בקנייה מעל 149 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

זה הסוף (בפעם השלישית)

סיימתי את הספר שלי השבוע..

שזה משפט מאוד מוזר לכתוב, אפילו כשזה קורה בפעם השלישית.

ובכל זאת, אני מודה שהיו תקופות – בואו נקרא לזה מאוקטובר והלאה – שלא חשבתי שזה המשפט שאני אכתוב בהקשר של הספר הזה.

ויותר מכל רגע אחר בחייו של ספר, זה הרגע הטוב מכולם.

הפעם הראשונה שכתבתי ״הסוף״ לאיזשהו ספר הייתה בארקפה רעננה. זה תמיד כל כך מרגיז אותי כי הלוואי והיה לי מקום קצת יותר ספרותי, אבל גרתי בהרצליה באותה תקופה והייתה לי השראה דווקא שם.

לך תתווכח עם השראה.

זה באמת נגמר בסוף. שלוש המילים החשובות ביותר ב״כולם לחייך״

על הספר הראשון שלי, ״לחוץ חתונה״, עבדתי שש או שבע שנים. הייתי כל כך רגיל לעבוד עליו, כל כך רגיל להקדיש לו כל דקה פנויה שהייתה לי, עד שבאיזשהו שלב פשוט כתבתי עוד ועוד את האמצע. לא הרבה יודעים את זה, אבל הגרסה הראשונה של הספר הזה הייתה 297 עמודי וורד, שהם בערך 700 עמודי ספר, ואני חושב שזה היה תמהיל מדוייק של סופר לא מנוסה וגם אדם שיודע שברגע שהספר הזה יסתיים, ברגע שתיכתב המילה הזאת, הוא יסיים בדיוק באותו המקום שסיימו כל הטקסטים הקודמים: בפח.

ואני מודה שלא רציתי שגם לספר הזה יהיה את הגורל הזה.

אז כתבתי אותו. וכתבתי עוד. וכתבתי עוד קצת. והלכתי לסדנת כתיבה. ועוד אחת. והוספתי פרק ועוד פרק ועוד פרק ואז, בפרק ה-57, ביום שלישי ב-11 בבוקר, כתבתי את סצינת החתונה והבנתי: פאק.

זה נגמר.

ועכשיו אני צריך לחזור לחיים הרגילים שלי.

וכאבא טרי וכמובטל בחודש האחרון של דמי האבטלה, בואו רק נסכם ונגיד שהחיים שלי לא היו משהו באותה תקופה.

ולא חשבתי שהסוף יגיע.

והייתי המום יותר מכל אחד אחר כשהבנתי שבעצם אין צורך בפרק ה-58.

ויותר מכל דבר אחר בכל סיפור האגדה המטורף של הספר הזה, הרגע שבו הקלדתי את שלוש האותיות האלה היה הרגע שבו החיים שלי השתנו לנצח.

ולא. זו לא מטאפורה, ואפילו לא הגזמה.

אני נער הפוסטר שאמרו עליו בחטיבה ובתיכון שהוא יכול יותר. כל אסיפת הורים, ולפעמים גם בלי ההורים, המשפט הקבוע היה שיש לי פוטנציאל ושאני לא מממש אותו. ברוב המקצועות הייתי על 70 או 80, כך שקשה להגיד שהייתי כשלון טוטאלי, אבל גם רחוק מאוד משורת המצטיינים הכיתתית.

האבחנה החינוכית המדויקת (אח, סוף שנות התשעים, הימים שבהם כל אדם בלי הכשרה היה יכול לתת אחת) הייתה שאני עצלן. שאני לא מתאמץ. שאני לא משקיע. שאני לא יודע לעשות דברים עד הסוף. רכזת השכבה שלי, אישה קטנת קומה וצרודה שלא היה רגע שלא עישנה, כולל בשיעורים, עמדה מולי עם ריח של מאפרה ואמרה לי שאני זורק את החיים שלי לפח.

כן.

ממש כמו בניסוי האורז המפורסם, הפכתי להיות ההגשמה של המילים האלה. את הפרויקט שלי בבגרות בתקשורת לא סיימתי והפסדתי חמש יחידות. למבחן הבגרות בספרות מורחב החלטתי לא לגשת. היו כמה וכמה עבודות שעשיתי את כולן כמעט עד הסוף והפסקתי.

למה? אני לא יודע. אולי זה הרס עצמי מוקדם ואולי כשחבורה של מבוגרים מתעמרת בנער לא נעים לו להוציא אותם טועים. אולי בסוף הכל זה עניין של נימוס בסיסי.

ביום האחרון של כיתה י״ב, בשיחה האישית עם אותה רכזת שכבה, היא אמרה לי שהיא דואגת לי כי אני אף פעם לא מסיים כלום. ״הדבר היחיד שאתה תגמור כמו שצריך זה את עצמך״, היא עישנה עלי והלכה.
לא תאמינו, אבל בסוף היא הרגה את עצמה עם הסיגריות.

מפתיע, אני יודע.

למרות שמאז סיימתי כמה וכמה וכמה דברים, הדימוי הזה נשאר איתי. אני הפוטנציאל שאף פעם לא מממש את עצמו. אני זה עם ההתחלה המבטיחה ובלי הסוף.

ופתאום, בארקפה רעננה, כבר לא הייתי האיש הזה יותר.

הייתי האדם שהחליט שהוא יהיה סופר.

האדם שלימד את עצמו איך לעשות את זה.

האדם שכתב פרק ראשון.

ושמונה שנים אחר כך גם כתב ״הסוף״.

ולכן אני תמיד אומר בהרצאות שעבורי כל מה שבא אחר כך – ובואו, היו שם די הרבה דברים – לא היה מתוק כמו הרגע הזה שבמו ידי בראתי את עצמי מחדש, שבמו דמיוני כתבתי את הסיפור שלי מחדש והמילים שהגיעו מהלב שלי הצליחו למחוק את כל המילים שנאמרו עלי בעבר.

זה רגע מדהים, לסיים ספר. לפני רגע הוא לא היה בעולם אלא רק בראש שלך, והנה הוא. פתאום הוא שם

זה רגע מדהים, לסיים ספר. לפני רגע הוא לא היה בעולם אלא רק בראש שלך, והנה הוא. פתאום הוא שם. ואני יודע, חלק מכם אולי יגידו שזה דומה למשהו קסום אחר, אבל מה אני אגיד לכם, כגבר, החוויה של להפוך לאבא – בניגוד גמור לאבהות עצמה – לא רשומה כאיזה מאמץ גדול במיוחד.

אבל בספר צריך לחצוב את זה. מילה אחרי מילה אחרי מילה.

וההרגשה הזאת, לטייל בתוך העמודים שלפני רגע היו ריקים היא באמת ההרגשה המדהימה בעולם.

אם כתבתי את זה, אם סיימתי את זה, אז אין שום דבר שאני לא יכול לעשות.

ומאז זה הסיפור שלי.
ולמרות שכבר כתבתי ״הסוף״ לסדרה ולסרט ולשני ספרים, בכל פעם שאני מתחיל פרוייקט חדש אני עדיין קצת לא מאמין שזה ייגמר, כי תסמכו עלי, אין שום דבר מעודד בלכתוב 700 מילה ואז להגיד לעצמך ״אוקיי, רק עוד 53,000 וסיימנו״.

ובכל זאת, הסוף.

כתבתי הסוף.

שוב.

״חף משפע״ יתחיל בעוד כמה חודשים את המסע שלו בעולם. הוא יגיע לחנויות ומשם – אני מקווה מאוד – אליכם. הוא לא יהיה רק שלי יותר, אלא משהו בעולם שלא היה קודם ועכשיו לאנשים יש עליו דעה ורגשות ומחשבות.

ואחרי שכל כך הרבה מילים נאמרו על הילד שהייתי, הדבר הכי יפה שעשיתי בשבילי הוא להגדיר את עצמי כל פעם מחדש באותן שלוש אותיות.

סוף.

 

 

איך מתחילים לכתוב?

 

מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי

ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה

המדריך לתכנון ספרים

הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד

לתכנן את הספר שלי

תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

 לכתוב את עצמי

הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון

הפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קראו עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קראו עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קראו עוד »

זה הסוף (בפעם השלישית)

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קראו עוד »

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קראו עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קראו עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

זה הסוף (בפעם השלישית)

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

נרשמת בהצלחה!