אני חייב להודות: חוץ מאמא שלי (שלדעתי פשוט לא קוראת את העיתון הרלוונטי, אחרת היא הייתה הראשונה ששולחת לי) אני לא חושב שהיה בן אדם אחד שלא שלח לי את הכתבה שהתפרסמה בעיתון נפוץ על מצבו המזעזע של שוק הספרים.
ולא, גם השבוע אתם לא תקבלו לינק, משתי סיבות: האחת כי נראה שלכולכם כבר יש אותו, והשנייה היא שכפי שכבר כתבתי בבלוג בשבוע שעבר, אני לא מסכים עם מילה אחת שנכתבה שם.
זו, אגב, גם הסיבה שמזמן הפסקתי להתראיין לכתבות כאלה. מאותן סיבות אני חושש שלא תמצאו בכתבות כאלה גם אנשים כמו אשכול נבו, מאירה ברנע-גולדברג, שרית ישי-לוי, קרן אגם, אילן הייטנר, ליעד שהם או כל מי שממש מתפרנס מהכתיבה שלו.
איכשהו אף פעם לא מוצאים את הטלפונים של האנשים האלה. אני בטוח שזה סתם צירוף מקרים מוזר.
אבל כן הצפתם את המייל שלי בעקבות הפוסט מהשבוע שעבר, וכן שאלתם על כסף.
ובעיקר על הוצאת ספרים בכסף.
ותהיתם האם אפשר להתפרנס מכתיבת ספרים בישראל.
ובגלל שאני חושב שהבלוג הזה הוא הזמנה לדיאלוג פתוח, כמו גם שאני חושב שהחיים שלי יהיו כל כך הרבה יותר קלים אם אתם פשוט תשאלו שאלות ואני אענה במקום שאני אצטרך לחשוב על נושא חדש כל שבוע, הנה השאלות שחזרו על עצמן שוב ושוב ושוב במייל בשבוע האחרון, והתשובות שלי.
כתיבה היא מקצוע. להיות סופר זה מקצוע. העובדה שאנשים קמים בבוקר ואומרים לעצמם שהם יתחילו לכתוב ספר בגלל שהם מאוד מוכשרים בכתיבה מבלי שתעבור בראשם המחשבה שהם צריכים ללמוד את הדבר הזה שהם חולמים לעשות מדהימה אותי לא פחות מאדם שהיה טוב בקפיצה משולשת ביסודי ומחליט לנסות את מזלו בקפיצה במוט באולימפיאדה.
האם זה נכון שהוצאות דורשות כסף מסופרים, ומה אתה חושב על זה?
אני אגיד לכם משהו על הוצאה עצמית, אבל לפני שאני אגיד לכם אותו צריך לסייג: הדעה שלי בעניין היא די רדיקלית. היא לא מייצגת אף אחד חוץ מאת דעתי הפרטית ואת עצמי. היא דעה לא פופולרית בכלל. ובכל זאת אני אגיד (כמעט) ללא פחד וללא משוא פנים שאני חושב שהוצאה עצמית היא קיצור דרך, ועליו צריך לשלם בריבית דריבית.
רגע, אל תקפצו, תנו לי להסביר.
כתיבה היא מקצוע. להיות סופר זה מקצוע. העובדה שאנשים קמים בבוקר ואומרים לעצמם שהם יתחילו לכתוב ספר בגלל שהם מאוד מוכשרים בכתיבה מבלי שתעבור בראשם המחשבה שהם צריכים ללמוד את הדבר הזה שהם חולמים לעשות מדהימה אותי לא פחות מאדם שהיה טוב בקפיצה משולשת ביסודי ומחליט לנסות את מזלו בקפיצה במוט באולימפיאדה.
קפיצה במוט זה קשה.
וגם לכתוב ספר זה לא קל.
וכמו כל מקצוע, צריך ללמוד אותו.
כמו עריכת דין. כמו אדריכלות. כמו בישול. כמו אפייה. כמו צילום. כמו רפלקסולוגיה. כמו רפואה.
כמו קפיצה במוט.
הרי עוברות כמה שנים טובות מהרגע שאדם חולם להיות עורך דין ועד הרגע שהוא אוחז בדיפלומה המפוארת. אותו אדם נדרש להוציא כסף – ולא מעט! ואפילו המון! – על לימודיו.
כנ״ל בכל מקצוע אחר.
ללמוד מקצוע עולה כסף.
ואין בעולם מקצוע ששכר הלימוד שלו הוא חינם.
ואין בעולם מקצוע שלא צריך ללמוד אותו.
אפילו סופר.
אבל להיות סופר זה לא באמת מקצוע, והכתבה אמרה בפירוש שאי אפשר להתפרנס מהתחום הזה בישראל.
לא. זה כבר לא נכון.
וזו אמירה שמביאה לי את הסעיף כל פעם מחדש.
צריך לדעת איך להתפרנס מספרות, שזה, אגב, עוד דבר שלומדים כשבוחרים לצעוד בדרך הארוכה, כי כבר אמרתי ואני אחזור על זה שוב: להיות סופר זה מקצוע.
ויש שתי אפשרויות: או ללמוד את המקצוע על כל תחומיו וסעיפיו, או לשלם עשרות אלפי שקלים להוצאה עצמית מבלי ללמוד את רזי המקצוע שאליו אתם נכנסים ולקוות לטוב.
נדמה לי שבשלב הזה ברור לגמרי באיזו דרך אני תומך.
אני רק אגיד שאני לא מקבל ״כמה שקלים בודדים״, כפי שנכתב בכתבה ההיא, לכל עותק שנמכר מספרי. אני מקבל ממנו מספר דו ספרתי של אחוזים. תוסיפו לזה תרגומים, זכויות עיבוד לטלוויזיה, זכויות הסרטה לקולנוע, הרצאות, סדנאות, פסטיבלים, השאלות בספריות, מפגשי סופר, עיבודים לתיאטרון ואפילו מרצ׳נדייז אם אתם ענת לב אדלר, רביטל ויטלזון או מאירה ברנע גולדברג, והנה לכם הכנסה נאה מאוד, אפילו בישראל.
מה שמזכיר לי שאני באמת צריך לעשות מרצ׳נדייז. אני דוחה את זה כבר שנים.
אבל בדיוק כמו שבעל בית קפה צריך לדעת הרבה יותר מאשר לטחון פולים, כך סופר צריך להכיר את התחום ואת המקצוע שאליו הוא שואף להיכנס.
וכמו בהרבה מקצועות אחרים, גם במקצוע הזה אין באמת קיצורי דרך שעובדים לאורך זמן, ואין תחליף ל-ללמוד אותו מהיסוד.
יד על הלב, אתה השקעת כסף בהוצאת הספרים שלך?
כן ולא.
לא. על הספרים שלי לא שילמתי שקל. למעשה, אני אסתכן בלצאת שחצן ואגיד את התשובה האמיתית: למדתי את המקצוע מספיק שנים וכתבתי ספר מספיק טוב כדי ששלוש הוצאות יריבו עליו. בסוף הלכתי עם מודן, שלא הציעה את הסכום הכי גבוה, אבל כן הרגישה לי כמו בית, ואני לא מצטער על זה לרגע.
החוזה לספרי החדש, ״כולם לחייך״ (שכחתי להגיד לכם! הוא יוצא בינואר!), נחתם עוד הרבה לפני שהייתה בו מילה אחת כתובה, ואפילו קיבלתי עליו מקדמה מאוד יפה. גם זכויות העיבוד לטלוויזיה נמכרו לפני שהוא היה גמור.
למה? כי אני יודע את העבודה שלי.
וכן. כי הדרך ללא לשלם שקל על הספרים שלי עלתה לי עשרות אלפי שקלים, בעשרות אלפי שעות וגם בשברונות לב. בעשרות אלפי השקלים קניתי סדנאות, קורסים, קורסי אונליין ומשהו כמו ארבע מאות ספרים על איך כותבים ספר.
237 מהם (באמת, פעם עשיתי חישוב) אפילו קראתי.
את ההמלצות שלי לגבי הספרים הטובים ביותר תוכלו למצוא כאן.
לפני ״לחוץ חתונה״ כתבתי שני ספרים שנדחו על ידי כל הוצאות הספרים בישראל. שלחתי רעיונות ל-17 סדרות שנדחו. שתיים מהן הגיעו לפיתוח בשלבים שונים, ואז נדחו.
השקעתי עשור מחיי בניסיון לפצח את המבנה הסיפורי של כל הספרים שאי פעם אהבתי ושל כל הסרטים שאי פעם אהבתי. זו עבודה שהייתי שמח מאוד לא לעשות, אבל לצערי אף אחד לא עשה את זה בשבילי.
כדי שסופרים חדשים לא יצטרכו לעבור את הדרך שאני עברתי בניתי יחד עם רותם ניר-נחמיאס את תוכנית הליווי לסופרים ״אינעל הבוק״, שמלמדת אנשים שבאמת רוצים ללמוד את המקצוע ובאמת רוצים לדעת איך כותבים ספר.
רגע, שנייה, יש לך תוכנית לליווי סופרים? מה?! אתה נורמלי, איך לא זרקת על זה מילה עד עכשיו?
איכשהו לא יצא. אבל כן, לרותם, לי ולסופרת ליאת לב-רן המופלאה ביותר יש תוכנית לליווי סופרים שמלמדת איך בונים עלילה (כולל סדנה חיה עם כרטיסיות!), איך כותבים גיבור וכל הדברים שהם, נו, המלאכה עצמה.
ואל תטעו, זו לגמרי סיבה ותוצאה: בגלל שהשקעתי את הכסף והזמן שלי בלימוד המקצוע, יכולתי להוציא את הספר שלי בחינם. מאותה סיבה גם תלמידים שלנו מוציאים ספרים ללא תשלום בהוצאות גדולות.
כי אפשר לבחור או ללכת בדרך הארוכה והקשה יותר, או ללכת בדרך קיצור ולשלם להוצאה עצמית שתוציא לך ספר.
ושיהיה ברור, לכל אחת מהדרכים האלה יש יתרונות וחסרונות. למעשה, יש לא מעט סופרים שבחרו להשקיע בעצמם ובספר שלהם, וחלקם היו מרוצים מאוד מהתהליך והתוצאה.
כשחושבים על זה, בשלב הזה הוצאת ספרים היא קצת כמו טיסה לחלל: אפשר להשקיע שנים מחייך וללמוד להיות אסטרנאוט, ואפשר לשלם המון כסף ולעקוף את הלימודים האלה. בשני המקרים התוצאה היא זהה למדי. אני פשוט מעריך יותר את הקבוצה הראשונה.
ונכון, זה לא סקסי ולא זוהר ולא מפתה להגיד לאנשים שהם יצטרכו להשקיע גם כסף, גם את הלב, גם עבודה קשה וגם כמה שנים כדי להוציא את הספר הראשון שלהם בלי כסף.
אבל בואו לפחות נוריד את הזעזוע מהפנים שלנו כשאנשים שלא מוכנים להשקיע את כל אלה ורוצים לצאת לאור עכשיו ומיד נדרשים להוציא כסף על הוצאת ספרם.
או שלומדים, או שמקצרים. לטווח הארוך, אני חושב שהדרך הראשונה עדיפה. זה הכל.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
סיבה למסיבה
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.
זו הסיבה שבגללה אני כותב
אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.
עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.
ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.
16 מחשבות על הכבש השישה עשר
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
פרשת השבוע
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
לא רלוונטי
״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.
אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.
״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.
במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.
גבר הולך לעיבוד
קר לי.
למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי שמיכה מרוב שחם להם, אני יושב במרפסת שלי וקופא מקור.
פעם אהבתי קור. בחיי. אני עדיין זוכר את עצמי מדלג ברחובות שיקגו בינואר עם חולצה קצרה ופליז צבאי שחור בזמן שברחובות התחוללה סופת שלגים ומד המעלות באוטו הראה מינוס 17. אני זוכר את עצמי מתרגש משלג עד הברכיים בנסיעה עיתונאית לסיביר ואיך הזעתי בשק שינה באיסלנד כשבחוץ היה מינוס שמונה מעלות. אני זוכר שאמרתי פעם משפטים כמו ״כשהמעלות יורדות למינוס הריאות שלי נפתחות ואני סוף סוף מתחיל לנשום״.
אבל עכשיו יש 18 מעלות בחוץ ואני עם שתי חולצות, סוודר, חלוק ומפזר חום שהוצאתי החוצה והצמדתי אותו לרגל, ואני לא מרגיש שאני נושם מי יודע כמה.
בראש אני יודע שאני אוהב קור. במציאות אני רועד ושוקל ברצינות להוציא את הגטקעס, שהפעם האחרונה שלבשתי אותם הייתה במישיגן בקור של מינוס 5 מעלות וסופת השלגים הכי מטורפת שהייתי בה אי פעם.
אז אולי תשאלו למה שלא תיכנס פנימה לאיפה שחם, עומר, ואני אענה לכם שיצאתי החוצה כדי להירגע קצת. בשעה האחרונה קפצתי שלוש פעמים מהרעש של המקרר החדש כי חשבתי שהוא אזעקה, מהרעש שעשה החתול בארגז שלו כי חשבתי שזו אזעקה, מהאזעקה של השכנים כי חשבתי שזו אזעקה ומאזעקה מוקלטת ששודרה במפתיע בטלוויזיה כי חשבתי שזו אזעקה.
זאת אומרת, זו באמת הייתה אזעקה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון.
אפילו השקט נשמע כמו אזעקה. הדמיון ביניהם לא מפסיק להדהים אותי.