אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

לטובת אנשים שאינם בני 40 ומנויים לניוזלטר, הנה היסטוריה קצרה: פעם לא היה אימייל.

כשהוא הגיע היה אותו לחמישה אנשים על הפלנטה.

ארבעה מהם לא הביעו בו עניין וחשבו שזה דבר מאוד מטומטם ומי צריך את זה בכלל כשיש משהו כל כך פשוט כמו דואר רגיל.

בעקבות צירוף מקרים מאוד מוזר, אני הייתי אחד מיחידי הסגולה שהיה להם.

ואם, במקרה, פגשת מישהו שגם לו היה אימייל – ואני לא פגשתי עד אז אף אחד כזה, והיה לי דואר אלקטרוני כבר יותר משנה – הוא הפך מיד לאדם היחיד שרצית לדבר איתו.

אם זכרוני אינו מטעה אותי אפשר היה לכתוב רק באנגלית בתקופה ההיא, מה שהסתדר יופי עם העובדה ששירה אינה דוברת עברית, ולמרות שהאנגלית שלי הייתה מאוד צולעת (רדו ממני, הייתי בכיתה ו׳) מצאנו מהר מאוד תחביב משותף.

וכששירה שלחה לי תמונה של חנות ספרים אמריקאית – מה שלדעתי לקח לה בערך שלוש שנים להעלות כקובץ, ועד היום אני מעריך את המאמץ – ידעתי שלשם אני חייב לטוס.

בצירוף מקרים מדהים, לשם בדיוק טסתי.

כל כך הרבה אנשים - למעשה, כולם. כולל אני - מקווים שהדראפט הראשון שלהם יהיה מבריק. מצויין. והם כל כך מפחדים שהוא לא יהיה, עד שהם אפילו לא כותבים אותו ורק מספרים לעצמם כל מיני תירוצים כמו ״אין לי זמן״. אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

אני אחסוך לכם את הטיסה והנסיעות והחוויות המשפחתיות, ובואו נגיע היישר לרגע המעניין: הרגע שבו שירה ואני נפגשנו, התחבקנו קצרות, ומיד נכנסנו לאוטו ונסענו. אתם יכולים לנחש לבד לאן.

ההתרגשות שלי הייתה בשיאה, אם כי בדיעבד גיליתי שהיא קצת מוגזמת. התמונה ששירה שלחה לי הייתה של הקומה הראשונה.

הסתבר שהיו שם שבע.

מעולם לא ראיתי כל כך הרבה ספרים במקום אחד עד אז. השאלתי ספרים בספריה הניידת עד אז (זוכרים שהיה כזה? אני יוצא נוסטלגי מדי במייל הזה?) והייתה את הספריה במתנ״ס בבית הספר ומדי פעם הייתי הולך לחנות הספרים שעד אז טעיתי לחשוב שהיא ענקית בקניון איילון, אבל זה כבר היה משהו אחר לגמרי. בעולם מקביל, ביקום פנטסטי לחלוטין, יש מקום עם חנות ספרים שיש בה שבע קומות.

ומכל המחלקות שיכולתי לבקר בהן, נתקעתי דווקא על מדריכי עשה זאת בעצמך.

לא ראיתי עד אז מדריכי עשה זאת בעצמך. זאת אומרת, אני מניח שהיו כאלה למבוגרים, אבל בטח לא לנערים בגילי, ופתאום הכל נראה היה אפשרי: האקינג, ציד כרישים (בחיי! לילדים!), נגינת פסנתר והחשוב מכולם: ג׳אגלינג.

אני יודע שאני יוצא קשיש בן 90 בפוסט הזה, וככה אני גם מרגיש, אבל בשנות ה-90 המאוחרות ג׳אגלינג היה דבר.

וחשוב מזה: ג׳אגלינג היה דבר שבנות ממש אהבו שבנים עושים.

אני לא יודע למה, ואני שמח מאוד שהתקופה הזו עברה.

אבל ב-1996, זה היה חתיכת דבר.

מיד חטפתי את ״מדריך הקלוץ לג׳אגלינג״ של ג׳ון קאסידי, הייתי המום מהעובדה שאפשר פשוט לשבת ולקרוא בחנות כאוות נפשי, וציפיתי להפוך לאמן ג׳אגלינג תוך שלושה או ארבעה פרקים לכל היותר.

אבל בפרק הראשון הייתה העצה שלא הפכה אותי לג׳אגלר, אבל בהחלט הפכה אותי לכותב שאני היום.

״קחו כדור אחד״, ביקש קאסידי, ״החזיקו אותו טוב טוב ביד. עכשיו זרקו אותו באוויר, ותנו לו לנחות על הרצפה״.

ואת התרגיל הזה היינו צריכים לבצע 50 פעם.

כמובן שבאותו רגע סגרתי את הספר כי חשבתי שזו עצה מטומטמת, אבל כנראה שצריך להתבגר קצת כדי להבין שכדי להצליח, אתה חייב לראות את זה נופל קודם.

ולהבין שלא קורה כלום.

כי הפחד הכי גדול של ג׳אגלר הוא גם הפחד הגדול ביותר של כותב: שהכדור שאנחנו מחזיקים יפול. שנגלה שאנחנו ממש לא מוצלחים בזה. שהתמונה שיש לנו בראש (במקרה שלי, אני ו-17 כדורים שאני מעיף בו זמנית) תהיה כל כך שונה מהמציאות.

שאנחנו גרועים.

והתרגיל והעצה של קאסידי היו מדהימים בפשטותם, אבל מבריקים: כי אחרי שאתה נותן לכדור ליפול 50 פעם, אתה מבין שלא קורה שום דבר אם הוא נופל.

אתה מתרגל לצליל. מתרגל למראה שלו קורס על הרצפה. מתרגל לרגע שבו הוא חולף על פני העיניים שלך ונכנע לכוח המשיכה.

וזה בדיוק הרגע שאתה הופך לכותב.

ואולי גם לג׳אגלר, אין לי מושג, מעולם לא עברתי את התרגיל הזה.

כל כך הרבה אנשים – למעשה, כולם. כולל אני – מקווים שהדראפט הראשון שלהם יהיה מבריק. מצויין.

והם כל כך מפחדים שהוא לא יהיה, עד שהם אפילו לא כותבים אותו, ורק מספרים לעצמם כל מיני תירוצים כמו ״אין לי זמן״.

אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

בגלל זה, אגב, ב״לכתוב את עצמי״ אנחנו תמיד אומרים שהתרגיל הראשון בבית הוא רק ללחוץ על ה״סנד״. רק לשלוח טקסט. איזשהו טקסט. מה שיצא. טוב, גרוע, מחריד, זה לא משנה. העיקר לשלוח.

תנו לזה ליפול.

ותראו שלא קורה כלום.

אף אחד לא צוחק. אף אחד לא מצביע. למעשה, רוב הסיכויים שאין שם אף אחד כשאתם כותבים וזה רק אתם מול עצמכם. אני כמובן יודע שזה מספיק לסימפוניית קולות ומקהלת ״אתה הכותב הנורא בעולם״ בתוך הראש, ובכל זאת, הגילוי האדיר ששום דבר לא קורה, פשוט כלום, ברגע שהכדור נופל, הימם אותי.

מאז, בכל פעם שאני מתחיל פרוייקט חדש, אני נזכר בעצה של קאסידי, ונותן לזה ליפול. הדראפטים הראשונים איומים. מחרידים. אני מנסה כל מיני כיוונים הזויים, סגנונות, מחליט שהספר יהיה רק עם דיאלוגים, מחליט שהספר יהיה בלי דיאלוגים בכלל, ויודע: אני נותן לזה ליפול. אני חייב לראות את זה נופל.

ולראות בעיניים שלי שלא קורה כלום.

ואני באמת לא יודע לגבי ג׳אגלינג, אבל זה בדיוק השלב שבו כתיבה הופכת מסיוט וממטלה לכיף אחד ענק ולמשחק מהנה במיוחד.

וכל מה שצריך הוא רק לתת לזה ליפול. 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

אני זקן מדי לחרא הזה

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

איך מרימים את החלומות שלך אחרי שהם מתנפצים על הרצפה?

ב-22:30 בלילה הוא עוד ישב למרגלות שולחן המטבח והרכיב לגו. זו הייתה השקית השביעית או השמינית או השש עשרה (יש 22, אם תהיתם) ולמרות שהוא רק בן תשע, זה באמת פרויקט חייו. האבא של הילד הזה, יכול להיות שאתם מכירים אותו, דוחק בו ללכת לישון. בהתחלה בנחמדות, אחר כך בפחות נחמדות, אחר כך כמו שאבא שלו נשמע בדרך כלל ב-22:30 בלילה.

אני מסתכל עליו ורואה אותי. לא בכל מה שקשור ליכולות הלגו, כמובן, בזה יש לי אפס, אלא בגלל שאני מכיר את ההתלהבות הזאת. אני מכיר את התשוקה הזאת. גם אותי אמא שלי ניסתה לשלוח לישון כשהייתי יושב מול הדף, ובשנים מאוחרות יותר מול המחשב, ולקראת שתיים בלילה היא פשוט הייתה הולכת לישון מיואשת ואני הייתי ממשיך לתקתק במרץ. אני יודע איך זה כשזה זורם לך בגוף. מה שלא ידעתי אז ואני יודע היום הוא איך זה להיות הורה בסיטואציה הזאת, ואחרי שני מדיחים ושלוש מכונות כביסה וארוחת ערב וארבעה סיפורים לקטנה אני רק רוצה לשכב על הספה בשקט, מה גם שלמרות שהוא צועק שהוא לא עייף בכלל, אני רואה את העיניים שלו נעצמות על הלגו, אז פאקינג לך לישון כבר, שמעת?

שמעתי, אבא, שמעתי.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך