איך יודעים שאוגוסט? ובכן, הילדים בבית, הסתדרות המורים מאיימת בשביתה, ופתאום, משום מקום, מקהלות יווניות מתוזמרות היטב מדברות על שוק שרק הולך ומתכווץ, סופרים שלא מצליחים לגמור את החודש ותחזיות שחורות משחור על שוק שלא רק ירד מגדולתו, אלא גם צולל לתהום.
אז בואו נדבר רגע בכנות על שוק הספרים הישראלי.
וכדי שנוכל לדבר עליו בכנות אני אצטרך לכתוב כאן גילוי נאות: האמת האבסולוטית שאני עומד להנחית עליכם היא האמת האבסולוטית כפי שאני רואה אותה. כי זה הדבר הראשון שצריך לדעת על שוק הספרים: אין באמת שוק כזה.
זאת אומרת, יש, אבל ספרים אינם מלפפונים או מכוניות. כלומר, הם אינם מוצרים אחידים שסטטיסטיקה עליהם תגלה לנו משהו. העובדה שספר ממוצע בישראל מוכר כך וכך עותקים רלוונטית לשוק הזה בדיוק כמו העובדה שלוטרה אוכלת כל יום כ-25% ממשקל גופה.
זה נכון, העניין הזה עם הלוטרות.
אל תשאלו אותי למה אני יודע את זה.
בואו פשוט נתקדם, בסדר?
מצב ״שוק הספרים״ בישראל הוא בסדר גמור. באמת. ספרים רבים נמכרים פה מאוד יפה, ובמגוון ז׳אנרים וקטגוריות. אני לא אומר את זה מתוך הרגשה פנימית, אני אומר כי ביקשתי ונתנו לי גישה לנתונים. אנשים עדיין קונים ספרים בישראל
הדבר השני שצריך לדעת כשמדברים על ״שוק הספרים״ הוא שלאף אחד אין מושג ממה, בעצם, השוק הזה מורכב. האם אנחנו מדברים רק על ההוצאות המוכרות? האם אנחנו מדברים על כל בית דפוס ש״מוציא לאור״ ספר וזורק אותו בפתחי החנויות בתקווה שיכניסו אותו? שיקום האדם שיודע מה בדיוק מכיל ״שוק הספרים״ הזה.
כולם נשארו לשבת? יופי. כי לאף אחד אין מושג.
ואף אחד מעולם לא קבע פרמטרים מסודרים בנושא.
ובכל זאת, זה לא הפריע לעיתון מאוד גדול לפרסם כתבה מאוד גדולה על המצב הקטסטרופלי של ״שוק הספרים״ ועל כך שסופרים בישראל אינם גומרים את החודש. אתם לא תקבלו לינק לכתבה הזאת כי היא עמוסה בשטויות ובחצאי אינפורמציות, וגם המידע שכן נמצא שם לא הובן על ידי העיתונאי בצורה נכונה.
באורח פלא מדהים וכמובן שבלי שום קשר לפרסום הכתבה הזאת, החלו לצוץ כגורי לוטרות בפארק הירקון קורסים שונים של בעלי אינטרסים שונים ל״שיווק״ ו״פיצוח״ שוק הספרים הישראלי. ושלא יובן לא נכון, אני חלילה לא רומז שהאנשים האלה, שבמקרה לגמרי מחזיקים בהוצאות לאור בתשלום, סילפו והמציאו והדליפו את הנתונים, אני רק אומר שכדרכם של צירופי מקרים, זה צירוף מקרים מעניין מאוד.
עכשיו, תראו.
מצב ״שוק הספרים״ בישראל הוא בסדר גמור. באמת. ספרים רבים נמכרים פה מאוד יפה, ובמגוון ז׳אנרים וקטגוריות. אני לא אומר את זה מתוך הרגשה פנימית, אני אומר כי ביקשתי ונתנו לי גישה לנתונים. אנשים עדיין קונים ספרים בישראל.
הרבה אנשים עדיין קונים ספרים בישראל.
הקהל, אם זה מה שהטריד אתכם, לא הלך לשום מקום. למעשה, מאז הקורונה הוא רק גדל. ואם לשפוט לפי העובדה שמאירה ברנע-גולדברג וכרמאל שלה הצליחו להביא לדיזנגוף סנטר אלפי ילדים בכל יום, נראה שיש לנו אחלה בסיס לבנות עליו גם לשנים הבאות.
גם מאירה, אגב, היא ״שוק הספרים״ בישראל.
אבל מאירה לא מוכרת ״ספרים״. היא מוכרת רק את הספרים שלה.
אם, נניח, תשאלו אותי על מצב שוק ספרי הביכורים בישראל אני אגיד לכם שמצבו פנטסטי. שהקהל מתנפל על ספרי ביכורים. שהוא מקפיץ אותם למקום הראשון ברבי המכר תוך פחות משבוע. שגם חמש שנים אחרי שהם יוצאים הם עדיין מופיעים על הבמות המרכזיות ביותר.
הנה, התמונה שלמעלה צולמה לפני כחודשיים בנתב״ג. אני עדיין שם, בבמה המרכזית, בדיוק במקום שהשארתי אותי לפני חמש שנים, כשהספר יצא.
אבל גם אני לא מדבר על ״ספרי ביכורים״. אני מדבר רק על ספר הביכורים שלי.
וזה בדיוק העניין: לאף אחד אין מושג מה מצב ״שוק הספרים״ בישראל, ובכל פעם שמישהו מתחיל לקשקש לכם איזו סטטיסטיקה תדעו שזה סימן מעולה להתרחק ממנו ולהפסיק להקשיב.
כי אין ״שוק״.
יש רק את הספר שלכם, ומה שהוא יכול לעשות בעולם.
ולמה שהוא יכול לעשות בעולם אין שום קשר – קחו את העצה הזו מאדם שהבהירו לו היטב שקומדיות רומנטיות לא תופסות בישראל, סבבה? – לספרים שהיו פה לפניו.
והדבר היחיד שאתם יכולים לעשות הוא להתרחק מנוכלים שמתכוונים לגלות לכם סודות על שיווק בשוק הספרים הישראלי, בעיקר כי אין כאלה ולעשות את העבודה היחידה שאתם צריכים לעשות בתור סופרים: לכתוב את הספר הטוב ביותר שאתם יכולים.
בעוד ארבעה חודשים אני מוציא את הספר החדש שלי. יכול להיות שהוא יצליח לשחזר את נתוני המכירות של ״לחוץ חתונה״. יכול להיות שהוא יעקוף אותם.
יכול מאוד להיות שלא.
מה שלא יהיה איתו, הוא יהיה אחר ולא יתיישר עם שום סטטיסטיקה.
אבל אני כן יודע דבר אחד על הספר הזה: כתבתי את הספר שהכי רציתי לכתוב. שאני חושב שהוא טוב. שאני מרגיש שהוא הטקסט הטוב והעמוק ביותר שכתבתי אי פעם. שלי הוא חסר על המדף.
יכול להיות שעוד המון קוראים יחשבו שגם להם הוא היה חסר על המדף.
יכול מאוד להיות שלא.
בסוף בסוף אנחנו מדברים על חיבור בין טקסט ללב של קורא. ואת זה, מה לעשות, אין שום סטטיסטיקה שיכולה להסביר.
או לשכפל.
כל סופר והסיפור שלו.
כל ספר והסיפור שלו.
תכתבו את הספר הכי טוב שאתם יכולים.
תתרחקו כמו מאש מאנשים שמבטיחים לכם הבטחות שיווקיות נטולות כיסוי.
תכתתו רגליים כשהספר יצא.
ותקוו לטוב.
וזה כל מה שיש לי להגיד על מצב שוק הספרים בישראל.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
סיבה למסיבה
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.
זו הסיבה שבגללה אני כותב
אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.
עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.
ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.
16 מחשבות על הכבש השישה עשר
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
פרשת השבוע
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
לא רלוונטי
״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.
אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.
״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.
במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.
גבר הולך לעיבוד
קר לי.
למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי שמיכה מרוב שחם להם, אני יושב במרפסת שלי וקופא מקור.
פעם אהבתי קור. בחיי. אני עדיין זוכר את עצמי מדלג ברחובות שיקגו בינואר עם חולצה קצרה ופליז צבאי שחור בזמן שברחובות התחוללה סופת שלגים ומד המעלות באוטו הראה מינוס 17. אני זוכר את עצמי מתרגש משלג עד הברכיים בנסיעה עיתונאית לסיביר ואיך הזעתי בשק שינה באיסלנד כשבחוץ היה מינוס שמונה מעלות. אני זוכר שאמרתי פעם משפטים כמו ״כשהמעלות יורדות למינוס הריאות שלי נפתחות ואני סוף סוף מתחיל לנשום״.
אבל עכשיו יש 18 מעלות בחוץ ואני עם שתי חולצות, סוודר, חלוק ומפזר חום שהוצאתי החוצה והצמדתי אותו לרגל, ואני לא מרגיש שאני נושם מי יודע כמה.
בראש אני יודע שאני אוהב קור. במציאות אני רועד ושוקל ברצינות להוציא את הגטקעס, שהפעם האחרונה שלבשתי אותם הייתה במישיגן בקור של מינוס 5 מעלות וסופת השלגים הכי מטורפת שהייתי בה אי פעם.
אז אולי תשאלו למה שלא תיכנס פנימה לאיפה שחם, עומר, ואני אענה לכם שיצאתי החוצה כדי להירגע קצת. בשעה האחרונה קפצתי שלוש פעמים מהרעש של המקרר החדש כי חשבתי שהוא אזעקה, מהרעש שעשה החתול בארגז שלו כי חשבתי שזו אזעקה, מהאזעקה של השכנים כי חשבתי שזו אזעקה ומאזעקה מוקלטת ששודרה במפתיע בטלוויזיה כי חשבתי שזו אזעקה.
זאת אומרת, זו באמת הייתה אזעקה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון.
אפילו השקט נשמע כמו אזעקה. הדמיון ביניהם לא מפסיק להדהים אותי.