אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.
עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.
ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.
אולי השם שלה מצלצל לכם מוכר מאיפשהו, ואולי אתם מכירים את הסיפור שלה, ואולי, כמוני, אחרי ה-7.10 אתם כבר לא יכולים להכיל יותר סיפורים והכל מתערבב, אבל נורית פייגה היא אלמנתו של ד״ר מיכאל פייגה, שנרצח בפיגוע בשרונה. הם ישבו ביחד לאכול ארוחת ערב, דיברו על החתונה של הבת שלהם גלית שהתקרבה, ביקשו חשבון, החשבון לא הגיע במשך עשר דקות מאוד גורליות, וכשסיימו לשלם התחילו היריות. מיכאל נורה בגב כשניסה להגן על אשתו ומת במקום. עוד שלושה בני אדם נרצחו בפיגוע הקטלני בשרונה ו-21 נפצעו, ואני זוכר שהפיגוע הזה זעזע את עולמי כי הייתי ממש לא רחוק משם, ממש כמה רחובות, ובכל פעם שעולה המחשבה ״זה הייתי יכול להיות אני״, מחשבה שכל ישראלי מכיר אותה היטב, היא מאוד מטלטלת.
אבל זו לא הסיבה שאני מספר לכם על נורית פייגה.
לפעמים זה נראה מטופש ומי בכלל צריך את זה, ואז אני נזכר
יש משהו לא הוגן בלספר זוג באיך סיפור האהבה שלהם נגדע באופן טרגי, כי באמת שיש להם סיפור אהבה יפה כל כך, וד״ר מיכאל פייגה היה חוקר מבריק באוניברסיטת בן גוריון שהנצחתו גם גדולה וגם מוצדקת וקראתי את כל המילים היפות שאמרו עליו כל כך הרבה אנשים ומספיק לראות את המבט בעיניים של נורית כשהיא מדברת עליו גם כמעט עשור אחרי כדי שהלב יתכווץ מהבנה איזו אהבה גדולה הייתה שם ולהרגיש את הצער העמוק על לכתו גם מבלי להכיר אותו.
אבל זו עדיין לא הסיבה שאני מספר לכם על נורית פייגה.
הסיבה שאני מספר לכם על האישה המקסימה הזו הוא שהיא באה אתמול להרצאה שלי בספריה ברמת גן.
הרצאות בספריות הן דבר מוזר למדי, אני מדה. אני יודע שנהוג לספר על אולמות הסולד אאוט ולכתוב תנק יו רמת גן, אבל האמת היא שמעולם לא חוויתי אולם מלא בספריה. רוב הזמן זה בגלל שבספריות אין אולמות בכלל, ובשאר הזמן זה בגלל שעם כל הכבוד לספרים המצליחים שלי, כמה אנשים כבר יגררו את עצמם בעשר בבוקר ביום סוער מאין כמוהו כדי לשמוע אותי. בתחילת הדרך שלי היו מגיעים שניים (אין דבר מביך יותר מהרצאה לשניים) או לא מגיעים בכלל, אבל היום כבר באים, ברוך השם, וגם אם לא מחכים לי בחוץ בצרחות ומבקשים שאחתום על הספרים ועל גופם החשוף, כבר מגיעים כמות יפה של אנשים, כמה עשרות בודדות, מספיק בשביל שתהיה הרצאה כיפית וטובה שתצדיק את זה שאנשים יצאו בכפור הזה החוצה.
אבל אחרי הרבה שנים שהתבאסתי שאין ולא יהיו לי תמונות מרהיבות לסטוריז מהרצאות, השיעור הכי חשוב שלמדתי הוא שזה לא משנה כמה אנשים מגיעים, אלא מי מגיע.
שאלתי אם מישהו קרא את הספר או שמע על הספר או יודע מי אני בכלל או לאיזו הרצאה הוא הגיע – סדרת שאלות לגיטימית לחלוטין בהרצאה בספריה, תסמכו עלי בעניין הזה – ונורית הרימה את היד וביקשה את זכות הדיבור.
אין דבר יותר מדהים ומסתורי בעיני מאשר לשבת ולכתוב בבית קפה ברעננה ב-2015 ספר שנדמה לך שהוא רק בשבילך ואיש מלבדך לא יתעניין בו לעולם, ושנתיים אחר כך, על מטוס בדרך ליוסטון, יסתבר שאלה המילים המדויקות של אישה ש מעולם לא פגשת הייתה צריכה
״אני רוצה לספר לכם משהו על הספר הזה״, היא פתחה ופנתה לכל הקהל ולחלוטין גנבה לי את ההצגה ואין לי מספיק מילים להודות לה על זה. ״לא הצלחתי לחזור לקרוא אחרי הפיגוע. בכלל. לא קראתי, לא צחקתי, כלום. והייתי לקראת טיסה ליוסטון לפעילות לזכרו של מיכאל וחשבתי לקחת איתי איזה ספר לטיסה ואמרתי ׳בשביל מה? אני לא קוראת׳. בבוקר הטיסה באה אלי חברה עם הספר הזה ואמרה לי ׳חשבתי עלייך כשקראתי אותו. אני חושבת שהוא יעשה לך טוב׳״.
אני רוצה רגע לעצור ולהגיד איזו סיטואציה מופרכת זאת שיש אישה שאיבדה את בעלה וחברה שלה קוראת ספר וחושבת שהוא יעשה לה טוב, ואיזו סיטואציה מופרכת זו בריבוע שזה הספר שלי.
אוקיי. חוזרים לסיפור.
״לקחתי אותו איתי לטיסה ואמרתי לעצמי ׳זה רק למקרה שיבוא לי לקרוא, אבל לא יבוא לי, כי אני לא קוראת׳״, היא המשיכה מול הקהל שבאמת מאוד התרגש מהסיפור הזה, וגם אני, כמובן. ״ובכל זאת היה לי מאוד משעמם וזו טיסה מאוד ארוכה, אז פתחתי אותו, ואני זוכרת שכבר בעמוד הראשון צחקתי, ולא צחקתי מאז שמיכאל נרצח. זה היה מדהים. והמשכתי לקרוא ופשוט בלעתי את הספר וצחקתי כל כך במטוס והטיסה הזאת, שכל כך פחדתי ממנה, עברה לי כל כך בנעימים ובכיף ולא הרגשתי אותה בכלל״.
אני רוצה להגיד משהו על כתיבה. אני באמת חושב שכתיבה היא הדבר המופלא בעולם והקסם הכי גדול שיש. אני חושב שכל מי שלא כותב מפסיד, והנה למה: כי אין דבר יותר מדהים ומסתורי בעיני מאשר לשבת ולכתוב בבית קפה ברעננה ב-2015 ספר שנדמה לך שהוא רק בשבילך ואיש מלבדך לא יתעניין בו לעולם, ושנתיים אחר כך, על מטוס בדרך ליוסטון, יסתבר שאלה המילים המדויקות של אישה שמעולם לא פגשת הייתה צריכה.
וזה קרה לי כל כך הרבה פעמים מאז עם כל כך הרבה אנשים, ועדיין אין לי שמץ של מושג איך הקסם הזה עובד ומה הוראות ההפעלה שלו.
כשתקראו את ״חף משפע״ תגלו שלקח לי המון המון זמן להאמין שיש עולם שמעבר. שהיקום באמת לפעמים שולח לך אנשים או מסרים. וגם אם הוא לא עובד כמו שמספרים שהוא עובד, ועל כך בספר עצמו, אני חושב שאני אסתכן בלצאת רוחניק ולהגיד שהאישה הזאת הגיעה כדי להזכיר לי למה אני עושה את מה שאני עושה, כי אני מודה שבחודשים האחרונים כבר שכחתי קצת.
ונהיו כל כך הרבה ערבים שבהם ישבתי על הספה ותהיתי, לבד או עם רותם, אם יש בכלל תוחלת לכל זה. בשביל מה אני צריך את זה. אם הספר ימכור או לא ימכור. ומה יקרה אם לא. ושצריך אסטרטגיה. וטקטיקה.
ושכחתי את הלב של כל הדבר.
ושכחתי שזה קסם.
ולקסם אין שום אסטרטגיה וטקטיקה. זה או שאנשים צריכים את המילים שלך, או שלא. זה הכל. ועל זה אין תשובה עד שהספר יוצא. ולפעמים גם אחרי שהוא יוצא. ֿ
ואתמול קיבלתי תזכורת למה אני עושה את מה שאני עושה. וגם אם יש אנשים שחושבים שזה מטופש או לא חושב או ״רק סופר של ספרים קלילים״, זו הייתה תזכורת שכל אחד צריך למצוא את המקום שלו בעולם ולעשות את מה שהוא יודע ויכול לעשות, ופשוט להמשיך לעשות את זה.
ואם יש לך מזל, יום אחד תבוא בגשם סוער אישה להרצאה ברמת גן, מכל המקומות, ותזכיר לך בדיוק למה אתה עושה את מה שאתה עושה.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
