השבוע הבנתי שאני כבר לא אהיה צלם חתונות.
ופריט המידע הזה מפתיע אותי בדיוק כמו שהוא מפתיע אתכם.
זה מוזר, האמת, כי אף פעם לא רציתי להיות צלם חתונות. בשום שלב בחיי לא הייתה לי שאיפה להיות צלם – או כל משהו אחר בתחום ה – חתונות.
אף פעם לא חלמתי את זה, וכפועל יוצא זה אף פעם לא התגשם.
ובכל זאת, השבוע ראיתי סרטון יוטיוב מעניין מאוד שכל תעשיית החתונות משתנה, והדור החדש כבר לא רוצה חתונות מפוארות ובזבזניות באולמות (חבל, אתם מפסידים רגשות אשמה לכל החיים!), ושצלמי חתונות הולכים והופכים ליוצרי תוכן לכל דבר שצריכים ממש לספר את הסיפור של הזוג ועברה בי המחשבה שעוברת בי מדי פעם בלי שום סיבה אבל בכל זאת היא שם: ״היי, אני יכול לעשות את זה!״.
ואז הבנתי שלא.
שאני בן 41 בואכה 42.
שכתבתי כבר שלושה ספרים, ושלושתם הצליחו מאוד בקופות.
שיש לי עסק של סדנאות כתיבה שפתחתי בגיל 24 ובניגוד לכל הסיכויים הוא לא רק מתפקד, הוא גם ממש מרוויח.
ושאני לא יכול, גם אם ממש ממש הייתי רוצה, לקום מחר בבוקר ולהיות מישהו אחר.
תחושה שהכל פתוח. רייקאוויק באיסלנד
השבוע מלאו עשרים שנה לנסיעה המיתולוגית שלי לאיסלנד.
היא כל כך מיתולוגית שאף פעם לא קראתם עליה, אבל כשאני נסעתי לאיסלנד עם שלושה חברים טובים לטיול אחרי צבא עוד לא היה פייסבוק ולא היו מצלמות דיגיטליות.
סתם קמנו ונסענו, בלי שאף אחד יראה אותנו עושים את זה.
איזה משוגעים, יא אללה.
למרות שעברו עשרים שנה ולמרות שאני לא זוכר מה עשיתי אתמול, אני זוכר כל יום מהטיול הזה ומכמה שהוא עיצב אותי.
אבל יותר מכל דבר אחר, אני זוכר שבכל בוקר שבו היינו ברייקאוויק הבירה החבר הטוב שלי דורון ואני היינו קמים בשש בבוקר (שזה לא היה קשה במיוחד, כי לא היה לילה באיסלנד בתקופה הזו של השנה) והולכים לפסל הענק של ספינת הויקינגים שלחופי האוקיינוס כדי לראות את הזריחה המטורפת שהייתה מופע אור קולי מרהיב של שעתיים או שלוש, ובין לבין היינו מדברים על מה אנחנו רוצים עם החיים שלנו.
כמה אפשרויות היו לנו בשיחה הזאת, יא אללה.
רציתי לגור בלונדון.
או בפריז.
או בבנימינה.
רציתי ללמוד עיסוי כי חשבתי שיש לי ידיים טובות.
רציתי ללמוד בישול כי לא הייתה לי שום מודעות עצמית לגבי הכישורים שלי.
רציתי להיות עורך דין. סוחר בבורסה. סופר. עיתונאי.
דווקא צלם חתונות לא רציתי להיות בכלל, אבל זה כבר סיפור אחר.
ואני זוכר אותנו יושבים מול האוקיינוס הפתוח בנוף שבאמת אי אפשר לתאר אותו במילים, אבל את התחושה אפשר גם אפשר: הכל פתוח.
הכל אפשרי.
רק קח את ספינת הויקינגים שלך, ותפליג איתה לאן שרק מתחשק לך.
ביום האחרון הלכתי לבד לספינה כי דורון הלך להחזיר את האוטו שלנו, והבטחתי לעצמי שני דברים: לחזור, ולזכור את התחושה הזאת לנצח.
לאיסלנד לא חזרתי אף פעם. לא יצא לי. עדיין. אני מת לחזור.
אבל את התחושה הזאת ואת האוקיינוס הזה אני זוכר היטב.
ולא מן הנמנע שההבטחה הזאת היא זו שעיצבה את חיי.
ובכל זאת, בלילה, בשקט, כשאף אחד לא שומע את המחשבות שלי, לפעמים זה קצת מרגיש שהגעתי לסוף האוקיינוס. כמו במופע של טרומן יצאתי להפלגת חיי, והספינה שלי נתקעה בקיר הקרטון של התפאורה, ועכשיו גם לי וגם לטרומן יש את אותו מבט בדיוק: מה, זהו? זה כל האוקיינוס הזה?
עשרים שנה אחר כך אני כל מה שרציתי להיות מצד אחד, ועם חוזה שמאפשר לי לגור במרחק של מקסימום 15 ק״מ מהילדים שלי מצד שני.
איפה לונדון, איפה פריז, איפה בנימינה.
אני מתקשה לומר שלא הגשמתי את החלומות שלי.
לא, רגע, תנו לי לנסח את זה מחדש: אני גאה שהגשמתי את החלומות שלי.
אני סופר ואני תסריטאי ואני עיתונאי ואני חושב שאני מדבר בשם כל האנושות כולה שאני שמח שלא הלכתי להיות לא מעסה ולא שף, כי לא הייתי מביא תועלת באף אחד משניהם.
ובכל זאת, בלילה, בשקט, כשאף אחד לא שומע את המחשבות שלי, לפעמים זה קצת מרגיש שהגעתי לסוף האוקיינוס.
כמו במופע של טרומן יצאתי להפלגת חיי, והספינה שלי נתקעה בקיר הקרטון של התפאורה, ועכשיו גם לי וגם לטרומן יש את אותו מבט בדיוק: מה, זהו?
זה כל האוקיינוס הזה?
ומה אם אני רוצה לצלם קרנפים באפריקה לחצי שנה, כמו שראיתי מישהו עושה באינסטגרם ולא יכולתי להפסיק לגלול בפיד שלו?
ומה אם אני רוצה להיות צלם חתונות?
ומה אם אני רוצה לגור 20 ק״מ מהילדים שלי?
איך הגעתי לנקודה שאני יכול להיות רק מה שאני כבר?
***
תיאורטית, כמובן, אני יכול הכל.
אני יכול לבשר לילדים שלי שלא נתראה יותר כי אבא עובר לאפריקה.
או לנתניה.
עם הפקקים בכביש החוף יקח להם בערך אותו זמן להגיע לזימבבוואה או לקניון עיר ימים.
אני יכול לסגור את העסק.
אני יכול להפסיק לכתוב.
אני יכול הכל, זה פשוט שהגעתי לגיל ולמעמד ולמקום בחיים שבו המחיר כבר גבוה מדי.
התועלת פחותה מהעלות.
אני עדיין יכול להפליג לאן שבא לי, רק שלסובב עכשיו את ספינת הויקינגים ידרוש ממני כל כך הרבה מאמץ עד שעדיף להמשיך להפליג ישר ונראה לאן נגיע.
והכל ממש בסדר, באמת, ברוך השם,
ותודה לאל על ההפלגה המשוגעת הזאת,
זה רק שהשבוע הבנתי שאני כבר לא אהיה צלם חתונות.
ולפעמים, אני חושב, מותר להתגעגע לא רק למי שהיית, אלא למי כבר אף פעם כבר לא תהיה,
ואז לחזור לצוות הויקינגים שאתה מפקד עליו ולהגיד להם ״רואים את המטרה הזאת שם באופק, חבר׳ה? בואו נסתער עליה בכל הכוח״.
