האיש בן ה-84 שהפך אותי לסופר (ועכשיו, כנראה, יהפוך גם אתכם)

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

"כל החיים חלמתי לכתוב״, הוא אמר בביישנות ושיחק עם הכפתורים בחולצתו המשובצת. ״אבל איכשהו לא הגעתי לזה עד עכשיו״

הוא היה התלמיד המבוגר הראשון שלי. הייתי בן 26, אולי אפילו פחות, ועשיתי סדנאות כתיבה במרתף של ההורים שלי. הוא היה רחוק מאוד מקבוצת הגיל המקובלת בסדנאות האלה, ובכל זאת הוא סידר את שערו הלבן והתיישב וכשהתבקש להציג את עצמו הוא פתח את הפה, דמע קצת ובקול מאוד סדוק אמר: ״קוראים לי מוטי ואני חולם לכתוב ספר כבר יותר מחמישים שנה. וכל הזמן אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן ועוד מעט ובוקר אחד לא שמתי לב ונהייתי בן 84״.

שנתיים לאחר מכן, לצערי, מוטי נפרד מאיתנו. הספר שלו מעולם לא הגיע לסיום.

אחרי כמעט 15 שנה של סדנאות כתיבה אני יכול להגיד בוודאות: בכלל לא חשבתי שזה יהיה ככה. אפילו לא קצת. חשבתי שאני אגיע, אדבר, אקרא קצת טקסטים ואלך הביתה. אולי, עם קצת מזל, אני אצליח לשנות את החיים של מישהו.

בחיים לא חשבתי שמי שהחיים שלו ישתנו יהיה אני.

אלה התלמידים שלי שלימדו אותי וממשיכים ללמד אותי עד היום שמתישהו - וכולי תקווה שהם לא משקרים לי בעניין הזה - אתה מבין שכסף בא וכסף הולך וכסף, למרות כל מה שסיפרו לנו, לא משנה כלום. ושזמן הוא הדבר היחיד שלא נשאר, וגם לא חוזר.

אני רוצה שתבינו עלי משהו: חונכתי וגדלתי במשפחה שבה עבודה קבועה היא דרך חיים. אין דבר כזה שלא עובדים בעבודה קבועה ובטוחה. אבא שלי במשרד החינוך ואמא שלי באוניברסיטה ודודה שלי באוניברסיטה ובן דוד שלי באוניברסיטה ואחותי במשרד החינוך ונדמה לי שאתם יכולים להבין את התמונה. אורח חיים כעצמאי לא רק שלא נשקל, הוא אפילו לא היה אופציה.

עבדתי אז בידיעות אחרונות במשרה עם קביעות, מקום שבו התחלתי לעבוד ביום השחרור שלי מהצבא ובאמת חשבתי שאני אמות שם, ולא היו לי שום תוכניות לזרוק את כל הטוב הזה ולהקדיש את החיים שלי לכתיבה.

אבל אז הגיעו עוד מוטי. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד עשרה. ועוד אנשים שחזרו בדיוק על אותו משפט, כמעט באותן מילים: ״היה לי חלום ענק, ולא שמתי לב שהזמן עבר ועכשיו כבר מאוחר מדי״.

והבנתי אותם כל כך, והזדהיתי עם החלום הענק שלהם. גם אני ידעתי שיום אחד, כשיהיה לי מספיק זמן ומספיק כסף והתינוק שאך נולד לי יגדל קצת, אני סוף סוף אתיישב לכתוב את הספר שלי.

ותלמיד אחד, אריה, בן 87, הסתכל עלי כשהשיעור האחרון של המחזור שלו נגמר ואמר לי: ״עבורי זה כבר מאוחר מדי, אבל מה לכל הרוחות התירוץ שלך?״.

וכבר הייתי בן 30 ושיקרתי לעצמי במשך חמש שנים שהנה תיכף מגיע הזמן הנכון.

ולא היה לי שום תירוץ למה אני לא עוזב הכל וכותב.

וזה מוזר, כי ברשימת הדברים שאכלתי את עצמי עליהם כתיבת הספר שלי לא הייתה אפילו במקום השלוש מאות. כעסתי על עצמי שלא חסכתי מספיק כסף ושלא קודמתי כבר שנתיים ושאני צריך לבקש העלאה כי ברגע שהפיננסים שלי יסתדרו אני אוכל סוף סוף להיות סופר.

והנה נכנסו עשרה ועשרים ומאה אנשים לסדנאות שלי שהפיננסים שלהם היו הרבה יותר מסודרים משלי והעבודה שלהם הייתה הרבה יותר מרשימה משלי, והגיעו לגיל שבו כבר אפשר להסתכל אחורה ולהגיד: שום דבר מזה לא היה משנה.

התעסקנו בדברים הלא נכונים, ובזבזנו את המשאב החשוב היחיד שלא יחזור: זמן.

ובמקום שאני אלמד אותם, האנשים האלה לימדו אותי חתיכת שיעור.

לא היה לי מספיק כסף כדי להתפטר מידיעות אחרונות. גם לא היה לי מספיק אומץ. גם פחדתי שההורים שלי מאוד יכעסו עלי.

ובגיל 30 וארבעה חודשים עשיתי את זה בכל מקרה.

לא חשבתי שיקרה עם זה משהו, האמת. אפילו כבר הייתה לי עבודה קבועה ובטוחה ומוכנה ומחכה לי כדובר הבורסה לניירות ערך. כתבתי בשביל עצמי. רק כדי להוכיח לעצמי שניסיתי.

רק כי לא רציתי להיות האדם הזה שיושב על כסא ומספר שהיה לו חלום לכתוב ספר ולא עשה עם זה שום דבר ובוקר אחד הוא התעורר וגילה שהוא בן 84.

ושעכשיו זה כבר קצת מאוחר מדי.

אין צורך לספר את כל מה שקרה אחר כך. נדמה לי שאת החלק הזה אתם כבר מכירים. אני גם לא רוצה לשקר, משום שאין לי (עדיין!) חיי נוחות ופאר נטולי דאגות פיננסיים, ואני עדיין אוכל את עצמי שלא חסכתי מספיק כסף ויש חודשים שאני מבועת שלא הרווחתי מספיק כסף ומתגעגע בכל ליבי למשכורת קבועה שנכנסת כל עשירי לחודש.

אבל אלה התלמידים שלי שלימדו אותי וממשיכים ללמד אותי עד היום שמתישהו – וכולי תקווה שהם לא משקרים לי בעניין הזה – אתה מבין שכסף בא וכסף הולך וכסף, למרות כל מה שסיפרו לנו, לא משנה כלום.

ושזמן הוא הדבר היחיד שלא נשאר, וגם לא חוזר.

וככה הפכתי לסופר. ובגלל זה את הסוף של ״כולם לחייך״, שיצא בעוד חודשיים, כתבתי על מיטת נוער באילת עם בייבי שארק ברקע. ככה באמת כותבים ספרים. ואף פעם אין זמן מתאים לעשות את זה.

ואם מחכים לזמן המתאים אז אולי קמים בוקר אחד ומגלים שאתה בן 84.

המשפט הזה של מוטי הולך איתי מאז לכל מקום. הוא הרוח בכנפיים שלי. הוא התזכורת שבכל פעם שאני יושב מודאג מאוד מול האתר של הבנק, אני מזכיר לעצמי שאני מודאג מהדבר הלא נכון. הכסף בסוף יגיע, ויסתדר ויחזור.

הזמן לא.

ובכל בוקר – וזה קורה לי אחת לשני בקרים בערך – שאני ממאן לשבת לכתוב ומתייאש ואומר לעצמי, במילים מאוד ספרותיות, ״בשביל מה אני צריך את החרא הזה?״, כי מה אני אגיד לכם, יש ימים שהכתיבה לא הולכת וזה באמת חרא, ושיש לי מיליון סידורים לעשות ושלוש מכונות כביסה לפחות ותיכף הילדים חוזרים ולא ישנתי מאז שנת 2014 ומי יודע אם זה בכלל ילך ואם מישהו יקנה את הספר ואני אהיה עני מרוד.

ואז אני נזכר במבט הזה של אריה וברעמת השיער המרשימה שלו ששואל: מה התירוץ שלך?

״אין לי״, אני עונה לו בלב ומשפיל מבט.

וחוזר לכתוב.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

האיש בן ה-84 שהפך אותי לסופר (ועכשיו, כנראה, יהפוך גם אתכם)

"כל החיים חלמתי לכתוב״, הוא אמר בביישנות ושיחק עם הכפתורים בחולצתו המשובצת. ״אבל איכשהו לא הגעתי לזה עד עכשיו״

הוא היה התלמיד המבוגר הראשון שלי. הייתי בן 26, אולי אפילו פחות, ועשיתי סדנאות כתיבה במרתף של ההורים שלי. הוא היה רחוק מאוד מקבוצת הגיל המקובלת בסדנאות האלה, ובכל זאת הוא סידר את שערו הלבן והתיישב וכשהתבקש להציג את עצמו הוא פתח את הפה, דמע קצת ובקול מאוד סדוק אמר: ״קוראים לי מוטי ואני חולם לכתוב ספר כבר יותר מחמישים שנה. וכל הזמן אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן ועוד מעט ובוקר אחד לא שמתי לב ונהייתי בן 84״.

קרא עוד »

זה הדבר הכי קשה שעשיתי בקריירה שלי (הפרק שמעולם לא קראתם ב"לחוץ חתונה")

״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.

הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.

אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים