מבצע לחגי תשרי! ספר אחד ב-60 ש״ח, שניים ב-110, שלושה ב-139 ש"ח + משלוח חינם לנקודת איסוף. המחיר יתעדכן באופן אוטומטי בקופה בהתאם לכמות המוצרים

הכרזת העצמאות שלי

את רוב שנות העשרים שלי ביליתי ליד הטלפון, מחכה לשיחה.

אני לא אומר את זה כמטאפורה או הגזמה. באמת שלא. אם הייתי עושה סטטיסטיקה מדויקת אני חושב, שהיינו מגלים ביחד שלמעלה מ-40% מהעשור הזה ביליתי בהבטה במסך הטלפון ובניסיון לשדר לו שיצלצל.

הייתי בחור צעיר עם חלומות זקנים, ואחרי שמאז שזכרתי את עצמי חלמתי להיות תסריטאי ותמיד אמרו לי שאני קטן מדי לכתוב לטלוויזיה, החלטתי להסתער על החלום הזה בכל הכוח. בעזרת קשרים משונים במיוחד מצאתי סוכנת משונה במיוחד שישבה ברמת השרון והיא השיגה לי מה שהיה מכונה אז ואין לי מושג אם בכלל מתקים היום, ״טסטים״.

טסטים, כשמם הם, הם מבחנים כדי להתקבל לסדרות. התהליך היה פשוט: נוסעים לרמת השרון כדי לקבל את הניירות, כי אז עוד אפשר היה להיות סוכנת ולהגיד ״אין לי מייל, אני נגד זה״, מקבלים איזו דרישה סטנדרטית לסצינה, כותבים את הדבר הכי טוב שיש לך, מדפיסים, מהדקים, נוסעים שוב לרמת השרון – ואז יושבים ליד הטלפון, ומחכים לתשובה.

לפעמים היא מגיעה למחרת. לפעמים אחרי שבוע. 

לפעמים אף פעם. 

משהו חדש נבנה פה

בגלל שאלה היו תחילת שנות האלפיים וכל סדרה בארץ חיפשה כותבים, אני לא אגזים אם אגיד שעשיתי יותר ממאתיים טסטים. אתם יודעים איך זה מרגיש להיכשל יותר ממאתיים פעם במשהו שאתה בטוח שאתה ממש טוב בו? לא מדהים, תנו לי לבשר לכם. 

ובכל זאת, זו ההמתנה שהיא החלק הקשה מכולם. לשבת ליד הטלפון, ולחכות שמישהו יחליט שאתה שווה משהו. תוסיפו לזה את העובדה שהייתי רווק וחיכיתי גם לתשובה מבחורה כזו או אחרת שיצאתי איתה, ויחד נגיע למסקנה שלא הגזמתי אפילו קצת: את רוב שנות העשרים שלי ביליתי ליד הטלפון, מחכה לשיחה.

החלק הזה היה קשה במיוחד כי אחרי שנה או שנתיים ובטח שלוש אנשים בסביבתך מתחילים לפקפק ולתהות אם לא הגיע הזמן שתהיה לך ״עבודה אמיתית״. אמנם הייתה לי עבודה לגמרי אמיתית, הייתי עורך בידיעות אחרונות ואת הטסטים עשיתי בלילות ועל חשבון זמני הפנוי שלא היה קיים כי בכולו ניסיתי להגשים את החלום שלי, אבל אתם יודעים למה הכוונה בעבודה אמיתית: כזאת שלא חולמים בה. כזאת שמתפשרים בה על החיים, מפנימים שאתה לא טוב כמו שחשבת ולא כוכב כמו שחשבת, מזדכים על הפנטזיות ומקבלים בתמורה קרן השתלמות ותואר באוניברסיטה וממשיכים את חייך כאחד האדם.

 אחרי חמש שנים של כשלונות נון סטופ, בגיל 26 הגיע הטלפון המיוחל: ״הוט״ חיפשו כותבים לסדרת ילדים בשם ״כח שש בש״, ומתוך יותר מאלף תסריטאים החליטו לבחור בי. אתם יודעים איך זה מרגיש להיכשל יותר ממאתיים פעם במשהו שאתה בטוח שאתה ממש טוב בו ואז להצליח? די מדהים, תנו לי לבשר לכם. שיחת הקבלה הייתה מרגשת ומסעירה, וגם האפשרויות שנגלו בפני, כי קיבלתי עבודה אמיתית בתסריטאות. אחרי כל כך הרבה שנים של דלפונות ומאבקים כלכליים, סוף סוף עבודה אמיתית עם כסף אמיתי (לא באמת צריך להגיד שאת כל הטסטים עשיתי בחינם, נכון?) בחברה גדולה.

הצלחתי. אשכרה הצלחתי.

ואז ראיתי את החוזה שהם שלחו לי, וזה לא הרגיש כמו הצלחה.

אני בטוח שיש עוד תחומים שבהם מבטיחים לשלם ב״ניסיון״ וב״תיק עבודות״ והאהוב עלי מכולם ״חשיפה״, וכנראה שהייתי צריך להגיד לא להצעה המאוד נצלנית הזאת שהייתה נמוכה בתשעים אחוז משכר של תסריטאי רגיל, אבל אמרתי ״כן״, כי, כפי שהסבירה לי הסוכנת שלי דאז, זה הסטנדרט. ככה זה. אין מה לעשות. מי שיש לו חלומות לא יכול להתפרנס. ככה זה עובד.

וזה היה נראה לי מאוד מאוד דפוק. 

המשרד שלו היה כמו סניף של פנאי פלוס, עם כל הכוכבים שבאו לבקר. דרך השיחות איתם גיליתי דבר אחד משותף לכולם: לא רק שהם יודעים מה קורה בעסק שלהם - הם העסק שלהם. הם מחליטים על הכל: מי כותב, מי מצלם, איך נראה הפוסטר. הם בעלי הבית היחידים והמוחלטים של היצירה שלהם

ההמתנה שלי לטלפונים נגמרה, באופן סימבולי, חודשיים לתוך גיל 30, עת הגיע טלפון ממודן שהספר שלי התקבל, שהם ישאו בכל ההוצאות ואני אזכה להתפרסם מבלי להשקיע שקל. וכן, ראיתי את החוזה שכלל את המונח הקסום ״מתוך הרווחים״, וחתמתי עליו ביודעין ובדעה צלולה ואיש לא הכריח אותי ואיש לא עשה לי שום דבר רע, אלא כי ככה זה.

לחוץ חתונה התפוצץ כפי שמעט ספרים התפוצצו לפניו ואני הייתי בטוח שסוף סוף יש לי עבודה אמיתית, וגיליתי שאחרי עמלת הוצאה ועמלת חנויות ועמלת הפצה ומע״מ ומס הכנסה לא נשאר הרבה לספר. לפעמים לא נשאר בכלל. וסופר מאוד מאוד מפורסם הסביר לי שככה זה. אין מה לעשות. שסופרים לא מתפרנסים מהספרים שלהם, אלא רק מהרצאות וסדנאות. 

ככה זה עובד. 

 

וגם זה היה נראה לי מאוד מאוד דפוק.

 

השינוי הגיע דווקא משיחת טלפון שממש לא חיכיתי לה: גורי אלפי היה על הקו. הוא רצה לעשות סרט מלחוץ חתונה. אני אמרתי ״כן״ מיד ובלי לראות חוזה (שבאופן מפתיע דווקא היה הוגן מאוד, ולמעלה מזה), וככה הגעתי למצב שמלא להכיר את האיש אני יושב אצלו ארבע פעמים בשבוע במשרד. הייתה לי כמעט שנה, ואני לא אשקר אם אני אגיד שבשנה הזאת הכל השתנה לי. אני הסתובבתי עד אז עם סופרים, אנשים שכמעט אלרגיים לכסף ובזים לעסקים ומאמצים בחום את קלישאת הדלפון בעליית הגג, ונכנסתי בדלת האחורית לחדרו של אדם שאני ממש לא חושב שהוא יעלב אם אני אגיד עליו שהוא גאון קומי בדיוק כמו שהוא גאון פיננסי ואיש עסקים מבריק. 

המשרד שלו היה כמו סניף של פנאי פלוס, עם כל הכוכבים שבאו לבקר. דרך השיחות איתם גיליתי דבר אחד משותף לכולם: לא רק שהם יודעים מה קורה בעסק שלהם – הם העסק שלהם. הם מחליטים על הכל: מי כותב, מי מצלם, איך נראה הפוסטר. הם בעלי הבית היחידים והמוחלטים של היצירה שלהם.

יום אחד, כשדיברנו על כסף ועסקים, שאלתי אותו איך אצלו זה לא ככה, וגורי אמר לי: 'מה זה ככה זה? אין דבר כזה שאומן לא מתפרנס מהאמנות שלו. אם יש מידל מנים, חותכים אותם. יגיע יום שתבין שאתה לא צריך אותם ויכול לבד״.

 בשנים האחרונות יותר ויותר אמנים (רביטל ויטלזון, איה כורם, יאיר אגמון, חנוך דאום) קיבלו אומץ לעשות בדיוק את המהלך הזה. אנשים – חלקם חברים – שפעם עמדו לידי בדוכנים של שבוע הספר החליטו שאין דבר כזה ואין ככה זה וחצבו לעצמם דרך. בלי לשים לב נשארתי לבד בדוכן. לכולם היה אומץ.

לכולם, חוץ ממני.

וחשבתי שגם לא יהיה לי אף פעם.

את ״חף משפע״ שלחתי לשש הוצאות ספרים מובילות בישראל. כולן אמרו כן. אני רק התלהבתי שהגעתי לאנשהו בחיים והתקדמתי בקריירה עד כדי כך שאני כבר לא צריך לחכות ליד הטלפון לתשובה. אבל היה רגע אחד במרפסת שהתלבטתי עם רותם באיזו הוצאה לבחור, והיא אמרה לי בשקט ״אתה לא יכול לחתום על החוזים האלה, אתה יודע?״. שאלתי אותה למה, והיא ענתה: ״כי אתה לא יכול לכתוב ספר על שפע ואז לתת 85% מההכנסות שלו למישהו אחר״.

ותגידו מה שתגידו, זה טיעון שקשה מאוד להתווכח איתו.

כמובן שהתווכחתי, כן? אמרתי לה שאנשים לא יקנו ספר בלי הוצאה. שאיך זה יראה אם אחרי שני ספרים פתאום לא יהיה לי לוגו. שאני אראה כמו לוזר. והיא, שהיא לא רק העורכת של הספר אלא גם העורכת של חיי, ביטלה את הכל באהבה מאוד גדולה ואמרה ״אני מבינה שזה נורא מפחיד, אבל הכי מפחיד אותי שהאיש שכתב ספר על שפע יתן אותו למישהו אחר״.

והיה עוד רגע, שהכריע את הכף. ישבתי מול מו״ל גדול בישראל וכבר סיכמנו תנאים טובים למדי אחרי שלראשונה בחיי ניהלתי משא ומתן קשוח, ואז הוא אמר שכמובן שהוא ירצה שעורך מטעמו יכנס ויעבוד ביחד איתי על הספר, כי ההוצאה לא יכולה לתת לי יד חופשית. רק אז הבנתי את מה שגורי אמר, כי פתאום הבנתי שאני לגמרי יודע איך הספר הזה אמור להיראות ושאני מאמין בו כמו שלא האמנתי באף פרוייקט אחר מימי.

 והחלטתי שאני גדול מספיק ויודע מספיק ומאמין מספיק ומוכן להיות עצמאי באמת.

רק עכשיו, לקראת סופו של הקמפיין, אני מבין שזה לא רק איזה ניסיון נחמד או ניסוי מעניין. זו הצהרת העצמאות שלי. אחרי ארבעים שנה על הפלנטה ושני עשורים בתעשייה, רק בשבוע האחרון אני מבין למה קוראים לזה עצמאי.

אני לא יודע לאן ההרפתקאה הזו תוביל. אני לא יודע מה תהיה התוצאה של לקחת שליטה קריאטיבית על כל אספקט בעסק שלי ולקחת שליטה עסקית על כל אספקט ביצירה שלי. אבל אני כן יודע שזה לא רק הסיפור שלי – זה הסיפור של כל יוצר שרוצה לקחת אחריות על היצירה שלו. של כל אמן שמסרב להאמין שככה זה עובד. של כל אדם שמוכן להגיד ״לא״ להבטחות של אחרים ו״כן״ לחזון שלו עצמו.

כי בסופו של יום, אם אתה באמת מאמין במה שאתה עושה, שזו חתיכת שאלה שקשה מאוד לשאול את עצמך, אתה חייב לקחת את המושכות לידיים שלך. אתה חייב להיות מוכן להיות לא רק היוצר, אלא גם המו"ל, המפיק, איש העסקים והחשב. זה מפחיד? בטח. זה מסעיר? לגמרי. זה הדבר הנכון לעשות? בקרוב נדע.ֿֿ

אבל אני כן יודע דבר אחד: אני לא אשב עוד ליד הטלפון ואחכה שמישהו יחליט שאני שווה משהו. 

בשנות הארבעים שלי, אני אשב ואחכה להרבה דברים. שיחה, ברוך השם, לא תהיה אחת מהם.

לתמיכה בקמפיין ההד-סטארט של ״חף משפע״, לחצו כאן

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

אני פותח וולוג. הפעם באמת

אחרי בר המצווה שלי ביקשתי מההורים שלי רק בקשה אחת: אני רוצה מצלמת וידאו אמיתית.

בגלל שאני יודע שיש בקבוצה הזו גם כמה בני תשחורת שלא מבינים למה פשוט לא צילמתי עם הטלפון, אני אזכיר שבר המצווה שלי הייתה לפני 27 שנה. צילמנו בפילם, הסרטנו על קלטות וידאו ומצלמות וידאו היו המזוודה הענקית והבלתי ניתנת להרמה שאבא שלי היה מביא הביתה בחופשים. עד היום יש לנו כמה סרטונים שלי כילד בכל מיני גינות, ועד היום אני מעריץ את אבא שלי שסחב מצלמת פנסוניק שחורה ועצומה על הכתף רק כדי לתפוס כמה זכרונות.

אבל דור חדש של מצלמות, בהובלת סוני, כזה שכונה camcorder, עשה שמות בעולם מצלמות הוידאו, ותמורת מחיר שערורייתי מאוד של 14,000 שקל גם אתה היית יכול להיות הבעלים הגאה מאוד של המצלמה הקטנה שצילמה באיכות 240 פיקסלים והייתה יכולה להכיל 45 דקות שלמות של וידאו על קלטות VHS קטנות (180 ש״ח הקלטה, אינעל העולם), שנראו אז כמו פלא מודרני. לא פחות.

קראו עוד »

היה שלום, לוזר

אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.

אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.

זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.

אללללף.

סטופ.

נ׳.

קראו עוד »

הכרזת העצמאות שלי

את רוב שנות העשרים שלי ביליתי ליד הטלפון, מחכה לשיחה.

אני לא אומר את זה כמטאפורה או הגזמה. באמת שלא. אם הייתי עושה סטטיסטיקה מדויקת אני חושב, שהיינו מגלים ביחד שלמעלה מ-40% מהעשור הזה ביליתי בהבטה במסך הטלפון ובניסיון לשדר לו שיצלצל.

הייתי בחור צעיר עם חלומות זקנים, ואחרי שמאז שזכרתי את עצמי חלמתי להיות תסריטאי ותמיד אמרו לי שאני קטן מדי לכתוב לטלוויזיה, החלטתי להסתער על החלום הזה בכל הכוח. בעזרת קשרים משונים במיוחד מצאתי סוכנת משונה במיוחד שישבה ברמת השרון והיא השיגה לי מה שהיה מכונה אז ואין לי מושג אם בכלל מתקים היום, ״טסטים״.

טסטים, כשמם הם, הם מבחנים כדי להתקבל לסדרות. התהליך היה פשוט: נוסעים לרמת השרון כדי לקבל את הניירות, כי אז עוד אפשר היה להיות סוכנת ולהגיד ״אין לי מייל, אני נגד זה״, מקבלים איזו דרישה סטנדרטית לסצינה, כותבים את הדבר הכי טוב שיש לך, מדפיסים, מהדקים, נוסעים שוב לרמת השרון – ואז יושבים ליד הטלפון, ומחכים לתשובה.

לפעמים היא מגיעה למחרת. לפעמים אחרי שבוע.

לפעמים אף פעם.

קראו עוד »

התקף החרדה הראשון שלי (פרק מתוך ״חף משפע״)

אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.

אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.

זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.

אללללף.

סטופ.

נ׳.

קראו עוד »

ארץ-עיר, שנה למלחמה

אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.

אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.

זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.

אללללף.

סטופ.

נ׳.

קראו עוד »

אבא פה

״אבא״, הוא נצמד אלי לחיבוק חזק מאוד, ״אני מפחד״.

מחוץ לממ״ד שרקו הטילים האיראניים. או העיראקיים. או הטיל התימני הבודד והיצוגי שהם תמיד שולחים. או המטח מעזה. או הטילים מלבנון. מי זוכר. מי מבדיל.

מי סופר כבר מה שולח אותנו לממ״ד בשבועות האחרונים.

ובכל זאת, הפיצוצים אכן היו חזקים מהרגיל, והאמת היא שגם אני הייתי משוכנע שכשנצא מהממ״ד – אם נצא, זאת אומרת – נגלה שמהשכונה שלנו נשארו חורבות ואש ותמרות עשן. ככה זה נשמע מהממ״ד הפעם.. אז אילה כבר יושבת עלי באופן קבוע בכל אזעקה, אבל הוא בדרך כלל שומר על מרחק ועל פאסון ובעיקר על האייפד, אבל פתאום הוא בא, שם את הראש ולחש ״אבא, אני מפחד״.

ואני עניתי לו במשפט מאוד מוזר שכאילו יצא ממני באיזה אינסטינקט אבהי שלא ידעתי שיש לי: ״אין לך מה לפחד, חמודי, אבא פה״.

וזה משפט מאוד משונה, כי לדעתי חוץ מ״חמודי״ אין בו מילה אחת שהיא אמת.

יש לו מה לפחד. יש לו מלא מה לפחד.

ואבא לא פה.

קראו עוד »
תמונה של עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

אני פותח וולוג. הפעם באמת

היה שלום, לוזר

הכרזת העצמאות שלי

התקף החרדה הראשון שלי (פרק מתוך ״חף משפע״)

ארץ-עיר, שנה למלחמה

אבא פה

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

תמונה של עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים