היום ישבתי במשרד שלי וצחקתי מבדיחה של עצמי.
למען ההגינות אני אגיד שאני חושב שהיא הייתה מצחיקה. למען ההגינות האמיתית אני אגיד שלא היה במשרד שלי איש חוץ ממני כדי לקבוע אם זה נכון.
אחר כך עשיתי עם עצמי הפסקת קפה. סיפרתי לעצמי סיפור והקשבתי בקשב רב.אישרתי לעצמי הפסקה של חמש דקות לגלישה באתרים. נזפתי בעצמי כשגיליתי שעברה יותר משעה. אמרתי לעצמי ״אתה מוכרח לחזור לכתוב״.
זה לא עבד. אין לי הרבה סמכות מול עצמי. הצרה איתי תמיד הייתה שאני בהחלט מצחיק את עצמי, אבל לא מפחיד את עצמי. אפילו לא קצת.
קראתי את הטקסט שוב. ושוב.
ושוב.
התחלתי לחשוב שאולי בעצם הוא לא כזה מוצלח. גם כל הרעיון של הספר נראה לי פתאום אדיוטי למדי.
קוראים לזה בדידות.
ואחרי יותר משני עשורים של כתיבה, אני בטוח לגמרי שזה מעצור הכתיבה הגדול מכולם.
קשה לכתוב בלי קהל, ובלי מישהו שמחכה לטקסט שלך בצד השני. וכשאני אומר ״קשה״ אני מתכוון לבלתי אפשרי. תמצאו לעצמכם קהל. זה יכול להיות מישהו אחד. או עשרה. או אלף, אם יש לכם כאלה בנמצא והם מוכנים לעשות את זה בשבילכם.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתלונן. כלומר, אני כן מתלונן, אבל אני לא מתכוון לטעון לרגע שהגעתי לעבוד לבד במקרה. הו, לא. חלמתי להגיע לשם. שנים עבדתי במשרדים משותפים ובאופן ספייס (הגדול שבהם היה 120 אנשים שיושבים בקומה מינוס 1 שאין בה חלונות או אוויר או תקווה) וחלמתי שיום אחד, כשאני אהיה סופר אמיתי, יהיה לי סטודיו משלי. לבד. אף אחד לא יתלונן בו על המזגן. אף אחד לא יפריע לי בו באמצע. אני אשב ואכתוב שם כל היום.
והעניין עם חלומות הוא שלפעמים המציאות מתנגשת בהם חזיתית.
כי הנה, סוף סוף, אחרי שנים בחדרי כותבים ומערכות עיתונים יש לי חדר משלי.
וזה הוביל אותי להתמודד עם משהו שבכלל לא היה לי מושג שיהיה צורך להתמודד איתו.
כי סדרה היא מאמץ קבוצתי. וסרט הוא מאמץ קבוצתי. ועיתון הוא על אחת כמה וכמה מאמץ קבוצתי.
אבל ספר? ספר כותבים לבד.
וזה קצת פחות חלומי והרבה יותר קשה ממה שזה נשמע.
כי את הפנטזיה אני מכיר היטב, אני חושב שאתם ואני שותפים לה: בית קפה שקט, רצוי על איזה רכס הרים באיטליה. מרפסת קטנה שמשקיפה לים גדול. מכל כיוון דממה. רק אתם, האספרסו האיכותי והמחשב.
וזה מדהים.
לשעתיים.
ואחר כך יש טקסט כתוב על המחשב. ואתה מוצא את עצמך מסתכל ימינה ורואה ים, ומסתכל שמאלה ורואה אספרסו, ומסתכל במראה ורואה אותך ותוך רגע אתה הופך להיות גרוע יותר מאחרון הקבצנים בצמתים ומוצא את עצמך ממלמל – שזו מילה יפה למתחנן – לאנשים זרים ״סליחה, אכפת לך לקרוא את הטקסט הזה? אני מבין שזה בעברית ואתה איטלקי, אבל בכל זאת, אתה יכול? אתה מוכן? רק תגיד לי מה אתה חושב? בבקשה?״.
וכשאין מישהו כזה, שאכפת לו כמעט כמו שלך אכפת (או אפילו יותר משלך אכפת!), כשאין איזשהו פידבק מבן אדם שאתה באמת מאמין למה שהוא חושב (כשמישהו אומר לך ״כן, כן, זה יופי״ תוך כדי שהוא בוהה בטלפון שלו זה לא מאוד אמין), זה מכבה.
וזה חתיכת מעצור.
קשה לכתוב בלי קהל, ובלי מישהו שמחכה לטקסט שלך בצד השני.
וכשאני אומר ״קשה״ אני מתכוון לבלתי אפשרי.
תמצאו לעצמכם קהל. זה יכול להיות מישהו אחד. או עשרה. או אלף, אם יש לכם כאלה בנמצא והם מוכנים לעשות את זה בשבילכם.
זה יכול להיות בן זוג (אם כי לא תמיד זה מומלץ, ואולי נדבר על זה פעם), או חבר שאתם סומכים עליו, או קבוצת כתיבה משותפת.
אבל כל כותב צריך מישהו שיקרא אותו ויתן תוקף וזוג עיניים נוספות.
ופשוט יגיד כשזה טוב.
וגם כשזה לא.
ויתן כוח להמשיך גם לעמוד הבא.
לא תאמינו כמה מעצורים ישתחררו לאחר מכן, ועד כמה הכתיבה שלכם תזרום כשתדעו שיש מי שמחכה לה. ולא ישאיר אתכם לצחוק מהבדיחות של עצמכם לבד.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
איך נראה יום בחייו של סופר?
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
כן, אתם חופרים (וזה מצויין ותמשיכו ככה)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
הכתיבה שלך משעממת נורא (וזה מצויין!)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט.
רותם: יא. עו
מר: יא.
רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עו
מר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה
. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הז
ה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים
. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים
. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה ק
רה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש.
עומר: נכון, ספרי השני.
רותם: בדיגיטל.
עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטל
י. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.