זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
******
היום בבוקר רבתי עם הבן שלי. זה התחיל כמו שיחה ולפני ששמתי לב הדרדר לריב של צעקות. מרכז הויכוח היה שחורף עכשיו, שזו, מסתבר, עובדה שלגמרי אפשר להתווכח עליה. ולמרות שבחוץ מבול והאף נושר מרוב קור יצא בן התשחורת מהחדר שלו במכנסיים קצרים וחולצה קצרה.
הסבתי את תשומת ליבו לעובדה שקר בחוץ.
הוא לא הסכים איתי.
אמרתי לו שזה לא ממש משהו שאפשר להתווכח עליו.
הוא שוב לא הסכים איתי.
ציינתי בפניו שהוא יהיה חולה וזה אני שאצטרך להישאר איתו בבית ושלהישאר איתו ועם אחותו בבית זה רוב מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות, ולכן נגמרה מכסת הימים שאני יכול לעשות את זה.
אני לא אלאה אתכם בהמשך הויכוח שהדרדר לצעקות ובסוף הגענו לפשרה שהוא ילבש מעיל על החולצה הקצרה מהאוטו עד בית הספר ומשם אני כבר לא אחראי עליו.
התחבקנו.
וכשהתיישבתי על הכורסה בציפייה שהוא ימצא את המעיל שלי, כל מה שחשבתי היה ״זה היה אמור להיות קל יותר, לא?״.
במקרה הזה מהמציאות דווקא הייתה טובה יותר מהפנטזיה. עם רותם
אני לא מדבר על הילד שלי ספציפית.
אני מדבר על החיים.
לא הייתה איזו הבטחה שדברים יהיו קלים יותר מתישהו?
כששאלתי את רוני ומאירה הן אמרו שלא ואני מדמיין ובראש שלי שמעתי את תיקי דיין אומרת לי ״הדבר הזה שאתה מחפש? אז אין אותו״, אבל אני נשבע שמישהו הבטיח לי שמתישהו זה יהיה קל יותר.
תמצא עבודה שאתה אוהב ולא תעבוד עוד יום אחד בחייך, אמר קונפציוס המנוול, ואולי זה אחרת כשאתה פילוסוף סיני, אבל מה אני אגיד לך, קונפי, אני עובד בעבודה שאני אוהב ושנלחמתי כדי לעבוד בה ומה אני אגיד לך, אני עובד כל יום.
ו-וואלה, קונפי, כל יום זה רק נהיה קשה יותר.
****
הנה, גם זה היה אמור להיות קל יותר! השבוע הייתה לי פריצת דרך בספר הרביעי שלי היישר לתוך מבוי סתום, ושוב אותה מחשבה: זה לא היה אמור להיות קל יותר באיזשהו שלב?
ספר רביעי, למען השם. כתבתי שני ספרים עם גיבור שהוא אאוטסיידר שמנסה להבין איך העולם עובד והפעם החלטתי לעשות הכל אחרת והנה, ברוך השם, אני כותב גיבור שהוא אאוטסיידר שמנסה להבין איך העולם עובד, ואין לי מושג למה, אבל הדבר הזה קשה כאילו מעולם לא כתבתי ספר.
ואני עובד, קונפי, אני עובד.
אני עובד קשה יותר משעבדתי כל חיי בדבר הזה, וזה לא מרגיש כאילו אני כותב אלא כאילו אני חוצב בנשמה שלי על הדף ואני זוכר את הקלילות שבה ״לחוץ חתונה״ פשוט יצא ממני (הערת עורך: מאוד יכול להיות שאני ממציא את זה שלחוץ חתונה יצא ממני, ובעצם זה היה אותו סבל ועינוי בדיוק שהדחקתי כדי לכתוב עוד ספרים) ואני תוהה אם לא היה אמור להיות איזה גרף התקדמות.
הייתי אמור להיות טוב יותר בזה, למען השם.
זה היה אמור להיות קל יותר.
היה אמור להיות איזשהו חודש שאני לא יושב על הספה ורועד מהפחד שלא יהיה לי כסף לשכר דירה. אחרי 30 שנה שבהם אני מתפרנס מכתיבה הייתם מצפים שאני אדע, ממש אדע בוודאות, שגם החודש זה יקרה. אבל לא. להיפך
הייתה הבטחה.
אני יודע שהייתה.
הייתה הבטחה שתעשה תואר ותמצא מקצוע ותתחתן ותקנה בית ותוליד ילדים והם יגדלו ואז, הו אז, החיים יהיו הדבש שהם היו אמורים להיות.
ומה אני אגיד לכם, מהאוניברסיטה נמלטתי בעור שיני אחרי סמסטר והחתונה הסתיימה בגירושין והילדים גדלו ובכל זאת, זה היה אמור להיות קל יותר.
היה אמור להיות איזשהו חודש שאני לא יושב על הספה ורועד מהפחד שלא יהיה לי כסף לשכר דירה. אחרי 30 שנה שבהם אני מתפרנס מכתיבה הייתם מצפים שאני אדע, ממש אדע בוודאות, שגם החודש זה יקרה.
אבל לא.
להיפך.
בגלל שזה קרה כל כך הרבה שנים אני משוכנע שהפעם זה הסוף. שזה נגמר.
****
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
***
הדרך היחידה שבה זה יהיה קל יותר היא להפסיק לקוות.
לקבל את אחת מהצעות העבודה כתסריטאי או כעורך שמגיעות אלי, לסגור את העסק, להפסיק לחלום ולקוות ופשוט לקבל את החיים בנוסח נועה קולר: פיפי, קקי וסקס גרוע ושעמום טוטאלי בין לבין.
היא בעצמה אמרה אצל קובן ש״מקום שמח״ היא סדרה על פנטזיות. ״לא ההגשמה מעניינת אותי״, היא אמרה, ״אלא הפנטזיה. פנטזיות בעיני הן טעם לחיים, לא המימוש. החיים מלאים ניואנסים מגעילים, והניואנסים הורגים לי את הפנטזיה״.
אני אוהב את ״מקום שמח״ וחושב שהיא מבריקה והבעתי את דעתי בפומבי, אבל אני לא יכול שלא לחשוב שאת המשפט הזה אמרה אישה שלקחה את החזון שלה ושראו אותו ואהבו אותו יותר ממיליון וחצי איש.
בשביל מה?
אפשר היה לכתוב את הסדרה, לעשות הקראה בסלון ולהישאר עם הפנטזיה, לא?
אולי אפילו היה עדיף.
אבל הסיבה שזה לא קרה, אני חושש, היא שנועה קולר יודעת בדיוק את מה שאני יודע: שיש פנטזיות שמתגשמות. שלפעמים אתה כותב משהו ומדינה שלמה קוראת אותו או צופה בו.
שלפעמים זה יוצא בדיוק כמו בפנטזיה.
ולפעמים – נניח, באישה שאיתי – זה משהו שאי אפשר היה אפילו לפנטז אפילו.
ולמרות שאני משוכנע ובטוח ויודע בוודאות שזה לא יצא כמו שהיא תכננה, שזה ממש רחוק ממה שהיא חשבה שזה יהיה, שכשהיא כתבה את ״עוד סיפור אחד״ – כלומר, אה, את ״מקום שמח״ – היה לה משהו אחר בראש ומלא אנשים התערבו לה בפנטזיה והסרט – כלומר, אה, הסדרה – הייתה צריכה להיות משהו אחר לגמרי, והפער בין הפנטזיה למציאות היה בלתי נסבל, ובכל זאת, את האהבה שהיא קיבלה והתשבוחות אני משוכנע שהיא לא יכלה אפילו לפנטז.
ובגלל זה, בגלל הרגעים האלה, אני לא מרים ידיים.
ובגלל זה, למרבה הצער, זה גם לא נהיה קל יותר.
או יהיה בעתיד.
והקושי הזה, העמל היומיומי, השאיפה להגשים חלומות, הוא הסיבה היחידה לקום בבוקר.
****
כן, זה היה אמור להיות קל יותר.
וכל עוד זה לא, אני יודע שאני בדרך הנכונה.
