האנטישמים החדשים

  1. לפני שטסנו לאמסטרדם לציין את ה-40 שלי חשבתי לעצמי שכולם מגזימים. לא רק שחשבתי לעצמי, ממש ידעתי בודאות. הרי אתרי החדשות נועדו כדי להפחיד, הפייסבוק נועד כדי להגזים, טוויטר נולד כדי לזרוע בהלה. אני הייתי באמסטרדם אינספור פעמים. הזמנו את הכרטיסים האלה עוד ביולי שעבר כדי לחגוג לי ארבעים. ונכון, חשבתי לעצמי כשעליתי על הטיסה שלא חשבתי שנגיע אליה והנה היא מתגשמת בכל זאת, המדינה השתנתה ללא הכר, אבל העולם לא השתנה עד כדי כך. לא יכול להיות. הולנד היא מקום בטוח ליהודים. אמסטרדם מוצפת ישראלים. האנטישמיות האירופאית מתה יחד עם הנאציזם ב-1945. כולם מגזימים.

     

  2. שישה ימים אחר כך אני יכול להגיד בודאות: אף אחד לא מגזים. אין דרך קלה להגיד את זה, אבל לא נעים באמסטרדם. זה לא שלא היה כיף. זה לא שלא נהנינו. אבל זו הפעם הראשונה שהיהדות והישראליות שלי ישבו עלי כמו אבן ריחים. 90% מהזמן אפשר היה כמעט לשכוח את זה. הבעיה היא שב-10% הנותרים אי אפשר.

  3. שעתיים לתוך הנחיתה שלנו, באתר הראשון שבחרנו לבקר בו, דגל פלסטין עצום התנופף לו בכיכר דאם, הכיכר המרכזית של אמסטרדם. הוא ממוקם ממש במרכזה, נטול בושה וחסר קונטרה. אלפי אנשים נחטפו מבתיהם, נאנסו, נרצחו, נשרפו ועונו, והדגל שבשמו נעשו המעשים האלה פשוט מתנפנף. ״אמסטרדם מברכת את תיירי כל העולם״ נכתב על מסך טלוויזיה במסוע המזוודות. ובכן, אולי נכון להגיד שכמעט את תיירי כל העולם. אנחנו לא רצויים באמסטרדם. וזה לא מוחצן. אבל זה מורגש.


  4. מעולם, בכל ימי חיי, לא הסתרתי את היותי ישראלי. בימי לבנון השנייה הלכתי בלונדון באמצע הפגנה נגדנו עם חולצה בכיתוב בעברית בלי טיפת פחד. הרצתי בחו״ל לכל סוגי הקהלים. סיקרתי אירועים בינלאומיים. בחיים שלי לא פחדתי להגיד שאני ישראלי, בחיים שלי לא עלה על דעתי להסתיר את ארץ המוצא שלי. ואז נסעתי לאמסטרדם. ואני לא יכול להסביר את זה, אבל אינסטינקט קדום שיש לי, גרסת היידישקייט של חוש העכביש של ספיידרמן אם תרצו, התעורר וצעק סכנה. לא רואים את האנטישמיות החדשה. אבל מרגישים אותה בגוף.

  5. מרגישים את זה דווקא בדברים הקטנים. ביום הלפני אחרון חיפשנו בית קפה לשבת בו במרכז אמסטרדם, וזו לא משימה קלה כל כך כמו שאפשר לחשוב בעיר הזאת. מרחוק איתרנו בית קפה שנראה מושלם, ועוד לפני שהספקנו להתיישב יצא בעל המקום עם צעיף ענק של פלסטין ומקדש אל אקצא. אפשר היה פשוט לתלות שלט ״אין כניסה ליהודים״. ובעצם למה צריך. הנה הוא כאן. השלט המודרני. והצעיף הארור הזה נמצא בכל מקום. ברחוב, במטרו, באוטובוס, ברכבת העילית. 82 שנה אחרי שיהודים חויבו בטלאי צהוב בהולנד הנאצים החדשים הולכים עם המדים החדשים בגאווה.

  6. ״בוא לא נדבר עברית במטרו, טוב?״, רותם אמרה לי פחות מ-24 שעות אחרי שנחתנו. אמנם גם ברגיל אני מדבר 150 מילים בדקה וקיים החשד הסביר שהיא פשוט רצתה שאני אסתום קצת, אבל המבט בעיניים שלה הבהיר לי ששנינו מרגישים בדיוק אותו דבר. ולא קרה לנו כלום. ולא הטרידו אותנו. וכבר יצא לי להיות במקומות שאינם חובבי ישראל. אבל זה אחרת. האוויר ספוג ברעל. ואי אפשר לטעות בזה.


  7. לא שמענו עברית באמסטרדם. בכלל. אפילו לא מילה. רותם טענה שהיא שמעה זוג עם ילדה בתאי ההלבשה ביוניקלו, אבל אני לא שמעתי אפילו מילה אחת בעברית. זה לא שאין ישראלים, אבל צריך להיות שם כדי להבין את תחושת הסכנה בעצמות. מכירים את זה שאין רועשים מהישראלים? ובכן, מה אתם יודעים, מסתבר שכשאנחנו מרגישים את הרוע באירופה מתעורר שוב, גם אין שקטים מאיתנו.

  8. אחרי מסע מפרך עם המזוודות הגענו לתחנה המרכזית והחלטנו שמכאן ממשיכים במונית. הנהג היה מרוקאי, ושאל אותנו בשמחה מאיפה אנחנו. הרעד הזה בגב מהשאלה הזאת חדש לי. ניסינו להתחמק. הוא התעקש. בסוף אמרנו. אם את המתח אפשר לחתוך בסכין, אז את השתיקה אפשר לשסף בחרב. הוא לקח לנו בסוף פי ארבע. שילמנו בלי להתווכח. היו לי כמה נסיעות מפחידות בחיי. זו הייתה המפחידה שבהן. זו גם הייתה המונית האחרונה שעלינו עליה בטיול הזה.

  9. בכלל, לא היה לי מושג שצמד המילים התמים הזה, מאיפה אתם, יכול להבעית כל כך. אבל הוא יכול. אז מלמלנו משהו למלצר שהתעניין בסושי, ולא תיקנו את מוכר הגבינות ששמע ״איטליה״, ולחשנו כמעט בדממה מוחלטת מול המוכרים שהיו צריכים את הדרכון שלנו כדי להחזיר לנו את המס. והשתיקה הרועמת הזאת אחרי התשובה שלנו, היא חדשה. ומורגשת היטב.

  10. מכל הדברים שהיו יכולים להפחיד אותי, אלה דווקא הדגלים בחלונות שצמררו לי את הגוף. ישנו בצפון אמסטרדם, בשכונה כל כך רדומה שאפילו לפהק בה אין טעם, ובאמצע הפארק היפיפה, בין שבילי אופניים וברווזים פסטורליים, פתאום הדגל הזה הופיע, מודבק לחלון. זה כמו לראות דגל של המפלגה הנאצית. זה אותו אפקט. רק באמסטרדם יש שלט שמכוון לבית של אנה פרנק וממש מולו דגל ענק של פלסטין. ״לא ידענו מה באמת קורה שם״, טענו ההולנדים ב-1945 בפני 5,000 היהודים שניצלו ממחנות ההשמדה וחזרו לארץ הולדתם. הטיעון הזה לא יכול לעמוד להם בפעם השנייה. הם יודעים. ושוב בוחרים להתעלם ולשתף פעולה.

  11. זה לא שלא היו אנשים נחמדים באמסטרדם. היו. אפילו לא מעט. מוכר בזארה – היא כבר הייתה בקופות כשאני עוד מדדתי את כל החנות – הצליח לרגש את רותם עד דמעות כששאל אותה למה היא לוחשת את שם המדינה שלה, ואמר לה שאנחנו צריכים להתגאות. שישראל מדינה טובה. אבל מולו הייתה את הפקידה שעבדה באיטיות מרגיזה ובולטת מדי אחרי שגילתה מאיפה אנחנו, את פקיד המכס שצעק חזק מדי ובלי שום פרופורציה לכלום ואת המוכרת עם החיג׳אב שביקשה דרכון להחזר המס וברגע שראתה את הלאום היא חייכה ואמרה שהיא נורא מצטערת והווי-פיי נפל ויתקנו אותו רק בעוד שבועיים, אז אין. אני לא יודע אם אפשר להגיד שהאנטישמיות מרימה ראש באירופה. אבל בהחלט אפשר להגיד שהיא לא מרכינה אותו.

  12. אני לא יודע אם זה ככה בכל אירופה. אני מכיר מספיק את פראג ויוון כדי להמר ששם המצב לא כזה. יש לי מספיק חברים שנסעו ללונדון בחודשים האלה ואמרו ששם לא מרגישים כלום. אבל שמעתי גם דברים הפוכים על וינה, על בלגיה, על פריז, וחשבתי לעצמי שזה שטויות של אנשים היסטריים. ובכן, אני לא חושב ככה יותר.

  13. המחשבה היחידה שחזרתי איתה היא שבאמת אין לנו מקום אחר. זו לא קלישאה וגם לא הגזמה. מאז שנות החטיבה החזקתי במחשבה שישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, אבל דווקא הביקור הקצר הזה הוכיח לי שאזרחי כל העולם דווקא ממש סבבה ואנחנו אלה שצריכים הגנה. יש מדינה יהודית אחת בעולם. כל מי שאינו יהודי ורוצה לגור בה ולתרום לפיתוחה אמור וצריך לקבל את סל הזכויות המלא. זו צריכה להיות מדינה שווה לכל אזרחיה. אבל לעזאזל, אין לנו לאן ללכת. 95 שנה אחרי שהיטלר עלה לשלטון, אירופה היא שוב מקום מסוכן ליהודים. וגם אם (עדיין) לא מסוכן פר אקסלנס, אירופה היא בהחלט מקום לא נעים ליהודים כרגע.

  14. ביום ראשון בערב נדבר על לזכור ולא לשכוח, אבל אלה שני דברים שונים לחלוטין. לצערנו אנחנו מקבלים תזכורות כל הזמן אז לזכור לא צריך, אבל לא לשכוח זו כבר אופרה אחרת לגמרי. הגל הזה יעבור. אמסטרדם תחזור לחזר על הפתחים והארנקים שלנו, כי אנחנו תיירים טובים, אבל בזמן שמאיימים עלינו בחרם עולמי כל שני וחמישי נכון לזכור מי החברים שלנו, ולא לשכוח את הדגלים שהם מרשים להניף ועוברים מתחתיהם כאילו כלום. שוב.

  15. לפני שנסענו חשבתי לעצמי שכולם מגזימים. אני מאוד מתבאס לגלות שטעיתי.

הדגלים הכי מצמררים אותי. חלון בשכונת נורד, אמסטרדם

איך מתחילים לכתוב?

 

מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי

ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה

המדריך לתכנון ספרים

הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד

לתכנן את הספר שלי

תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

 לכתוב את עצמי

הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון

הפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

יגון

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

״אני מצטער, חמוד״, אמרתי לו והבטתי היישר אל תוך עיניו המבואסות. ״אני לא יכול לעזור לך עם זה״.

הנה הוא הגיע, הרגע הזה שכל כך חששתי ממנו.

הרגע שבו הילד שלי יבין שאני אדיוט מושלם.

אוקיי, רגע, זה יצא קצת דרמטי ואכן ככה זה נשמע כשצעקתי את זה על עצמי בתוך הראש שלי, אבל זה גם לא מאוד רחוק משם, כי המסכן עוד לא בן עשר, ובאמת שחשבתי שיהיו לי קצת יותר שנות חסד לפני שהוא יגלה שאבא שלו הוא, נו, בן אדם.

כבר כשהגיע המייל מבית הספר על המבחן השנתי בחשבון הרגשתי את הסוף מגיע. את המבחן של השנה שעברה צלחתי רק בקושי, אבל כשעברתי על רשימת הנושאים של השנה וגיליתי שם שברים פשוטים ומספרים מעורבים כבר ידעתי ששום דבר לא יהיה פשוט יותר.

קרא עוד »

איך להיות מאושר

אני רוצה לספר לכם משהו שאף אחד לא יודע על רענן שקד. לדעתי אפילו הוא לא זוכר את זה – אם כי במקרה שלו זה לא מאוד מפתיע, האיש לא זוכר שהסתמסנו לפני חמש דקות – אבל זה סיפור שאני נזכר בו לפחות אחת בשבוע.

ובשביל לספר לכם את הסיפור הזה כמו שצריך, אנחנו נצטרך לצלול אל אחד הרגעים האפלים ביותר בחיים שלי.

רגע לפני שנצלול, אתם צריכים להבין משהו על רענן ועלי: כל החיים המקצועיים והאישיים שלי היו נראים לגמרי אחרת אם לא הייתי פוגש אותו בגיל 22. הייתי שנייה אחרי הצבא, ״7 ימים״ היה הר האוורסט של העיתונות והאיש, שהיה גם כוכב בהתהוות וגם סגן עורך ״7 ימים״, הסכים לקבוע איתי פגישה.

ואז, כמובן, שכח לגמרי שקבע איתי.

18 שנה אחר כך, אנחנו נקרא לזה עוד יום רביעי במשרד.

קרא עוד »

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

15.3.

התאריך הזה עושה לי צמרמורת זו השנה הרביעית ברציפות.

כן, אני יודע, עברו ארבע שנים מאז הקורונה.

כן, אני יודע, הטראומה הלאומית הנוכחית גורמת לה להיראות כמו משחק ילדים וחלום רחוק ומתוק.

ובכל זאת, ולמרות שלפי התקנון מותר לי להתקרבן עד שבע שנות עסקים מיום המקרה, אני רוצה לעשות לטראומה מהקורונה את הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה לה: אני רוצה להיפרד ממנה.

לא תכננתי לעשות את זה. למעשה, ביורצייט החגיגי הזה אני מודה שקצת תכננתי לנבור לתוך הפצע ולהחיות את הטראומה. כדי לעשות את זה חזרתי אחורה אל היומנים ואל הטקסטים מהתקופה ההיא רק כדי לגלות שכל מה שסיפרתי לעצמי היה – ואני אתנסח כאן מאוד בעדינות – ממש לא נכון.

ולמעשה הוא די היה ההפך המוחלט.

זה הפתיע אותי לא פחות משזה הפתיע אתכם.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

יגון

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

איך להיות מאושר

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך