לבד.

וזה קצת פחות חלומי והרבה יותר קשה ממה שזה נשמע.

כי את הפנטזיה אני מכיר היטב, אני חושב שאתם ואני שותפים לה: בית קפה שקט, רצוי על איזה רכס הרים באיטליה. מרפסת קטנה שמשקיפה לים גדול. מכל כיוון דממה. רק אתם, האספרסו האיכותי והמחשב.

וזה מדהים.

לשעתיים.

ואחר כך יש טקסט כתוב על המחשב. ואתה מוצא את עצמך מסתכל ימינה ורואה ים, ומסתכל שמאלה ורואה אספרסו, ומסתכל במראה ורואה אותך ותוך רגע אתה הופך להיות גרוע יותר מאחרון הקבצנים בצמתים ומוצא את עצמך ממלמל – שזו מילה יפה למתחנן – לאנשים זרים ״סליחה, אכפת לך לקרוא את הטקסט הזה? אני מבין שזה בעברית ואתה איטלקי, אבל בכל זאת, אתה יכול? אתה מוכן? רק תגיד לי מה אתה חושב? בבקשה?״.

וכשאין מישהו כזה, שאכפת לו כמעט כמו שלך אכפת (או אפילו יותר משלך אכפת!), כשאין איזשהו פידבק מבן אדם שאתה באמת מאמין למה שהוא חושב (כשמישהו אומר לך ״כן, כן, זה יופי״ תוך כדי שהוא בוהה בטלפון שלו זה לא מאוד אמין), זה מכבה.

וזה חתיכת מעצור.

קשה לכתוב בלי קהל, ובלי מישהו שמחכה לטקסט שלך בצד השני.

וכשאני אומר ״קשה״ אני מתכוון לבלתי אפשרי.

תמצאו לעצמכם קהל. זה יכול להיות מישהו אחד. או עשרה. או אלף, אם יש לכם כאלה בנמצא והם מוכנים לעשות את זה בשבילכם.

זה יכול להיות בן זוג (אם כי לא תמיד זה מומלץ, ואולי נדבר על זה פעם), או חבר שאתם סומכים עליו, או קבוצת כתיבה משותפת.

אבל כל כותב צריך מישהו שיקרא אותו ויתן תוקף וזוג עיניים נוספות.

ופשוט יגיד כשזה טוב.

וגם כשזה לא.

ויתן כוח להמשיך גם לעמוד הבא.

לא תאמינו כמה מעצורים ישתחררו לאחר מכן, ועד כמה הכתיבה שלכם תזרום כשתדעו שיש מי שמחכה לה. ולא ישאיר אתכם לצחוק מהבדיחות של עצמכם לבד.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

הספרים הכי טובים שקראתי השנה (סיכום שנה קצת אחר)

אין דרך טובה באמת להתחיל טקסט שמנסה לסכם שנה, ולכן אני מתכוון לעשות משהו מהפכני וחתרני ופשוט לא לעשות את זה.למעשה, בואו נתחיל מהאמצע.שני דברים קרו לי השנה: חזרתי לכתוב, ובעיקר חזרתי לקרוא. אחרי שנים שבהן בקושי הצלחתי להרים ספר ליד (אם כי כן הייתה כמות מכובדת של ספרי אודיו) משהו בי ערג לשוב לפורמט האהוב והמוכר. לאו דווקא זה של דפים, אני מאוד אוהב לקרוא גם על האייפד שלי ועוד יותר אוהב את העובדה שכל ספר נמצא מרחק לחיצה אחת ממני, אבל אין ספק שהשנה לא היה רגע שהייתי בלי ספר ביד.וזה מזל גדול, כי השנה הזו הייתה שנה של ספרים מצוינים ומעולים.ובאמת היה קשה לבחור.ובכל זאת, הנה הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה, ואולי גם אתם תאהבו אותם.

קרא עוד »

הדבר הכי מוזר שקרה לי עם ספר

יש לי טעם מאוד מיינסטרימי בספרים.
אני לא אומר את זה לגנותי – אבל אל דאגה, יהיו מספיק אנשים שכן – אני אומר את זה כי בדרך כלל ספרים שהם רבי מכר ענקיים נוטים להיות כאלה גם אצלי. בספריה שלי אתם יכולים למצוא במקום של כבוד, בין היתר, את ״לאכול, להתפלל, לאהוב״, ״אין לי מושג איך היא עושה את זה״, ״פלא״, ״הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם״, וזו רק רשימה חלקית של ספרים שאהובים על ידי מיליונים וגם עלי.
מה שאני מנסה להגיד זה שאין לי איזה טעם ספרותי יוצא דופן.
והאמת? גם לא הייתי רוצה שיהיה לי.

קרא עוד »

הדבר החשוב ביותר שכל כותב צריך לדעת לעשות

המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לליאת לב רן (לא מכירים? תיכף תכירו), הוא שהאישה הזו יודעת לשים רגל בדלת.
לא כביטוי, אלא פשוטו כמשמעו.

ככה הכרנו.

האישה הזו, מילולית, שמה את הרגל בדלת.

ובמקרה זו הייתה הדלת שלי.

אוקיי, לא בדיוק שלי. היא הייתה דלת ענקית כזאת של מוסך שמאחוריה היה חדר גדול שבו רענן שקד ואני עשינו את ״לכתוב את עצמי״, סדנת הכתיבה שלנו. זה היה המחזור השני שלנו והיינו המומים ומבוהלים מהעובדה ששוב הצלחנו למלא כיתה, ובדיוק כשעמדתי לסגור את הדלת ולהתחיל במפגש הראשון נשמעה צעקה ״רגע!״ ואישה לא מוכרת רצה לכיווני.

קרא עוד »

אז מה הקשר בין כסף וספרים?

אני חייב להודות: חוץ מאמא שלי (שלדעתי פשוט לא קוראת את העיתון הרלוונטי, אחרת היא הייתה הראשונה ששולחת לי) אני לא חושב שהיה בן אדם אחד שלא שלח לי את הכתבה שהתפרסמה בעיתון נפוץ על מצבו המזעזע של שוק הספרים.

ולא, גם השבוע אתם לא תקבלו לינק, משתי סיבות: האחת כי נראה שלכולכם כבר יש אותו, והשנייה היא שכפי שכבר כתבתי בבלוג בשבוע שעבר, אני לא מסכים עם מילה אחת שנכתבה שם.

זו, אגב, גם הסיבה שמזמן הפסקתי להתראיין לכתבות כאלה. מאותן סיבות אני חושש שלא תמצאו בכתבות כאלה גם אנשים כמו אשכול נבו, מאירה ברנע-גולדברג, שרית ישי-לוי, קרן אגם, אילן הייטנר, ליעד שהם או כל מי שממש מתפרנס מהכתיבה שלו.

איכשהו אף פעם לא מוצאים את הטלפונים של האנשים האלה. אני בטוח שזה סתם צירוף מקרים מוזר.

קרא עוד »

האמת – ורק האמת – על מצב שוק הספרים בישראל

איך יודעים שאוגוסט? ובכן, הילדים בבית, הסתדרות המורים מאיימת בשביתה, ופתאום, משום מקום, מקהלות יווניות מתוזמרות היטב מדברות על שוק שרק הולך ומתכווץ, סופרים שלא מצליחים לגמור את החודש ותחזיות שחורות משחור על שוק שלא רק ירד מגדולתו, אלא גם צולל לתהום.

אז בואו נדבר רגע בכנות על שוק הספרים הישראלי.

וכדי שנוכל לדבר עליו בכנות אני אצטרך לכתוב כאן גילוי נאות: האמת האבסולוטית שאני עומד להנחית עליכם היא האמת האבסולוטית כפי שאני רואה אותה. כי זה הדבר הראשון שצריך לדעת על שוק הספרים: אין באמת שוק כזה.

קרא עוד »

תעצרו הכל! עכשיו! (כן,זה טיפ אדיר לכתיבה)

לפני שבוע התחלתי לעבוד על הספר השלישי שלי.

אני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו: ״עומר, מה ספר שלישי? לא הרגע סיפרת לנו שהשני הסתיים והוא יוצא בינואר וכולנו עומדים עם כרטיסי אשראי שלופים ומחכים שתכריז על מכירה מוקדמת?״.

ואתם צודקים לגמרי.

ואני מבטיח שמיד אני לוקח את כספכם.

אבל זו לא הנקודה עכשיו.

הנקודה היא שהיה לי יום כתיבה נהדר.

מה נהדר, מדהים.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים