“כל החיים חלמתי לכתוב״, הוא אמר בביישנות ושיחק עם הכפתורים בחולצתו המשובצת. ״אבל איכשהו לא הגעתי לזה עד עכשיו״
הוא היה התלמיד המבוגר הראשון שלי. הייתי בן 26, אולי אפילו פחות, ועשיתי סדנאות כתיבה במרתף של ההורים שלי. הוא היה רחוק מאוד מקבוצת הגיל המקובלת בסדנאות האלה, ובכל זאת הוא סידר את שערו הלבן והתיישב וכשהתבקש להציג את עצמו הוא פתח את הפה, דמע קצת ובקול מאוד סדוק אמר: ״קוראים לי מוטי ואני חולם לכתוב ספר כבר יותר מחמישים שנה. וכל הזמן אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן ועוד מעט ובוקר אחד לא שמתי לב ונהייתי בן 84״.
שנתיים לאחר מכן, לצערי, מוטי נפרד מאיתנו. הספר שלו מעולם לא הגיע לסיום.
אחרי כמעט 15 שנה של סדנאות כתיבה אני יכול להגיד בוודאות: בכלל לא חשבתי שזה יהיה ככה. אפילו לא קצת. חשבתי שאני אגיע, אדבר, אקרא קצת טקסטים ואלך הביתה. אולי, עם קצת מזל, אני אצליח לשנות את החיים של מישהו.
בחיים לא חשבתי שמי שהחיים שלו ישתנו יהיה אני.
אלה התלמידים שלי שלימדו אותי וממשיכים ללמד אותי עד היום שמתישהו - וכולי תקווה שהם לא משקרים לי בעניין הזה - אתה מבין שכסף בא וכסף הולך וכסף, למרות כל מה שסיפרו לנו, לא משנה כלום. ושזמן הוא הדבר היחיד שלא נשאר, וגם לא חוזר.
אני רוצה שתבינו עלי משהו: חונכתי וגדלתי במשפחה שבה עבודה קבועה היא דרך חיים. אין דבר כזה שלא עובדים בעבודה קבועה ובטוחה. אבא שלי במשרד החינוך ואמא שלי באוניברסיטה ודודה שלי באוניברסיטה ובן דוד שלי באוניברסיטה ואחותי במשרד החינוך ונדמה לי שאתם יכולים להבין את התמונה. אורח חיים כעצמאי לא רק שלא נשקל, הוא אפילו לא היה אופציה.
עבדתי אז בידיעות אחרונות במשרה עם קביעות, מקום שבו התחלתי לעבוד ביום השחרור שלי מהצבא ובאמת חשבתי שאני אמות שם, ולא היו לי שום תוכניות לזרוק את כל הטוב הזה ולהקדיש את החיים שלי לכתיבה.
אבל אז הגיעו עוד מוטי. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד עשרה. ועוד אנשים שחזרו בדיוק על אותו משפט, כמעט באותן מילים: ״היה לי חלום ענק, ולא שמתי לב שהזמן עבר ועכשיו כבר מאוחר מדי״.
והבנתי אותם כל כך, והזדהיתי עם החלום הענק שלהם. גם אני ידעתי שיום אחד, כשיהיה לי מספיק זמן ומספיק כסף והתינוק שאך נולד לי יגדל קצת, אני סוף סוף אתיישב לכתוב את הספר שלי.
ותלמיד אחד, אריה, בן 87, הסתכל עלי כשהשיעור האחרון של המחזור שלו נגמר ואמר לי: ״עבורי זה כבר מאוחר מדי, אבל מה לכל הרוחות התירוץ שלך?״.
וכבר הייתי בן 30 ושיקרתי לעצמי במשך חמש שנים שהנה תיכף מגיע הזמן הנכון.
ולא היה לי שום תירוץ למה אני לא עוזב הכל וכותב.
וזה מוזר, כי ברשימת הדברים שאכלתי את עצמי עליהם כתיבת הספר שלי לא הייתה אפילו במקום השלוש מאות. כעסתי על עצמי שלא חסכתי מספיק כסף ושלא קודמתי כבר שנתיים ושאני צריך לבקש העלאה כי ברגע שהפיננסים שלי יסתדרו אני אוכל סוף סוף להיות סופר.
והנה נכנסו עשרה ועשרים ומאה אנשים לסדנאות שלי שהפיננסים שלהם היו הרבה יותר מסודרים משלי והעבודה שלהם הייתה הרבה יותר מרשימה משלי, והגיעו לגיל שבו כבר אפשר להסתכל אחורה ולהגיד: שום דבר מזה לא היה משנה.
התעסקנו בדברים הלא נכונים, ובזבזנו את המשאב החשוב היחיד שלא יחזור: זמן.
ובמקום שאני אלמד אותם, האנשים האלה לימדו אותי חתיכת שיעור.
לא היה לי מספיק כסף כדי להתפטר מידיעות אחרונות. גם לא היה לי מספיק אומץ. גם פחדתי שההורים שלי מאוד יכעסו עלי.
ובגיל 30 וארבעה חודשים עשיתי את זה בכל מקרה.
לא חשבתי שיקרה עם זה משהו, האמת. אפילו כבר הייתה לי עבודה קבועה ובטוחה ומוכנה ומחכה לי כדובר הבורסה לניירות ערך. כתבתי בשביל עצמי. רק כדי להוכיח לעצמי שניסיתי.
רק כי לא רציתי להיות האדם הזה שיושב על כסא ומספר שהיה לו חלום לכתוב ספר ולא עשה עם זה שום דבר ובוקר אחד הוא התעורר וגילה שהוא בן 84.
ושעכשיו זה כבר קצת מאוחר מדי.
אין צורך לספר את כל מה שקרה אחר כך. נדמה לי שאת החלק הזה אתם כבר מכירים. אני גם לא רוצה לשקר, משום שאין לי (עדיין!) חיי נוחות ופאר נטולי דאגות פיננסיים, ואני עדיין אוכל את עצמי שלא חסכתי מספיק כסף ויש חודשים שאני מבועת שלא הרווחתי מספיק כסף ומתגעגע בכל ליבי למשכורת קבועה שנכנסת כל עשירי לחודש.
אבל אלה התלמידים שלי שלימדו אותי וממשיכים ללמד אותי עד היום שמתישהו – וכולי תקווה שהם לא משקרים לי בעניין הזה – אתה מבין שכסף בא וכסף הולך וכסף, למרות כל מה שסיפרו לנו, לא משנה כלום.
ושזמן הוא הדבר היחיד שלא נשאר, וגם לא חוזר.
וככה הפכתי לסופר. ובגלל זה את הסוף של ״כולם לחייך״, שיצא בעוד חודשיים, כתבתי על מיטת נוער באילת עם בייבי שארק ברקע. ככה באמת כותבים ספרים. ואף פעם אין זמן מתאים לעשות את זה.
ואם מחכים לזמן המתאים אז אולי קמים בוקר אחד ומגלים שאתה בן 84.
המשפט הזה של מוטי הולך איתי מאז לכל מקום. הוא הרוח בכנפיים שלי. הוא התזכורת שבכל פעם שאני יושב מודאג מאוד מול האתר של הבנק, אני מזכיר לעצמי שאני מודאג מהדבר הלא נכון. הכסף בסוף יגיע, ויסתדר ויחזור.
הזמן לא.
ובכל בוקר – וזה קורה לי אחת לשני בקרים בערך – שאני ממאן לשבת לכתוב ומתייאש ואומר לעצמי, במילים מאוד ספרותיות, ״בשביל מה אני צריך את החרא הזה?״, כי מה אני אגיד לכם, יש ימים שהכתיבה לא הולכת וזה באמת חרא, ושיש לי מיליון סידורים לעשות ושלוש מכונות כביסה לפחות ותיכף הילדים חוזרים ולא ישנתי מאז שנת 2014 ומי יודע אם זה בכלל ילך ואם מישהו יקנה את הספר ואני אהיה עני מרוד.
ואז אני נזכר במבט הזה של אריה וברעמת השיער המרשימה שלו ששואל: מה התירוץ שלך?
״אין לי״, אני עונה לו בלב ומשפיל מבט.
וחוזר לכתוב.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
רודף חלום
״נו״, סימסה לי חברתי הטובה שמכירה אותי מאז שהייתי בן 18 אחרי ששלחתי לה תמונה של 1,019 ספרים שתקועים לי באמצע סלון הבית שלי, ״אתה מתרגש?״.
״לא״.
״אז תתרגש!״, היא ציוותה עלי. ״הספר שלך פה! זה יום מרגש! למה אתה לא מתרגש?״.
״כי יש לי 1,019 ספרים תקועים באמצע הסלון״.
״זאת סיבה לא להתרגש?״.
״כשהם יהיו בתוך ה-1,019 מעטפות שהם צריכים להיות בהן אני אתרגש״.
״אתה יודע משהו? אם העומר שאני הכרתי שחלם להיות סופר ולכתוב היה מדבר איתך עכשיו, אני די בטוחה שהוא היה מוריד לך סטירה עכשיו״.
היא צודקת, כמובן. לא לגבי הסטירה, כי באמת, אני מכיר קצת את העומר הוא ולהרביץ הוא באמת לא יודע, אבל לגבי ההתרגשות. העומר ההוא באמת היה מתקשה להבין את העומר הזה, שמסתכל על 1,019 עותקים של הספר החדש שלו ובמקום לקפוץ מאושר מסתכל על כל העסק בעיניים עייפות ואיך לארגן את המשלוחים ביעילות.
זה לא היה ככה פעם. בזה אני בטוח. למעשה, בפעם הראשונה שפרסמו טור שלי בידיעות אחרונות, בגיל 22, לא ישנתי כל הלילה שלפני מרוב התרגשות.
בין אלי לירדן
מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
זה מוזר, האמת, כי כדי לנסות ולחיות חיים אפשר לקרוא להם – נגיד, בהגדרה מאוד רחבה – שפויים עשיתי לי מנהג לחשוב על החטופים כמה שפחות, לא לצפות בלוויות ולהתעסק בענייני כמה שרק אפשר.
ובכל זאת, מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
אני לא אגזים אם אגיד שקראתי את ההספד שלו ארבעים פעם. אולי יותר. משהו בטקסט הזה מושך אותי אליו שוב ושוב ושוב, ואם הייתי אדם דתי הייתי אומר שאני נושא אותו איתי כמעט כמו תפילה. זה הספד כל כך מלא אהבה וגעגועים שמביא אותי לדמעות בכל פעם, ובכל פעם שאני מרגיש שקצת קשה לי אני מרגיש איזה צורך לקרוא אותו כדי לתת לעצמי פרופורציות או, במהלך שאני עדיין מתקשה להסביר אותו לעצמי אבל זה מה שהוא, לתת לעצמי תקווה.
כן, אמרתי תקווה.
פיכוח נפש
״נו״, שאל אותי עודד מנשה בחצי החיוך המפורסם שלו בראיון שעשיתי אצלו השבוע, ״אז מה אתה אומר, עומר, התפכחת?״.
במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שכבן אדם בן 40 שגדל על עודד מנשה בערוץ הילדים העובדה שהוא מדבר איתי על פוליטיקה וביבי והחטופים ולא אומר לי להרים ידיים, שזה הדבר היחיד מבחינתי שעודד יכול להגיד, היא חתיכת מיינד פאק לא נורמלי. אני מבין שעודד התקדם ואני מבין שאני כבר לא בן שמונה והוא היה מראיין חד ומקצועי, פשוט יש דברים שקשה להשלים איתם.
אני רוצה להגיד שזה היה רק טיפה פחות מיינד פאק מלנהל שיחה פוליטית עם ציפי שביט במונית. היא אחלה בן אדם ויש לה דעות פוליטיות מאוד מעניינות ואני מעריך אותה מאוד, אבל כל השיחה הסתכלתי עליה מדברת וחשבתי ״עזבי את ביבי, מתי כבר שרים את כולם הלכו לג׳מבו, ציפי?״.
סיבה למסיבה
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.
זו הסיבה שבגללה אני כותב
אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.
עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.
ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.
16 מחשבות על הכבש השישה עשר
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח’בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי ‘אבא! רצחתי עשרה יהודים!’. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.