ההמתנה שלי לטלפונים נגמרה, באופן סימבולי, חודשיים לתוך גיל 30, עת הגיע טלפון ממודן שהספר שלי התקבל, שהם ישאו בכל ההוצאות ואני אזכה להתפרסם מבלי להשקיע שקל. וכן, ראיתי את החוזה שכלל את המונח הקסום ״מתוך הרווחים״, וחתמתי עליו ביודעין ובדעה צלולה ואיש לא הכריח אותי ואיש לא עשה לי שום דבר רע, אלא כי ככה זה.
לחוץ חתונה התפוצץ כפי שמעט ספרים התפוצצו לפניו ואני הייתי בטוח שסוף סוף יש לי עבודה אמיתית, וגיליתי שאחרי עמלת הוצאה ועמלת חנויות ועמלת הפצה ומע״מ ומס הכנסה לא נשאר הרבה לספר. לפעמים לא נשאר בכלל. וסופר מאוד מאוד מפורסם הסביר לי שככה זה. אין מה לעשות. שסופרים לא מתפרנסים מהספרים שלהם, אלא רק מהרצאות וסדנאות.
ככה זה עובד.
וגם זה היה נראה לי מאוד מאוד דפוק.
השינוי הגיע דווקא משיחת טלפון שממש לא חיכיתי לה: גורי אלפי היה על הקו. הוא רצה לעשות סרט מלחוץ חתונה. אני אמרתי ״כן״ מיד ובלי לראות חוזה (שבאופן מפתיע דווקא היה הוגן מאוד, ולמעלה מזה), וככה הגעתי למצב שמלא להכיר את האיש אני יושב אצלו ארבע פעמים בשבוע במשרד. הייתה לי כמעט שנה, ואני לא אשקר אם אני אגיד שבשנה הזאת הכל השתנה לי. אני הסתובבתי עד אז עם סופרים, אנשים שכמעט אלרגיים לכסף ובזים לעסקים ומאמצים בחום את קלישאת הדלפון בעליית הגג, ונכנסתי בדלת האחורית לחדרו של אדם שאני ממש לא חושב שהוא יעלב אם אני אגיד עליו שהוא גאון קומי בדיוק כמו שהוא גאון פיננסי ואיש עסקים מבריק.
המשרד שלו היה כמו סניף של פנאי פלוס, עם כל הכוכבים שבאו לבקר. דרך השיחות איתם גיליתי דבר אחד משותף לכולם: לא רק שהם יודעים מה קורה בעסק שלהם – הם העסק שלהם. הם מחליטים על הכל: מי כותב, מי מצלם, איך נראה הפוסטר. הם בעלי הבית היחידים והמוחלטים של היצירה שלהם.
יום אחד, כשדיברנו על כסף ועסקים, שאלתי אותו איך אצלו זה לא ככה, וגורי אמר לי: 'מה זה ככה זה? אין דבר כזה שאומן לא מתפרנס מהאמנות שלו. אם יש מידל מנים, חותכים אותם. יגיע יום שתבין שאתה לא צריך אותם ויכול לבד״.
בשנים האחרונות יותר ויותר אמנים (רביטל ויטלזון, איה כורם, יאיר אגמון, חנוך דאום) קיבלו אומץ לעשות בדיוק את המהלך הזה. אנשים – חלקם חברים – שפעם עמדו לידי בדוכנים של שבוע הספר החליטו שאין דבר כזה ואין ככה זה וחצבו לעצמם דרך. בלי לשים לב נשארתי לבד בדוכן. לכולם היה אומץ.
לכולם, חוץ ממני.
וחשבתי שגם לא יהיה לי אף פעם.
את ״חף משפע״ שלחתי לשש הוצאות ספרים מובילות בישראל. כולן אמרו כן. אני רק התלהבתי שהגעתי לאנשהו בחיים והתקדמתי בקריירה עד כדי כך שאני כבר לא צריך לחכות ליד הטלפון לתשובה. אבל היה רגע אחד במרפסת שהתלבטתי עם רותם באיזו הוצאה לבחור, והיא אמרה לי בשקט ״אתה לא יכול לחתום על החוזים האלה, אתה יודע?״. שאלתי אותה למה, והיא ענתה: ״כי אתה לא יכול לכתוב ספר על שפע ואז לתת 85% מההכנסות שלו למישהו אחר״.
ותגידו מה שתגידו, זה טיעון שקשה מאוד להתווכח איתו.
כמובן שהתווכחתי, כן? אמרתי לה שאנשים לא יקנו ספר בלי הוצאה. שאיך זה יראה אם אחרי שני ספרים פתאום לא יהיה לי לוגו. שאני אראה כמו לוזר. והיא, שהיא לא רק העורכת של הספר אלא גם העורכת של חיי, ביטלה את הכל באהבה מאוד גדולה ואמרה ״אני מבינה שזה נורא מפחיד, אבל הכי מפחיד אותי שהאיש שכתב ספר על שפע יתן אותו למישהו אחר״.
והיה עוד רגע, שהכריע את הכף. ישבתי מול מו״ל גדול בישראל וכבר סיכמנו תנאים טובים למדי אחרי שלראשונה בחיי ניהלתי משא ומתן קשוח, ואז הוא אמר שכמובן שהוא ירצה שעורך מטעמו יכנס ויעבוד ביחד איתי על הספר, כי ההוצאה לא יכולה לתת לי יד חופשית. רק אז הבנתי את מה שגורי אמר, כי פתאום הבנתי שאני לגמרי יודע איך הספר הזה אמור להיראות ושאני מאמין בו כמו שלא האמנתי באף פרוייקט אחר מימי.
והחלטתי שאני גדול מספיק ויודע מספיק ומאמין מספיק ומוכן להיות עצמאי באמת.
רק עכשיו, לקראת סופו של הקמפיין, אני מבין שזה לא רק איזה ניסיון נחמד או ניסוי מעניין. זו הצהרת העצמאות שלי. אחרי ארבעים שנה על הפלנטה ושני עשורים בתעשייה, רק בשבוע האחרון אני מבין למה קוראים לזה עצמאי.
אני לא יודע לאן ההרפתקאה הזו תוביל. אני לא יודע מה תהיה התוצאה של לקחת שליטה קריאטיבית על כל אספקט בעסק שלי ולקחת שליטה עסקית על כל אספקט ביצירה שלי. אבל אני כן יודע שזה לא רק הסיפור שלי – זה הסיפור של כל יוצר שרוצה לקחת אחריות על היצירה שלו. של כל אמן שמסרב להאמין שככה זה עובד. של כל אדם שמוכן להגיד ״לא״ להבטחות של אחרים ו״כן״ לחזון שלו עצמו.
כי בסופו של יום, אם אתה באמת מאמין במה שאתה עושה, שזו חתיכת שאלה שקשה מאוד לשאול את עצמך, אתה חייב לקחת את המושכות לידיים שלך. אתה חייב להיות מוכן להיות לא רק היוצר, אלא גם המו"ל, המפיק, איש העסקים והחשב. זה מפחיד? בטח. זה מסעיר? לגמרי. זה הדבר הנכון לעשות? בקרוב נדע.ֿֿ
אבל אני כן יודע דבר אחד: אני לא אשב עוד ליד הטלפון ואחכה שמישהו יחליט שאני שווה משהו.
בשנות הארבעים שלי, אני אשב ואחכה להרבה דברים. שיחה, ברוך השם, לא תהיה אחת מהם.
