אני חייב להודות: חוץ מאמא שלי (שלדעתי פשוט לא קוראת את העיתון הרלוונטי, אחרת היא הייתה הראשונה ששולחת לי) אני לא חושב שהיה בן אדם אחד שלא שלח לי את הכתבה שהתפרסמה בעיתון נפוץ על מצבו המזעזע של שוק הספרים.
ולא, גם השבוע אתם לא תקבלו לינק, משתי סיבות: האחת כי נראה שלכולכם כבר יש אותו, והשנייה היא שכפי שכבר כתבתי בבלוג בשבוע שעבר, אני לא מסכים עם מילה אחת שנכתבה שם.
זו, אגב, גם הסיבה שמזמן הפסקתי להתראיין לכתבות כאלה. מאותן סיבות אני חושש שלא תמצאו בכתבות כאלה גם אנשים כמו אשכול נבו, מאירה ברנע-גולדברג, שרית ישי-לוי, קרן אגם, אילן הייטנר, ליעד שהם או כל מי שממש מתפרנס מהכתיבה שלו.
איכשהו אף פעם לא מוצאים את הטלפונים של האנשים האלה. אני בטוח שזה סתם צירוף מקרים מוזר.
אבל כן הצפתם את המייל שלי בעקבות הפוסט מהשבוע שעבר, וכן שאלתם על כסף.
ובעיקר על הוצאת ספרים בכסף.
ותהיתם האם אפשר להתפרנס מכתיבת ספרים בישראל.
ובגלל שאני חושב שהבלוג הזה הוא הזמנה לדיאלוג פתוח, כמו גם שאני חושב שהחיים שלי יהיו כל כך הרבה יותר קלים אם אתם פשוט תשאלו שאלות ואני אענה במקום שאני אצטרך לחשוב על נושא חדש כל שבוע, הנה השאלות שחזרו על עצמן שוב ושוב ושוב במייל בשבוע האחרון, והתשובות שלי.
כתיבה היא מקצוע. להיות סופר זה מקצוע. העובדה שאנשים קמים בבוקר ואומרים לעצמם שהם יתחילו לכתוב ספר בגלל שהם מאוד מוכשרים בכתיבה מבלי שתעבור בראשם המחשבה שהם צריכים ללמוד את הדבר הזה שהם חולמים לעשות מדהימה אותי לא פחות מאדם שהיה טוב בקפיצה משולשת ביסודי ומחליט לנסות את מזלו בקפיצה במוט באולימפיאדה.
האם זה נכון שהוצאות דורשות כסף מסופרים, ומה אתה חושב על זה?
אני אגיד לכם משהו על הוצאה עצמית, אבל לפני שאני אגיד לכם אותו צריך לסייג: הדעה שלי בעניין היא די רדיקלית. היא לא מייצגת אף אחד חוץ מאת דעתי הפרטית ואת עצמי. היא דעה לא פופולרית בכלל. ובכל זאת אני אגיד (כמעט) ללא פחד וללא משוא פנים שאני חושב שהוצאה עצמית היא קיצור דרך, ועליו צריך לשלם בריבית דריבית.
רגע, אל תקפצו, תנו לי להסביר.
כתיבה היא מקצוע. להיות סופר זה מקצוע. העובדה שאנשים קמים בבוקר ואומרים לעצמם שהם יתחילו לכתוב ספר בגלל שהם מאוד מוכשרים בכתיבה מבלי שתעבור בראשם המחשבה שהם צריכים ללמוד את הדבר הזה שהם חולמים לעשות מדהימה אותי לא פחות מאדם שהיה טוב בקפיצה משולשת ביסודי ומחליט לנסות את מזלו בקפיצה במוט באולימפיאדה.
קפיצה במוט זה קשה.
וגם לכתוב ספר זה לא קל.
וכמו כל מקצוע, צריך ללמוד אותו.
כמו עריכת דין. כמו אדריכלות. כמו בישול. כמו אפייה. כמו צילום. כמו רפלקסולוגיה. כמו רפואה.
כמו קפיצה במוט.
הרי עוברות כמה שנים טובות מהרגע שאדם חולם להיות עורך דין ועד הרגע שהוא אוחז בדיפלומה המפוארת. אותו אדם נדרש להוציא כסף – ולא מעט! ואפילו המון! – על לימודיו.
כנ״ל בכל מקצוע אחר.
ללמוד מקצוע עולה כסף.
ואין בעולם מקצוע ששכר הלימוד שלו הוא חינם.
ואין בעולם מקצוע שלא צריך ללמוד אותו.
אפילו סופר.
אבל להיות סופר זה לא באמת מקצוע, והכתבה אמרה בפירוש שאי אפשר להתפרנס מהתחום הזה בישראל.
לא. זה כבר לא נכון.
וזו אמירה שמביאה לי את הסעיף כל פעם מחדש.
צריך לדעת איך להתפרנס מספרות, שזה, אגב, עוד דבר שלומדים כשבוחרים לצעוד בדרך הארוכה, כי כבר אמרתי ואני אחזור על זה שוב: להיות סופר זה מקצוע.
ויש שתי אפשרויות: או ללמוד את המקצוע על כל תחומיו וסעיפיו, או לשלם עשרות אלפי שקלים להוצאה עצמית מבלי ללמוד את רזי המקצוע שאליו אתם נכנסים ולקוות לטוב.
נדמה לי שבשלב הזה ברור לגמרי באיזו דרך אני תומך.
אני רק אגיד שאני לא מקבל ״כמה שקלים בודדים״, כפי שנכתב בכתבה ההיא, לכל עותק שנמכר מספרי. אני מקבל ממנו מספר דו ספרתי של אחוזים. תוסיפו לזה תרגומים, זכויות עיבוד לטלוויזיה, זכויות הסרטה לקולנוע, הרצאות, סדנאות, פסטיבלים, השאלות בספריות, מפגשי סופר, עיבודים לתיאטרון ואפילו מרצ׳נדייז אם אתם ענת לב אדלר, רביטל ויטלזון או מאירה ברנע גולדברג, והנה לכם הכנסה נאה מאוד, אפילו בישראל.
מה שמזכיר לי שאני באמת צריך לעשות מרצ׳נדייז. אני דוחה את זה כבר שנים.
אבל בדיוק כמו שבעל בית קפה צריך לדעת הרבה יותר מאשר לטחון פולים, כך סופר צריך להכיר את התחום ואת המקצוע שאליו הוא שואף להיכנס.
וכמו בהרבה מקצועות אחרים, גם במקצוע הזה אין באמת קיצורי דרך שעובדים לאורך זמן, ואין תחליף ל-ללמוד אותו מהיסוד.
יד על הלב, אתה השקעת כסף בהוצאת הספרים שלך?
כן ולא.
לא. על הספרים שלי לא שילמתי שקל. למעשה, אני אסתכן בלצאת שחצן ואגיד את התשובה האמיתית: למדתי את המקצוע מספיק שנים וכתבתי ספר מספיק טוב כדי ששלוש הוצאות יריבו עליו. בסוף הלכתי עם מודן, שלא הציעה את הסכום הכי גבוה, אבל כן הרגישה לי כמו בית, ואני לא מצטער על זה לרגע.
החוזה לספרי החדש, ״כולם לחייך״ (שכחתי להגיד לכם! הוא יוצא בינואר!), נחתם עוד הרבה לפני שהייתה בו מילה אחת כתובה, ואפילו קיבלתי עליו מקדמה מאוד יפה. גם זכויות העיבוד לטלוויזיה נמכרו לפני שהוא היה גמור.
למה? כי אני יודע את העבודה שלי.
וכן. כי הדרך ללא לשלם שקל על הספרים שלי עלתה לי עשרות אלפי שקלים, בעשרות אלפי שעות וגם בשברונות לב. בעשרות אלפי השקלים קניתי סדנאות, קורסים, קורסי אונליין ומשהו כמו ארבע מאות ספרים על איך כותבים ספר.
237 מהם (באמת, פעם עשיתי חישוב) אפילו קראתי.
את ההמלצות שלי לגבי הספרים הטובים ביותר תוכלו למצוא כאן.
לפני ״לחוץ חתונה״ כתבתי שני ספרים שנדחו על ידי כל הוצאות הספרים בישראל. שלחתי רעיונות ל-17 סדרות שנדחו. שתיים מהן הגיעו לפיתוח בשלבים שונים, ואז נדחו.
השקעתי עשור מחיי בניסיון לפצח את המבנה הסיפורי של כל הספרים שאי פעם אהבתי ושל כל הסרטים שאי פעם אהבתי. זו עבודה שהייתי שמח מאוד לא לעשות, אבל לצערי אף אחד לא עשה את זה בשבילי.
כדי שסופרים חדשים לא יצטרכו לעבור את הדרך שאני עברתי בניתי יחד עם רותם ניר-נחמיאס את תוכנית הליווי לסופרים ״אינעל הבוק״, שמלמדת אנשים שבאמת רוצים ללמוד את המקצוע ובאמת רוצים לדעת איך כותבים ספר.
רגע, שנייה, יש לך תוכנית לליווי סופרים? מה?! אתה נורמלי, איך לא זרקת על זה מילה עד עכשיו?
איכשהו לא יצא. אבל כן, לרותם, לי ולסופרת ליאת לב-רן המופלאה ביותר יש תוכנית לליווי סופרים שמלמדת איך בונים עלילה (כולל סדנה חיה עם כרטיסיות!), איך כותבים גיבור וכל הדברים שהם, נו, המלאכה עצמה.
ואל תטעו, זו לגמרי סיבה ותוצאה: בגלל שהשקעתי את הכסף והזמן שלי בלימוד המקצוע, יכולתי להוציא את הספר שלי בחינם. מאותה סיבה גם תלמידים שלנו מוציאים ספרים ללא תשלום בהוצאות גדולות.
כי אפשר לבחור או ללכת בדרך הארוכה והקשה יותר, או ללכת בדרך קיצור ולשלם להוצאה עצמית שתוציא לך ספר.
ושיהיה ברור, לכל אחת מהדרכים האלה יש יתרונות וחסרונות. למעשה, יש לא מעט סופרים שבחרו להשקיע בעצמם ובספר שלהם, וחלקם היו מרוצים מאוד מהתהליך והתוצאה.
כשחושבים על זה, בשלב הזה הוצאת ספרים היא קצת כמו טיסה לחלל: אפשר להשקיע שנים מחייך וללמוד להיות אסטרנאוט, ואפשר לשלם המון כסף ולעקוף את הלימודים האלה. בשני המקרים התוצאה היא זהה למדי. אני פשוט מעריך יותר את הקבוצה הראשונה.
ונכון, זה לא סקסי ולא זוהר ולא מפתה להגיד לאנשים שהם יצטרכו להשקיע גם כסף, גם את הלב, גם עבודה קשה וגם כמה שנים כדי להוציא את הספר הראשון שלהם בלי כסף.
אבל בואו לפחות נוריד את הזעזוע מהפנים שלנו כשאנשים שלא מוכנים להשקיע את כל אלה ורוצים לצאת לאור עכשיו ומיד נדרשים להוציא כסף על הוצאת ספרם.
או שלומדים, או שמקצרים. לטווח הארוך, אני חושב שהדרך הראשונה עדיפה. זה הכל.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
איך נראה יום בחייו של סופר?
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
כן, אתם חופרים (וזה מצויין ותמשיכו ככה)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
הכתיבה שלך משעממת נורא (וזה מצויין!)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט.
רותם: יא. עו
מר: יא.
רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עו
מר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה
. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הז
ה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים
. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים
. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה ק
רה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש.
עומר: נכון, ספרי השני.
רותם: בדיגיטל.
עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטל
י. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
