אתם חייבים לתת לזה ליפול

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

לטובת אנשים שאינם בני 40 ומנויים לניוזלטר, הנה היסטוריה קצרה: פעם לא היה אימייל.

כשהוא הגיע היה אותו לחמישה אנשים על הפלנטה.

ארבעה מהם לא הביעו בו עניין וחשבו שזה דבר מאוד מטומטם ומי צריך את זה בכלל כשיש משהו כל כך פשוט כמו דואר רגיל.

בעקבות צירוף מקרים מאוד מוזר, אני הייתי אחד מיחידי הסגולה שהיה להם.

ואם, במקרה, פגשת מישהו שגם לו היה אימייל – ואני לא פגשתי עד אז אף אחד כזה, והיה לי דואר אלקטרוני כבר יותר משנה – הוא הפך מיד לאדם היחיד שרצית לדבר איתו.

אם זכרוני אינו מטעה אותי אפשר היה לכתוב רק באנגלית בתקופה ההיא, מה שהסתדר יופי עם העובדה ששירה אינה דוברת עברית, ולמרות שהאנגלית שלי הייתה מאוד צולעת (רדו ממני, הייתי בכיתה ו׳) מצאנו מהר מאוד תחביב משותף.

וכששירה שלחה לי תמונה של חנות ספרים אמריקאית – מה שלדעתי לקח לה בערך שלוש שנים להעלות כקובץ, ועד היום אני מעריך את המאמץ – ידעתי שלשם אני חייב לטוס.

בצירוף מקרים מדהים, לשם בדיוק טסתי.

כל כך הרבה אנשים - למעשה, כולם. כולל אני - מקווים שהדראפט הראשון שלהם יהיה מבריק. מצויין. והם כל כך מפחדים שהוא לא יהיה, עד שהם אפילו לא כותבים אותו ורק מספרים לעצמם כל מיני תירוצים כמו ״אין לי זמן״. אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

אני אחסוך לכם את הטיסה והנסיעות והחוויות המשפחתיות, ובואו נגיע היישר לרגע המעניין: הרגע שבו שירה ואני נפגשנו, התחבקנו קצרות, ומיד נכנסנו לאוטו ונסענו. אתם יכולים לנחש לבד לאן.

ההתרגשות שלי הייתה בשיאה, אם כי בדיעבד גיליתי שהיא קצת מוגזמת. התמונה ששירה שלחה לי הייתה של הקומה הראשונה.

הסתבר שהיו שם שבע.

מעולם לא ראיתי כל כך הרבה ספרים במקום אחד עד אז. השאלתי ספרים בספריה הניידת עד אז (זוכרים שהיה כזה? אני יוצא נוסטלגי מדי במייל הזה?) והייתה את הספריה במתנ״ס בבית הספר ומדי פעם הייתי הולך לחנות הספרים שעד אז טעיתי לחשוב שהיא ענקית בקניון איילון, אבל זה כבר היה משהו אחר לגמרי. בעולם מקביל, ביקום פנטסטי לחלוטין, יש מקום עם חנות ספרים שיש בה שבע קומות.

ומכל המחלקות שיכולתי לבקר בהן, נתקעתי דווקא על מדריכי עשה זאת בעצמך.

לא ראיתי עד אז מדריכי עשה זאת בעצמך. זאת אומרת, אני מניח שהיו כאלה למבוגרים, אבל בטח לא לנערים בגילי, ופתאום הכל נראה היה אפשרי: האקינג, ציד כרישים (בחיי! לילדים!), נגינת פסנתר והחשוב מכולם: ג׳אגלינג.

אני יודע שאני יוצא קשיש בן 90 בפוסט הזה, וככה אני גם מרגיש, אבל בשנות ה-90 המאוחרות ג׳אגלינג היה דבר.

וחשוב מזה: ג׳אגלינג היה דבר שבנות ממש אהבו שבנים עושים.

אני לא יודע למה, ואני שמח מאוד שהתקופה הזו עברה.

אבל ב-1996, זה היה חתיכת דבר.

מיד חטפתי את ״מדריך הקלוץ לג׳אגלינג״ של ג׳ון קאסידי, הייתי המום מהעובדה שאפשר פשוט לשבת ולקרוא בחנות כאוות נפשי, וציפיתי להפוך לאמן ג׳אגלינג תוך שלושה או ארבעה פרקים לכל היותר.

אבל בפרק הראשון הייתה העצה שלא הפכה אותי לג׳אגלר, אבל בהחלט הפכה אותי לכותב שאני היום.

״קחו כדור אחד״, ביקש קאסידי, ״החזיקו אותו טוב טוב ביד. עכשיו זרקו אותו באוויר, ותנו לו לנחות על הרצפה״.

ואת התרגיל הזה היינו צריכים לבצע 50 פעם.

כמובן שבאותו רגע סגרתי את הספר כי חשבתי שזו עצה מטומטמת, אבל כנראה שצריך להתבגר קצת כדי להבין שכדי להצליח, אתה חייב לראות את זה נופל קודם.

ולהבין שלא קורה כלום.

כי הפחד הכי גדול של ג׳אגלר הוא גם הפחד הגדול ביותר של כותב: שהכדור שאנחנו מחזיקים יפול. שנגלה שאנחנו ממש לא מוצלחים בזה. שהתמונה שיש לנו בראש (במקרה שלי, אני ו-17 כדורים שאני מעיף בו זמנית) תהיה כל כך שונה מהמציאות.

שאנחנו גרועים.

והתרגיל והעצה של קאסידי היו מדהימים בפשטותם, אבל מבריקים: כי אחרי שאתה נותן לכדור ליפול 50 פעם, אתה מבין שלא קורה שום דבר אם הוא נופל.

אתה מתרגל לצליל. מתרגל למראה שלו קורס על הרצפה. מתרגל לרגע שבו הוא חולף על פני העיניים שלך ונכנע לכוח המשיכה.

וזה בדיוק הרגע שאתה הופך לכותב.

ואולי גם לג׳אגלר, אין לי מושג, מעולם לא עברתי את התרגיל הזה.

כל כך הרבה אנשים – למעשה, כולם. כולל אני – מקווים שהדראפט הראשון שלהם יהיה מבריק. מצויין.

והם כל כך מפחדים שהוא לא יהיה, עד שהם אפילו לא כותבים אותו, ורק מספרים לעצמם כל מיני תירוצים כמו ״אין לי זמן״.

אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

בגלל זה, אגב, ב״לכתוב את עצמי״ אנחנו תמיד אומרים שהתרגיל הראשון בבית הוא רק ללחוץ על ה״סנד״. רק לשלוח טקסט. איזשהו טקסט. מה שיצא. טוב, גרוע, מחריד, זה לא משנה. העיקר לשלוח.

תנו לזה ליפול.

ותראו שלא קורה כלום.

אף אחד לא צוחק. אף אחד לא מצביע. למעשה, רוב הסיכויים שאין שם אף אחד כשאתם כותבים וזה רק אתם מול עצמכם. אני כמובן יודע שזה מספיק לסימפוניית קולות ומקהלת ״אתה הכותב הנורא בעולם״ בתוך הראש, ובכל זאת, הגילוי האדיר ששום דבר לא קורה, פשוט כלום, ברגע שהכדור נופל, הימם אותי.

מאז, בכל פעם שאני מתחיל פרוייקט חדש, אני נזכר בעצה של קאסידי, ונותן לזה ליפול. הדראפטים הראשונים איומים. מחרידים. אני מנסה כל מיני כיוונים הזויים, סגנונות, מחליט שהספר יהיה רק עם דיאלוגים, מחליט שהספר יהיה בלי דיאלוגים בכלל, ויודע: אני נותן לזה ליפול. אני חייב לראות את זה נופל.

ולראות בעיניים שלי שלא קורה כלום.

ואני באמת לא יודע לגבי ג׳אגלינג, אבל זה בדיוק השלב שבו כתיבה הופכת מסיוט וממטלה לכיף אחד ענק ולמשחק מהנה במיוחד.

וכל מה שצריך הוא רק לתת לזה ליפול. 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

האיש בן ה-84 שהפך אותי לסופר (ועכשיו, כנראה, יהפוך גם אתכם)

"כל החיים חלמתי לכתוב״, הוא אמר בביישנות ושיחק עם הכפתורים בחולצתו המשובצת. ״אבל איכשהו לא הגעתי לזה עד עכשיו״

הוא היה התלמיד המבוגר הראשון שלי. הייתי בן 26, אולי אפילו פחות, ועשיתי סדנאות כתיבה במרתף של ההורים שלי. הוא היה רחוק מאוד מקבוצת הגיל המקובלת בסדנאות האלה, ובכל זאת הוא סידר את שערו הלבן והתיישב וכשהתבקש להציג את עצמו הוא פתח את הפה, דמע קצת ובקול מאוד סדוק אמר: ״קוראים לי מוטי ואני חולם לכתוב ספר כבר יותר מחמישים שנה. וכל הזמן אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן ועוד מעט ובוקר אחד לא שמתי לב ונהייתי בן 84״.

קרא עוד »

זה הדבר הכי קשה שעשיתי בקריירה שלי (הפרק שמעולם לא קראתם ב"לחוץ חתונה")

״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.

הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.

אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים