הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.
מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.
לטובת אנשים שאינם בני 40 ומנויים לניוזלטר, הנה היסטוריה קצרה: פעם לא היה אימייל.
כשהוא הגיע היה אותו לחמישה אנשים על הפלנטה.
ארבעה מהם לא הביעו בו עניין וחשבו שזה דבר מאוד מטומטם ומי צריך את זה בכלל כשיש משהו כל כך פשוט כמו דואר רגיל.
בעקבות צירוף מקרים מאוד מוזר, אני הייתי אחד מיחידי הסגולה שהיה להם.
ואם, במקרה, פגשת מישהו שגם לו היה אימייל – ואני לא פגשתי עד אז אף אחד כזה, והיה לי דואר אלקטרוני כבר יותר משנה – הוא הפך מיד לאדם היחיד שרצית לדבר איתו.
אם זכרוני אינו מטעה אותי אפשר היה לכתוב רק באנגלית בתקופה ההיא, מה שהסתדר יופי עם העובדה ששירה אינה דוברת עברית, ולמרות שהאנגלית שלי הייתה מאוד צולעת (רדו ממני, הייתי בכיתה ו׳) מצאנו מהר מאוד תחביב משותף.
וכששירה שלחה לי תמונה של חנות ספרים אמריקאית – מה שלדעתי לקח לה בערך שלוש שנים להעלות כקובץ, ועד היום אני מעריך את המאמץ – ידעתי שלשם אני חייב לטוס.
בצירוף מקרים מדהים, לשם בדיוק טסתי.
כל כך הרבה אנשים - למעשה, כולם. כולל אני - מקווים שהדראפט הראשון שלהם יהיה מבריק. מצויין. והם כל כך מפחדים שהוא לא יהיה, עד שהם אפילו לא כותבים אותו ורק מספרים לעצמם כל מיני תירוצים כמו ״אין לי זמן״. אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.
אני אחסוך לכם את הטיסה והנסיעות והחוויות המשפחתיות, ובואו נגיע היישר לרגע המעניין: הרגע שבו שירה ואני נפגשנו, התחבקנו קצרות, ומיד נכנסנו לאוטו ונסענו. אתם יכולים לנחש לבד לאן.
ההתרגשות שלי הייתה בשיאה, אם כי בדיעבד גיליתי שהיא קצת מוגזמת. התמונה ששירה שלחה לי הייתה של הקומה הראשונה.
הסתבר שהיו שם שבע.
מעולם לא ראיתי כל כך הרבה ספרים במקום אחד עד אז. השאלתי ספרים בספריה הניידת עד אז (זוכרים שהיה כזה? אני יוצא נוסטלגי מדי במייל הזה?) והייתה את הספריה במתנ״ס בבית הספר ומדי פעם הייתי הולך לחנות הספרים שעד אז טעיתי לחשוב שהיא ענקית בקניון איילון, אבל זה כבר היה משהו אחר לגמרי. בעולם מקביל, ביקום פנטסטי לחלוטין, יש מקום עם חנות ספרים שיש בה שבע קומות.
ומכל המחלקות שיכולתי לבקר בהן, נתקעתי דווקא על מדריכי עשה זאת בעצמך.
לא ראיתי עד אז מדריכי עשה זאת בעצמך. זאת אומרת, אני מניח שהיו כאלה למבוגרים, אבל בטח לא לנערים בגילי, ופתאום הכל נראה היה אפשרי: האקינג, ציד כרישים (בחיי! לילדים!), נגינת פסנתר והחשוב מכולם: ג׳אגלינג.
אני יודע שאני יוצא קשיש בן 90 בפוסט הזה, וככה אני גם מרגיש, אבל בשנות ה-90 המאוחרות ג׳אגלינג היה דבר.
וחשוב מזה: ג׳אגלינג היה דבר שבנות ממש אהבו שבנים עושים.
אני לא יודע למה, ואני שמח מאוד שהתקופה הזו עברה.
אבל ב-1996, זה היה חתיכת דבר.
מיד חטפתי את ״מדריך הקלוץ לג׳אגלינג״ של ג׳ון קאסידי, הייתי המום מהעובדה שאפשר פשוט לשבת ולקרוא בחנות כאוות נפשי, וציפיתי להפוך לאמן ג׳אגלינג תוך שלושה או ארבעה פרקים לכל היותר.
אבל בפרק הראשון הייתה העצה שלא הפכה אותי לג׳אגלר, אבל בהחלט הפכה אותי לכותב שאני היום.
״קחו כדור אחד״, ביקש קאסידי, ״החזיקו אותו טוב טוב ביד. עכשיו זרקו אותו באוויר, ותנו לו לנחות על הרצפה״.
ואת התרגיל הזה היינו צריכים לבצע 50 פעם.
כמובן שבאותו רגע סגרתי את הספר כי חשבתי שזו עצה מטומטמת, אבל כנראה שצריך להתבגר קצת כדי להבין שכדי להצליח, אתה חייב לראות את זה נופל קודם.
ולהבין שלא קורה כלום.
כי הפחד הכי גדול של ג׳אגלר הוא גם הפחד הגדול ביותר של כותב: שהכדור שאנחנו מחזיקים יפול. שנגלה שאנחנו ממש לא מוצלחים בזה. שהתמונה שיש לנו בראש (במקרה שלי, אני ו-17 כדורים שאני מעיף בו זמנית) תהיה כל כך שונה מהמציאות.
שאנחנו גרועים.
והתרגיל והעצה של קאסידי היו מדהימים בפשטותם, אבל מבריקים: כי אחרי שאתה נותן לכדור ליפול 50 פעם, אתה מבין שלא קורה שום דבר אם הוא נופל.
אתה מתרגל לצליל. מתרגל למראה שלו קורס על הרצפה. מתרגל לרגע שבו הוא חולף על פני העיניים שלך ונכנע לכוח המשיכה.
וזה בדיוק הרגע שאתה הופך לכותב.
ואולי גם לג׳אגלר, אין לי מושג, מעולם לא עברתי את התרגיל הזה.
כל כך הרבה אנשים – למעשה, כולם. כולל אני – מקווים שהדראפט הראשון שלהם יהיה מבריק. מצויין.
והם כל כך מפחדים שהוא לא יהיה, עד שהם אפילו לא כותבים אותו, ורק מספרים לעצמם כל מיני תירוצים כמו ״אין לי זמן״.
אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.
בגלל זה, אגב, ב״לכתוב את עצמי״ אנחנו תמיד אומרים שהתרגיל הראשון בבית הוא רק ללחוץ על ה״סנד״. רק לשלוח טקסט. איזשהו טקסט. מה שיצא. טוב, גרוע, מחריד, זה לא משנה. העיקר לשלוח.
תנו לזה ליפול.
ותראו שלא קורה כלום.
אף אחד לא צוחק. אף אחד לא מצביע. למעשה, רוב הסיכויים שאין שם אף אחד כשאתם כותבים וזה רק אתם מול עצמכם. אני כמובן יודע שזה מספיק לסימפוניית קולות ומקהלת ״אתה הכותב הנורא בעולם״ בתוך הראש, ובכל זאת, הגילוי האדיר ששום דבר לא קורה, פשוט כלום, ברגע שהכדור נופל, הימם אותי.
מאז, בכל פעם שאני מתחיל פרוייקט חדש, אני נזכר בעצה של קאסידי, ונותן לזה ליפול. הדראפטים הראשונים איומים. מחרידים. אני מנסה כל מיני כיוונים הזויים, סגנונות, מחליט שהספר יהיה רק עם דיאלוגים, מחליט שהספר יהיה בלי דיאלוגים בכלל, ויודע: אני נותן לזה ליפול. אני חייב לראות את זה נופל.
ולראות בעיניים שלי שלא קורה כלום.
ואני באמת לא יודע לגבי ג׳אגלינג, אבל זה בדיוק השלב שבו כתיבה הופכת מסיוט וממטלה לכיף אחד ענק ולמשחק מהנה במיוחד.
וכל מה שצריך הוא רק לתת לזה ליפול.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?

זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״

השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״

איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״

זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״

איך נפטרים מקנאת סופרים?
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״

איך נפטרים מקנאת סופרים?
ספרים שונים לצרכים שונים לזמנים שונים.העניין הוא כזה: מישהו צריך את הכתיבה שלכם, ואת הסיפור שלכם. אולי המישהו הזה בדיוק סיים ספר דכאוני למוות ובא לו קצת לצחוק, או להיפך. אולי הוא נוסע לכנס עסקי ורוצה קצת לנקות את הראש, ואולי היא נוסעת למדבר להתבודד וצריכה ספר עמוק. לא כל סגנון מתאים לכל מצב, בדיוק כמו שיש אנשים לקחת אותם לסיני (אותי לא, נניח) ויש אנשים לקחת אותם לניו יורק (אותי! אותי!).זה היה שיעור מאלף על כתיבה, משום שאני בוודאי לא יכול לכתוב כמו מאיר שלו, אבל גם מאיר שלו – ואני חושב ששנינו ניאנח באותה הקלה בעניין הזה – לא יכול לכתוב כמוני.