בקנייה מעל 149 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

לטובת אנשים שאינם בני 40 ומנויים לניוזלטר, הנה היסטוריה קצרה: פעם לא היה אימייל.

כשהוא הגיע היה אותו לחמישה אנשים על הפלנטה.

ארבעה מהם לא הביעו בו עניין וחשבו שזה דבר מאוד מטומטם ומי צריך את זה בכלל כשיש משהו כל כך פשוט כמו דואר רגיל.

בעקבות צירוף מקרים מאוד מוזר, אני הייתי אחד מיחידי הסגולה שהיה להם.

ואם, במקרה, פגשת מישהו שגם לו היה אימייל – ואני לא פגשתי עד אז אף אחד כזה, והיה לי דואר אלקטרוני כבר יותר משנה – הוא הפך מיד לאדם היחיד שרצית לדבר איתו.

אם זכרוני אינו מטעה אותי אפשר היה לכתוב רק באנגלית בתקופה ההיא, מה שהסתדר יופי עם העובדה ששירה אינה דוברת עברית, ולמרות שהאנגלית שלי הייתה מאוד צולעת (רדו ממני, הייתי בכיתה ו׳) מצאנו מהר מאוד תחביב משותף.

וכששירה שלחה לי תמונה של חנות ספרים אמריקאית – מה שלדעתי לקח לה בערך שלוש שנים להעלות כקובץ, ועד היום אני מעריך את המאמץ – ידעתי שלשם אני חייב לטוס.

בצירוף מקרים מדהים, לשם בדיוק טסתי.

כל כך הרבה אנשים - למעשה, כולם. כולל אני - מקווים שהדראפט הראשון שלהם יהיה מבריק. מצויין. והם כל כך מפחדים שהוא לא יהיה, עד שהם אפילו לא כותבים אותו ורק מספרים לעצמם כל מיני תירוצים כמו ״אין לי זמן״. אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

אני אחסוך לכם את הטיסה והנסיעות והחוויות המשפחתיות, ובואו נגיע היישר לרגע המעניין: הרגע שבו שירה ואני נפגשנו, התחבקנו קצרות, ומיד נכנסנו לאוטו ונסענו. אתם יכולים לנחש לבד לאן.

ההתרגשות שלי הייתה בשיאה, אם כי בדיעבד גיליתי שהיא קצת מוגזמת. התמונה ששירה שלחה לי הייתה של הקומה הראשונה.

הסתבר שהיו שם שבע.

מעולם לא ראיתי כל כך הרבה ספרים במקום אחד עד אז. השאלתי ספרים בספריה הניידת עד אז (זוכרים שהיה כזה? אני יוצא נוסטלגי מדי במייל הזה?) והייתה את הספריה במתנ״ס בבית הספר ומדי פעם הייתי הולך לחנות הספרים שעד אז טעיתי לחשוב שהיא ענקית בקניון איילון, אבל זה כבר היה משהו אחר לגמרי. בעולם מקביל, ביקום פנטסטי לחלוטין, יש מקום עם חנות ספרים שיש בה שבע קומות.

ומכל המחלקות שיכולתי לבקר בהן, נתקעתי דווקא על מדריכי עשה זאת בעצמך.

לא ראיתי עד אז מדריכי עשה זאת בעצמך. זאת אומרת, אני מניח שהיו כאלה למבוגרים, אבל בטח לא לנערים בגילי, ופתאום הכל נראה היה אפשרי: האקינג, ציד כרישים (בחיי! לילדים!), נגינת פסנתר והחשוב מכולם: ג׳אגלינג.

אני יודע שאני יוצא קשיש בן 90 בפוסט הזה, וככה אני גם מרגיש, אבל בשנות ה-90 המאוחרות ג׳אגלינג היה דבר.

וחשוב מזה: ג׳אגלינג היה דבר שבנות ממש אהבו שבנים עושים.

אני לא יודע למה, ואני שמח מאוד שהתקופה הזו עברה.

אבל ב-1996, זה היה חתיכת דבר.

מיד חטפתי את ״מדריך הקלוץ לג׳אגלינג״ של ג׳ון קאסידי, הייתי המום מהעובדה שאפשר פשוט לשבת ולקרוא בחנות כאוות נפשי, וציפיתי להפוך לאמן ג׳אגלינג תוך שלושה או ארבעה פרקים לכל היותר.

אבל בפרק הראשון הייתה העצה שלא הפכה אותי לג׳אגלר, אבל בהחלט הפכה אותי לכותב שאני היום.

״קחו כדור אחד״, ביקש קאסידי, ״החזיקו אותו טוב טוב ביד. עכשיו זרקו אותו באוויר, ותנו לו לנחות על הרצפה״.

ואת התרגיל הזה היינו צריכים לבצע 50 פעם.

כמובן שבאותו רגע סגרתי את הספר כי חשבתי שזו עצה מטומטמת, אבל כנראה שצריך להתבגר קצת כדי להבין שכדי להצליח, אתה חייב לראות את זה נופל קודם.

ולהבין שלא קורה כלום.

כי הפחד הכי גדול של ג׳אגלר הוא גם הפחד הגדול ביותר של כותב: שהכדור שאנחנו מחזיקים יפול. שנגלה שאנחנו ממש לא מוצלחים בזה. שהתמונה שיש לנו בראש (במקרה שלי, אני ו-17 כדורים שאני מעיף בו זמנית) תהיה כל כך שונה מהמציאות.

שאנחנו גרועים.

והתרגיל והעצה של קאסידי היו מדהימים בפשטותם, אבל מבריקים: כי אחרי שאתה נותן לכדור ליפול 50 פעם, אתה מבין שלא קורה שום דבר אם הוא נופל.

אתה מתרגל לצליל. מתרגל למראה שלו קורס על הרצפה. מתרגל לרגע שבו הוא חולף על פני העיניים שלך ונכנע לכוח המשיכה.

וזה בדיוק הרגע שאתה הופך לכותב.

ואולי גם לג׳אגלר, אין לי מושג, מעולם לא עברתי את התרגיל הזה.

כל כך הרבה אנשים – למעשה, כולם. כולל אני – מקווים שהדראפט הראשון שלהם יהיה מבריק. מצויין.

והם כל כך מפחדים שהוא לא יהיה, עד שהם אפילו לא כותבים אותו, ורק מספרים לעצמם כל מיני תירוצים כמו ״אין לי זמן״.

אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

בגלל זה, אגב, ב״לכתוב את עצמי״ אנחנו תמיד אומרים שהתרגיל הראשון בבית הוא רק ללחוץ על ה״סנד״. רק לשלוח טקסט. איזשהו טקסט. מה שיצא. טוב, גרוע, מחריד, זה לא משנה. העיקר לשלוח.

תנו לזה ליפול.

ותראו שלא קורה כלום.

אף אחד לא צוחק. אף אחד לא מצביע. למעשה, רוב הסיכויים שאין שם אף אחד כשאתם כותבים וזה רק אתם מול עצמכם. אני כמובן יודע שזה מספיק לסימפוניית קולות ומקהלת ״אתה הכותב הנורא בעולם״ בתוך הראש, ובכל זאת, הגילוי האדיר ששום דבר לא קורה, פשוט כלום, ברגע שהכדור נופל, הימם אותי.

מאז, בכל פעם שאני מתחיל פרוייקט חדש, אני נזכר בעצה של קאסידי, ונותן לזה ליפול. הדראפטים הראשונים איומים. מחרידים. אני מנסה כל מיני כיוונים הזויים, סגנונות, מחליט שהספר יהיה רק עם דיאלוגים, מחליט שהספר יהיה בלי דיאלוגים בכלל, ויודע: אני נותן לזה ליפול. אני חייב לראות את זה נופל.

ולראות בעיניים שלי שלא קורה כלום.

ואני באמת לא יודע לגבי ג׳אגלינג, אבל זה בדיוק השלב שבו כתיבה הופכת מסיוט וממטלה לכיף אחד ענק ולמשחק מהנה במיוחד.

וכל מה שצריך הוא רק לתת לזה ליפול. 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

זה הסוף (בפעם השלישית)

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

זה הסוף (בפעם השלישית)

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

נרשמת בהצלחה!