אני רוצה שתבינו עלי משהו: חונכתי וגדלתי במשפחה שבה עבודה קבועה היא דרך חיים. אין דבר כזה שלא עובדים בעבודה קבועה ובטוחה. אבא שלי במשרד החינוך ואמא שלי באוניברסיטה ודודה שלי באוניברסיטה ובן דוד שלי באוניברסיטה ואחותי במשרד החינוך ונדמה לי שאתם יכולים להבין את התמונה. אורח חיים כעצמאי לא רק שלא נשקל, הוא אפילו לא היה אופציה.
עבדתי אז בידיעות אחרונות במשרה עם קביעות, מקום שבו התחלתי לעבוד ביום השחרור שלי מהצבא ובאמת חשבתי שאני אמות שם, ולא היו לי שום תוכניות לזרוק את כל הטוב הזה ולהקדיש את החיים שלי לכתיבה.
אבל אז הגיעו עוד מוטי. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד עשרה. ועוד אנשים שחזרו בדיוק על אותו משפט, כמעט באותן מילים: ״היה לי חלום ענק, ולא שמתי לב שהזמן עבר ועכשיו כבר מאוחר מדי״.
והבנתי אותם כל כך, והזדהיתי עם החלום הענק שלהם. גם אני ידעתי שיום אחד, כשיהיה לי מספיק זמן ומספיק כסף והתינוק שאך נולד לי יגדל קצת, אני סוף סוף אתיישב לכתוב את הספר שלי.
ותלמיד אחד, אריה, בן 87, הסתכל עלי כשהשיעור האחרון של המחזור שלו נגמר ואמר לי: ״עבורי זה כבר מאוחר מדי, אבל מה לכל הרוחות התירוץ שלך?״.
וכבר הייתי בן 30 ושיקרתי לעצמי במשך חמש שנים שהנה תיכף מגיע הזמן הנכון.
ולא היה לי שום תירוץ למה אני לא עוזב הכל וכותב.
וזה מוזר, כי ברשימת הדברים שאכלתי את עצמי עליהם כתיבת הספר שלי לא הייתה אפילו במקום השלוש מאות. כעסתי על עצמי שלא חסכתי מספיק כסף ושלא קודמתי כבר שנתיים ושאני צריך לבקש העלאה כי ברגע שהפיננסים שלי יסתדרו אני אוכל סוף סוף להיות סופר.
והנה נכנסו עשרה ועשרים ומאה אנשים לסדנאות שלי שהפיננסים שלהם היו הרבה יותר מסודרים משלי והעבודה שלהם הייתה הרבה יותר מרשימה משלי, והגיעו לגיל שבו כבר אפשר להסתכל אחורה ולהגיד: שום דבר מזה לא היה משנה.
התעסקנו בדברים הלא נכונים, ובזבזנו את המשאב החשוב היחיד שלא יחזור: זמן.
ובמקום שאני אלמד אותם, האנשים האלה לימדו אותי חתיכת שיעור.
לא היה לי מספיק כסף כדי להתפטר מידיעות אחרונות. גם לא היה לי מספיק אומץ. גם פחדתי שההורים שלי מאוד יכעסו עלי.
ובגיל 30 וארבעה חודשים עשיתי את זה בכל מקרה.
לא חשבתי שיקרה עם זה משהו, האמת. אפילו כבר הייתה לי עבודה קבועה ובטוחה ומוכנה ומחכה לי כדובר הבורסה לניירות ערך. כתבתי בשביל עצמי. רק כדי להוכיח לעצמי שניסיתי.
רק כי לא רציתי להיות האדם הזה שיושב על כסא ומספר שהיה לו חלום לכתוב ספר ולא עשה עם זה שום דבר ובוקר אחד הוא התעורר וגילה שהוא בן 84.
ושעכשיו זה כבר קצת מאוחר מדי.
אין צורך לספר את כל מה שקרה אחר כך. נדמה לי שאת החלק הזה אתם כבר מכירים. אני גם לא רוצה לשקר, משום שאין לי (עדיין!) חיי נוחות ופאר נטולי דאגות פיננסיים, ואני עדיין אוכל את עצמי שלא חסכתי מספיק כסף ויש חודשים שאני מבועת שלא הרווחתי מספיק כסף ומתגעגע בכל ליבי למשכורת קבועה שנכנסת כל עשירי לחודש.
אבל אלה התלמידים שלי שלימדו אותי וממשיכים ללמד אותי עד היום שמתישהו – וכולי תקווה שהם לא משקרים לי בעניין הזה – אתה מבין שכסף בא וכסף הולך וכסף, למרות כל מה שסיפרו לנו, לא משנה כלום.
ושזמן הוא הדבר היחיד שלא נשאר, וגם לא חוזר.
וככה הפכתי לסופר. ובגלל זה את הסוף של ״כולם לחייך״, שיצא בעוד חודשיים, כתבתי על מיטת נוער באילת עם בייבי שארק ברקע. ככה באמת כותבים ספרים. ואף פעם אין זמן מתאים לעשות את זה.
ואם מחכים לזמן המתאים אז אולי קמים בוקר אחד ומגלים שאתה בן 84.
המשפט הזה של מוטי הולך איתי מאז לכל מקום. הוא הרוח בכנפיים שלי. הוא התזכורת שבכל פעם שאני יושב מודאג מאוד מול האתר של הבנק, אני מזכיר לעצמי שאני מודאג מהדבר הלא נכון. הכסף בסוף יגיע, ויסתדר ויחזור.
הזמן לא.
ובכל בוקר – וזה קורה לי אחת לשני בקרים בערך – שאני ממאן לשבת לכתוב ומתייאש ואומר לעצמי, במילים מאוד ספרותיות, ״בשביל מה אני צריך את החרא הזה?״, כי מה אני אגיד לכם, יש ימים שהכתיבה לא הולכת וזה באמת חרא, ושיש לי מיליון סידורים לעשות ושלוש מכונות כביסה לפחות ותיכף הילדים חוזרים ולא ישנתי מאז שנת 2014 ומי יודע אם זה בכלל ילך ואם מישהו יקנה את הספר ואני אהיה עני מרוד.
ואז אני נזכר במבט הזה של אריה וברעמת השיער המרשימה שלו ששואל: מה התירוץ שלך?
״אין לי״, אני עונה לו בלב ומשפיל מבט.
וחוזר לכתוב.
