בואו נדבר על חרדה כלכלית

במשך 11 שנה ישבתי אצל הפסיכולוגית שלי בכל שבוע בגלל שתי מילים בלבד: חרדה כלכלית.

כן, 11 שנה. כן, כל שבוע. וכן, יש מצב שבקרוב אני אחזור. וכן, זה אני שסירבתי לסיים את הטיפול. אבל זו לא הנקודה עכשיו.

כשהגעתי הייתי בן 25, ובואו נגיד את זה בעדינות: הייתה לי סיבה טובה מאוד לחרדה.

הייתי במינוס של שש ספרות, טלפונים מהבנק הגיעו על בסיס שעתי, המשכורת הצנומה שלי לא הראתה שום סימנים שהיא מתכוונת לעלות – למעשה אלו היו שנות המשבר הכלכלי הגדול, אז היא אפילו הצטמצמה – וגרוע מכל אלה: ישבתי מול הפסיכולוגית הזו ואמרתי לה ״אני ממש רוצה להיות כותב״.

והיא הייתה האישה המבוגרת הראשונה שלא צחקה עלי או הסתכלה עלי במבט של ״אתה צריך אשפוז״ כשהוצאתי את המשפט הזה מהפה. אבל שנינו הסכמנו שיש לי סיבה טובה מאוד לחרדה. 

זה לא היה בגלל שרציתי להיות כותב כמו שרציתי לחיות הרבה מעל האמצעים שלי. רציתי את המזרון הכי יקר במיטה הכי יקרה בבית הכי יקר עם תוכנית הכבלים הכי יקרה ולאכול במסעדות הכי יקרות ולטוס למדינות הכי יקרות, ואיכשהו, לא ממש ברור איך, המוח שלי סירב להבין שכל זה עולה כסף. הרבה יותר מדי כסף. כסף שממש אין לי.

מדי פעם הייתי מבין שמשהו לא בסדר. נגיד, הייתה פעם כשנגמר לי הדלק באוטו בז׳בוטינסקי ברמת גן ונכנסתי לתחנת הדלק, רק כדי לגלות שאני יכול למלא מיכל ב-48 שקלים בלבד כי זה כל מה שנשאר לי בכרטיס האשראי. נגיד, הפעם ההיא שניסיתי למשוך כסף בארבעה כספומטים שונים וחשבתי שיש תקלה ארצית במקום להבין שהתקלה היא לגמרי בחשבון הבנק שלי. 

הלוואי היה לי איזה הסבר פסיכולוגי מעמיק או איזו סיבה מספיק טובה, אבל אין לי. רציתי הכל, רציתי עכשיו, ולא הצלחתי לעמוד בפיתוי.  ולצערי זו הסיבה האמיתית שזה קרה. 

אלא שבאיזשהו שלב נכנסתי לסחרור. המינוס היה גדול מדי. הטלפונים הפכו תכופים מדי. ולאט לאט חלחלה אלי המחשבה שמשהו כאן לא בסדר. והמשהו הזה הוא אני. בכסף שלא היה לי קבעתי פגישה אצל פסיכולוגית. וזו הייתה, ככל הנראה, ההחלטה הכלכלית הכי חכמה שעשיתי בחיי.

לאט לאט חיברנו את הנקודות. אני באמת לא יודע למה היה צריך להסביר לי שאני לא יכול לקנות כל מה שבא לי וכרטיס אשראי אינו כרטיס קסם, אבל העובדה היא שהיה צריך. הישרתי מבט והסתכלתי בחשבון הבנק שלי. וזה היה מבהיל. ממש.

לקחתי עוד עבודות. למדתי לא לרעוד מפחד מלדבר עם חברות אשראי. הלכתי ליעוץ כלכלי. למדתי ניהול תקציב. כמחווה של רצון טוב היא עצרה לי את התשלום למשך שנתיים (!) עד שאני אעמוד על הרגליים.

ואם זו לא סיבה להישאר אצל אותה פסיכולוגית 11 שנה אז בחיי, אני לא יודע מה כן.

מבול הטלפונים מהבנק הפך לזרזיף דק למדי. הגענו להסכם. המינוס נפרש להלוואה של ארבע שנים. למדתי להצטמצם ולחיות ממה שיש לי, ולרוב גם בפחות. עברתי לדירה צנועה יותר. מכרתי את האוטו. ביטלתי את הכבלים. הפסקתי להזמין אוכל והתחלתי ללמוד לבשל. הפסקתי לעשות קניות באינטרנט. הפכתי להיות, כמו שקוראים לזה בעגה הפסיכולוגית המקצועית, בן אדם.

ואז התחילו הסיוטים.

ואז הם נגררו גם לתוך היום.

בכל פעם שהטלפון צלצל הייתי בטוח שזה הבנק. התחלתי להיכנס לאתר באופן אובססיבי, לפעמים גם שלושים וארבעים פעמים ביום רק כדי לבדוק שאני באמת בפלוס וזו לא טעות. ניהלתי תקציב מדוקדק ובכל פעם שחרגתי ממנו התחלתי להזיע במקומות שלא ידעתי שקיימים.

נפרדתי מבחורה שבאמת חיבבתי רק כי ההורים שלה גרים בבנימינה, והיא לא הסכימה לחלוק איתי בהוצאות הדלק בפעם בשבועיים שנסענו לשם.

חייתי בתחושה מתמדת שהכסף תיכף נגמר. שעוד רגע לא יישאר לי כלום. שצריך לחסוך ולחסוך ולחסוך. שתיכף יפטרו אותי. שתיכף ייגמר הכסף בעולם. שתיכף יבואו לעצור אותי על עבירות מס, למרות שלא עשיתי שום עבירות ובכלל הייתי שכיר שהעבודה שילמה את המס בשבילו. 

וחוץ מזה שאז עוד לא ידעתי שבמקרה של עבירות מס אפשר פשוט להכניס את אמא שלך לכלא במקומך.  

החרדות התגברו. שום סכום כסף לא הרגיע אותי. ובגלל שממילא לא הצלחתי לישון בלילות, עברתי לעבוד במשמרות עריכה כפולות.

ארבע פעמים בשבוע הייתי מגיע למערכת ב-11 בבוקר למשמרת העריכה שלי ב״24 שעות״, מסיים בשבע וחצי ובשמונה יורד למרתף מערכת הספורט ועורך שם עד אחת וחצי בלילה. בשתיים לפנות בוקר הייתי מגיע הביתה, סחוט מעייפות וכותב – כי זה בכל זאת היה החלום שלי – עד שהבוקר היה עולה והכלב שלי היה דורש לרדת, או עד שהייתי נרדם על המקלדת, מה שהיה מגיע קודם.

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שבעוד שהמצב הכלכלי הלך והתייצב תחומים אחרים בחיי הלכו והדרדרו. המשקל שלי הגיע למספרים תלת ספרתיים. הדכאון שלי הלך והתגבר. בעבודה הייתי מעיר ועצבני, ועושה טעויות על בסיס יומי. בהפסקות הצהריים הלכתי לישון מתחת לשולחן. זו לא הייתה, כפי שאפשר לנחש, התקופה הזוהרת ביותר בחיי.

והכתיבה, שהייתה המנוע שהתחיל את כל הטירוף הזה והדלק שגרם לי להמשיך, שברה לי את הלב פעם אחר פעם.

שבע סדרות שהצעתי וכתבתי נדחו. ספר שהשלמתי קיבל מכתבי דחייה מכל הוצאות הספרים בישראל. רעיון לסרט שהיה לי ונתבקשתי לכתוב אליו תסריט באורך מלא הגיע לשלב האחרון במבחנים המפרכים של קרן הקולנוע – ואז נדחה.

וכל זה, באופן אבסורדי ותחת עיניה המאוד מודאגות של הפסיכולוגית, רק גרם לי לעבוד קשה יותר.

היו ימים שהייתי ישן בהם שעתיים. לפעמים גם 45 דקות. אני לא מספר את זה כדי להשוויץ, להיפך: זה היה אחד הדברים המטומטמים שעשיתי בחיי הבוגרים. ישנתי רע. אכלתי רע. כתבתי רע.

וגרוע מכל אלה: סבלתי ממש בעבודה. הבוס שלי היה רע אלי. לפעמים בצדק. לפעמים לא. לקחתי עוד ועוד עבודות פרילאנס. קרסתי מרוב תשישות. וזה לקח שש שנים ארוכות מאוד שבהן אני יושב בחדרה של הפסיכולוגית שלי ובוכה על מר גורלי עד שאזרתי אומץ ונכנסתי ללשכה בסוף המסדרון ואמרתי שתי מילים: ״אני מתפטר״.

לא הייתה לי שום תוכנית. רעדתי מפחד. השינה שלי כבר לא הייתה טרופה, היא פשוט הייתה לא קיימת. 
התוכנית הייתה לחיות על דמי אבטלה לחצי שנה ולכתוב את הספר שלי, איזו קומדיה רומנטית על גבר שרוצה להתחתן. כתבתי רק כדי לא לחשוב על זה שאני מובטל והרסתי לעצמי את החיים.

את ההמשך נראה לי שאתם כבר מכירים.

אבל זה לא ממש סוף הסיפור הזה. באופן ביזארי להחריד, דווקא ההצלחה של ״לחוץ חתונה״ הביאה איתה חרדה כלכלית קשה עוד יותר. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שעבדתי בלי משכורת קבועה, וכשהבנתי שהמצב הזה הולך להימשך וההצלחה של הספר לא תאפשר לי לקחת משרה מלאה בשום מקום, התחלתי לקחת עוד ועוד עבודות רק כדי להרגיע את החרדה הפנימית.

אמרתי ״כן״ לעוד ועוד פרוייקטים במקביל רק כדי להיות בטוח שהחשבון לא יהפוך חס וחלילה לאדום. גיליתי שהצלחה מקצועית היא לא ההיפך מכשלון, אלא משהו הרבה הרבה יותר מורכב ומתקדם ומסובך שהרבה יותר קשה לנהל אותו. עבדתי על סדרת טלוויזיה, סרט, ספר, סדנאות כתיבה, 73 הרצאות מוזמנות קדימה לארבעה חודשים. ישנתי רע. אכלתי רע. הייתי אבא רע. כתבתי רע.

ואז הגיעה הקורונה.

הסדרה בוטלה.

הסרט בוטל.

הסדנאות בוטלו.

ההרצאות בוטלו.

הספר נדחה.

ההכנסה שלי ירדה בבת אחת לאפס.

החרדה הכי גרועה שלי, הפחד המצמית שלא נותן לי לישון כבר עשור, התגשמה לי מול העיניים.

אני הבן אדם האחרון על הפלנטה שיגיד שהקורונה הביאה איתה דברים טובים. היא לא. זה היה מפחיד וזה היה מדכא וזה היה מבאס וזה היה כואב מאוד ואין לי מושג למה אני מדבר על זה בזמן עבר כי זה עדיין מפחיד וזה עדיין מדכא וזה עדיין מבאס וזה עדיין כואב מאוד וזה ממש לא הלך לשום מקום.

אבל בלם החירום שהקורונה משכה לי מתחת לרגליים והעובדה שפתאום מצאתי את עצמי נטול פרויקטים לחלוטין והיומן התרוקן לגמרי הכריחה אותי לעצור ולחשוב: אתה באמת רוצה להמשיך ככה? אתה באמת נהנה ממשהו מכל הדברים האלה?

וה״לא״ החד משמעי שהגיע מיד אחרי סימן השאלה הזה הפתיע אותי יותר מאשר כל אחד אחר.

אני לא אומר שלא נהניתי. לכתוב סרט זה מרגש. לכתוב סדרה זה מרגש. לכתוב ספר זה מרגש. לכתוב את שלושתם ביחד על שלושה מסכים במקביל זה מתיש ומעייף ולא נורמלי.

ואני לא חושב שאני רוצה לחזור לזה.

אני גם לא רוצה לחזור להרצאות שלי. כן, זה חשוב לדבר על הצלחה. זה בוודאי ובוודאי חשוב לדבר על גבריות חדשה, שאיכשהו הפכתי להיות הדובר הבלתי רשמי שלה מאז שהספר יצא. אבל האמת היא שלא נהניתי מההרצאות האלה, ונדמה לי שגם הקהל שבא הרגיש את זה. כל מי ששאל אותי ״על מה אתה רוצה לדבר?״ ועניתי לו ״על כתיבת ספרים״ ביטל אותי ואמר לי שאין לזה מספיק קהל, שלאף אחד לא אכפת ושיש הרבה שעושים בדיוק את זה.

ואני שכחתי לענות לאנשים האלה שזה מצחיק, אבל זה בדיוק מה שאמרו לי על הספר.

וההחלטה שלי לא לחשוב רגע על כסף וללכת עם התשוקה שלי ולהאמין בעצמי שיש לי בכל זאת זווית יחודית על הדברים הייתה, עד לעצם היום הזה, ההחלטה הכי נכונה שעשיתי בחיים שלי.

יש משהו מוזר כשהפחד הכי גדול שלך מתממש לך מול העיניים, כי אתה מדמיין הרבה מאוד דברים נוראיים, אבל יש דבר אחד שאתה אפילו לא חושב שיכול לקרות: שתמשיך לנשום. שהלב ימשיך לדפוק. שתמצא את עצמך חי אחרי כל זה. 

ובאופן מאוד מוזר, הפחד שלי שהתממש גרם לי לפחד קצת פחות. 

עכשיו אני יודע איך זה מרגיש לאבד את כל מה שבנית. עכשיו אני יודע איך זה מרגיש כשההכנסה נעלמת. עכשיו אני יודע איך זה מרגיש כשהבנק חוזר לרדוף אחריך. 

אבל אני כבר לא מפחד יותר. ואם זו לא סיבה לקום ולהסתער עם כל האנרגיות שאיבדתי על כל הדברים שמתחשק לי לעשות ושגורמים לעיניים שלי לנצוץ, אני כבר לא יודע מה כן. 

אז אחרי ארבע שנים, אני בוחר שוב ללכת עם הלב על משהו שאין לי שמץ של מושג אם הוא יעבוד. וזה מרגש כמעט כמו שזה מבעית, ואל תכריחו אותי להגיד לכם מה יותר.

אז ב-9.7, ב-20:30 בערב, תשעה ימים בדיוק מעכשיו, אני אקיים לראשונה בחיי וובינר חינמי ובו אני אדבר על כתיבת ספרים, שזה באמת נושא שאני תמיד מוכן לדבר עליו המון וללא תשלום.

אני חושב שהוא יהיה מאיר עיניים. אני באמת חושב שאלה דברים שלא שמעתם קודם. אני באמת חושב שאני עשוי להנות מזה, אחרי שאני אסיים לפחד שאף אחד לא יבוא.

החרדה הכלכלית תישאר. המזל הגדול הוא שכולם עברו לסמס ואף אחד כבר לא מתקשר, אז מספרים לא מזוהים כבר לא מקפיצים אותי כמו פעם. אולי הכסף יגמר. אולי לא. אבל בפעם הבאה שאני אלך אל הפסיכולוגית שלי אני אגיד לה ״אוקיי, נראה לי שאני יותר טוב עם כל הקטע של הכסף. עכשיו, בואי נדבר על ההתחממות הגלובלית, טוב?״.

נהניתם? רוצים עוד פוסטים וגם המלצות ספרים, סרטים והמון טיפים על כתיבה? הצטרפו לניוזלטר שלי

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים