1. השבוע עשיתי את מה שאני עושה כל ערב מאז תחילת המלחמה: צפיתי בסרטונים של אנשים הולכים למלונות יוקרה. זה תחביב שהוא שילוב של פורנו והתעללות עצמית. השבוע ראיתי את Alexnader the guest, סנוב אליטיסט שכל מה שבא לך זה לצרוח עליו ״אלוהים, סתום את הפה כבר ותהנה מהמלון״ מתחלחל מקיפול המגבות במלון ניו יורקי שעולה 5,400 דולר ללילה. וחוץ מהמחשבה שאלוהים באמת נותן אגוזים למי שאין לו שיניים ואת החוויות המהנות בעולם למי שלא יודע להנות מהן, כתבתי לרוני ומאירה בצער ענק ״הנה חווית חיים שכבר לא תהיה לי״.
ואז צלצל הטלפון.
- רגע לפני שאספר לכם על שיחת הטלפון המפתיעה הזאת, אני רק אגיד שרוני כתבה לי: ״אם הייתי כותבת לך לפני כמה שנים שזה המקום שהקריירה שלך תהיה בו, היית מאמין?״. ״לא״, עניתי לה. ״אז מה אתה יודע איפה תהיה ואיפה לא תהיה״. ואז, כאמור, צלצל הטלפון.
- עוד ממש מילה לפני שאני מספר לכם על שיחת הטלפון הזאת, רק להגיד שפעם טסתי לכתבה בפיניקס וכשקראו לכל הנוסעים במחלקה ראשונה לעלות נשארתי לשבת בגייט כי מה לי ולמחלקות ראשונות, וכמה דקות אחר כך שמעתי קול פעמונים, כי אני נשבע שלאנשים האלה יש מערכת כריזה מיוחדת, קורא: ״עומר ברק, עומר ברק, אנא גש לגייט״. הגעתי לדוכן, מבולבל מאוד, תוהה איך הצלחתי להסתבך גם הפעם, וככה גיליתי ששודרגתי למחלקה ראשונה. ועכשיו, אל שיחת הטלפון המפתיעה בלי שום דיחוי.
- נשימה לפני שאני מספר על השיחה ההיא, אני רק אגיד שכל החוויה שלי במחלקה ראשונה הסתפקה בלנסות לא להירדם (בטיסה של 18 שעות ו-40 דקות!) כדי למצות את החוויה עד תום. בסוף גם נרדמתי (בלי שהפכתי את הכיסא למיטה אפילו), גם התבאסתי על עצמי וגם כל הארבעה ימים בפיניקס תכננתי את הדרך חזרה דקה אחרי דקה כדי למצוץ את לשד החוויה עד תום רק כדי לגלות שלא כל יום פורים וטסתי בקואץ׳ כשלידי ישבה אישה ששלושה כסאות היו המינימום ההכרחי שהיא הייתה צריכה לישבן הענוג שלה.
- מה שכן, ישנתי כמו תינוק.
חדר המלון שהזמנתי לעוד שנתיים. מאיפה אני יודע
- טוב, ועכשיו מספיק עם הדיחויים. מה שקרה זה שבתזמון מופלא הטלפון צלצל, ואחרי שעניתי הייתי המום ממש, מה שמזכיר לי את הפעם ההיא שעורך בלייזר התקשר אלי ושאל אותי אם אני פנוי – אם. אני. פנוי. – לטוס לאיטליה לשלושה ימים ולנהוג על פרארי במסלול של פורמולה 1.
- חודשיים אחר כך מצאתי את עצמי בסוויטה מפנקת ברמות לא סבירות עם לו״ז (מודפס!) שכלל רק שורה אחת באנגלית: להנות כמו שלא נהנית אף פעם.
- זה אולי לא מאוד יפתיע אתכם לגלות שגם בסוויטה שכבתי וניסיתי לא להירדם וגם שמתי שעון לרבע לשש בבוקר כדי להיות הראשון בחדר האוכל ולמצוץ עד תום את לשד הקפה האיטלקי המופלא שהגישו שם. כשאני מדבר על אנשים שלא יודעים להנות מהחוויות המהנות בעולם, תסמכו עלי שאני יודע לזהות אותם היטב. טוב, די, עכשיו הטלפון המסתורי.
- אבל אפרופו טלפונים מסתוריים, סיפרתי לכם על הפעם שעורך ״גלובס״ התקשר אלי והורה לי לסור – אפילו בלי לשאול אם אני פנוי! – לשדה דב כי מחכה לי שם מטוס פרטי שיקח אותי ליאכטה הגדולה בעולם, שעליה אני איאלץ לבלות שלושה ימים ולכתוב על החוויה, כי מישהו צריך?
- דבר שלא ידעתם ואתם תודו לי עליו לכל החיים: כשאתם טסים במטוס פרטי עם מיני בר מפנק במיוחד, יכול להיות שיהיה מאוד חכם לא לסיים את כולו תוך שעה ורק אחר כך לגלות שלא בכל מטוס יש שירותים. יו אר וולקאם. ועכשיו, לשיחה המסתורית והמרתקת.
- אבל רגע לפני שעניתי לטלפון, חשבתי לעצמי ״מה זאת אומרת ׳מאיפה אני יודע?׳. ברור שאני יודע. רק לפני חודשיים העלו לי את הארנונה ב-140 שקל ועד עכשיו אני מרגיש את זה בכיס, אז מלון ב-5,400 דולר ללילה? בחיים לא יהיה לי כסף לזה, ואפשר פשוט להניח לחלום הזה ולהבין שזה כבר לא יקרה בגלגול הזה.
- ואז השאלה הזאת של רוני: מאיפה אתה יודע?
האם אני מוכן להסתכן ולקום עם התקווה בכל בוקר שיום אחד יהיו לי 5,400 דולר לזרוק סתם ככה על מלון יוקרה, או שאולי אני אעביר חיים שלמים בלראות אנשים אחרים עושים את זה ביוטיוב ובסוף זה ייגמר בשני לילות ברויאל ביץ׳ בשישה תשלומים
- והאמת המפחידה היא, כמובן, שאני לא יודע. אין לי שום דרך להתכונן לדברים הטובים שיגיעו או לא יגיעו אלי. וזו בחירה שלי עכשיו האם אני מוכן להסתכן ולקום עם התקווה בכל בוקר שיום אחד יהיו לי 5,400 דולר לזרוק סתם ככה על מלון יוקרה, או שאולי אני אעביר חיים שלמים בלראות אנשים אחרים עושים את זה ביוטיוב ובסוף זה ייגמר בשני לילות ברויאל ביץ׳ בשישה תשלומים.
- ובגלל זה, בדיוק בגלל זה, בגלל הפער הבלתי נסבל הזה, לקוות זה דבר מפחיד כל כך.
- ובגלל זה, אני חושב, ברוב הזמן אני מעדיף שלא. או נכון יותר להגיד שאני מפחד שכן. הרבה יותר קל להגיד שזה לא יקרה לי ולחסום את האפשרות ולבטל אותה, כי לקוות, יודע כל מי שקיווה אי פעם, זו פעולה אקטיבית. זה להחזיק מחשבה בראש גם כשהיא לא קיימת במציאות. בעיקר כשהיא לא קיימת במציאות. זה להיות גם הבחור שמבוהל מעליית המחירים בכל פעם שהוא דורך בסופר, וגם הגבר שהרגע אמר לזוגתו ״תארזי מאמי, סגרתי לנו שלושה לילות בניו יורק ב-15,000 דולר״.
- וגם אם אני רק אחד מהם כרגע, זה לא אומר שאני לא יכול להיות גם השני ביום מן הימים. ועכשיו לשיחת הטלפון שקיבלתי.
- אולי אתם זוכרים שבשבוע שעבר כתבתי על זה שהתקשרו אלי ממחסני ההפצה ואמרו לי בלאקוניות לקחת את העותקים של ״חף משפע״ אלי לסלון כי החנויות כבר לא רוצות אותו. ובכן, אני לא יכול לפרט על השיחה הזאת שהגיעה, אבל בואו נגיד שהיא באה משום מקום, ובעקבות הסטטוס ההוא הספרים שלי בדרך למחסני הפצה חדשים ונוצצים ואני חושב – או, יותר נכון, אני מקווה – שדברים גדולים יכולים לקרות. אני מאמין בספר הזה, ולא הפסקתי להאמין בו לרגע גם אחרי הטלפון שאמר לי לבוא לקחת אותו, ובדיוק כשהתחלתי לפנות מקום במחסן שלי הגיע הטלפון ההוא שאולי עוד ישנה את הכל, מזכירות שוב שיש רק שלוש מילים נכונות בעולם הזה: מאיפה אתה יודע.
- והאמת היא, שאני לא יודע כלום. ולכן נותר לי רק להיות הבחור הזה שלא מפסיק להאמין לרגע, ועם כל הכאב העצום שהתקווה הזו יכולה להביא איתה, ולמרות שהיא הבחירה הקשה יותר, אני בוחר בה.
- אז אתמול נכנסתי לאתר של אחד מהסניפים האירופאיים של הרשת הזאת והזמנתי לנו שני לילות לעוד שנתיים באוף סיזן, שהוא במקרה גם יום ההולדת של רותם, שאז זה יוצא מחיר מציאה של 2,200 דולר ללילה בסך הכל. הפיקדון הוא 50 דולר, אפשר לבטל עד שבוע לפני, ובמייל שלי כרגע יש מייל אישור ממלון היוקרה המטורף הזה. האם זה באמת יקרה? כנראה שלא. אבל – וזה ההבדל הגדול – אני בוחר גם להחזיק את האפשרות שאולי יקרה הבלתי יאמן ונגיע לשם בכל זאת. מאיפה אני יודע, נכון?
בתמונה: כנס יוצרים בטקסס שקיבלתי אליו הזמנה וכרטיס טיסה משום מקום ושם פגשתי את פרנק אוז (המדבב של מיס פיגי, פונזי הדוב, יודה, בנץ, כרובי, הבמאי של ״חנות קטנה ומטריפה״, יום ניים איט) האגדי שאני מעריץ וישבנו לקפה וקיבלתי ממנו עצות מדהימות שהולכות איתי עד היום. מאיפה אני יודע מה יקרה, בחיי.
