אני חייב להודות: חוץ מאמא שלי (שלדעתי פשוט לא קוראת את העיתון הרלוונטי, אחרת היא הייתה הראשונה ששולחת לי) אני לא חושב שהיה בן אדם אחד שלא שלח לי את הכתבה שהתפרסמה בעיתון נפוץ על מצבו המזעזע של שוק הספרים.
ולא, גם השבוע אתם לא תקבלו לינק, משתי סיבות: האחת כי נראה שלכולכם כבר יש אותו, והשנייה היא שכפי שכבר כתבתי בבלוג בשבוע שעבר, אני לא מסכים עם מילה אחת שנכתבה שם.
זו, אגב, גם הסיבה שמזמן הפסקתי להתראיין לכתבות כאלה. מאותן סיבות אני חושש שלא תמצאו בכתבות כאלה גם אנשים כמו אשכול נבו, מאירה ברנע-גולדברג, שרית ישי-לוי, קרן אגם, אילן הייטנר, ליעד שהם או כל מי שממש מתפרנס מהכתיבה שלו.
איכשהו אף פעם לא מוצאים את הטלפונים של האנשים האלה. אני בטוח שזה סתם צירוף מקרים מוזר.
אבל כן הצפתם את המייל שלי בעקבות הפוסט מהשבוע שעבר, וכן שאלתם על כסף.
ובעיקר על הוצאת ספרים בכסף.
ותהיתם האם אפשר להתפרנס מכתיבת ספרים בישראל.
ובגלל שאני חושב שהבלוג הזה הוא הזמנה לדיאלוג פתוח, כמו גם שאני חושב שהחיים שלי יהיו כל כך הרבה יותר קלים אם אתם פשוט תשאלו שאלות ואני אענה במקום שאני אצטרך לחשוב על נושא חדש כל שבוע, הנה השאלות שחזרו על עצמן שוב ושוב ושוב במייל בשבוע האחרון, והתשובות שלי.
כתיבה היא מקצוע. להיות סופר זה מקצוע. העובדה שאנשים קמים בבוקר ואומרים לעצמם שהם יתחילו לכתוב ספר בגלל שהם מאוד מוכשרים בכתיבה מבלי שתעבור בראשם המחשבה שהם צריכים ללמוד את הדבר הזה שהם חולמים לעשות מדהימה אותי לא פחות מאדם שהיה טוב בקפיצה משולשת ביסודי ומחליט לנסות את מזלו בקפיצה במוט באולימפיאדה.
האם זה נכון שהוצאות דורשות כסף מסופרים, ומה אתה חושב על זה?
אני אגיד לכם משהו על הוצאה עצמית, אבל לפני שאני אגיד לכם אותו צריך לסייג: הדעה שלי בעניין היא די רדיקלית. היא לא מייצגת אף אחד חוץ מאת דעתי הפרטית ואת עצמי. היא דעה לא פופולרית בכלל. ובכל זאת אני אגיד (כמעט) ללא פחד וללא משוא פנים שאני חושב שהוצאה עצמית היא קיצור דרך, ועליו צריך לשלם בריבית דריבית.
רגע, אל תקפצו, תנו לי להסביר.
כתיבה היא מקצוע. להיות סופר זה מקצוע. העובדה שאנשים קמים בבוקר ואומרים לעצמם שהם יתחילו לכתוב ספר בגלל שהם מאוד מוכשרים בכתיבה מבלי שתעבור בראשם המחשבה שהם צריכים ללמוד את הדבר הזה שהם חולמים לעשות מדהימה אותי לא פחות מאדם שהיה טוב בקפיצה משולשת ביסודי ומחליט לנסות את מזלו בקפיצה במוט באולימפיאדה.
קפיצה במוט זה קשה.
וגם לכתוב ספר זה לא קל.
וכמו כל מקצוע, צריך ללמוד אותו.
כמו עריכת דין. כמו אדריכלות. כמו בישול. כמו אפייה. כמו צילום. כמו רפלקסולוגיה. כמו רפואה.
כמו קפיצה במוט.
הרי עוברות כמה שנים טובות מהרגע שאדם חולם להיות עורך דין ועד הרגע שהוא אוחז בדיפלומה המפוארת. אותו אדם נדרש להוציא כסף – ולא מעט! ואפילו המון! – על לימודיו.
כנ״ל בכל מקצוע אחר.
ללמוד מקצוע עולה כסף.
ואין בעולם מקצוע ששכר הלימוד שלו הוא חינם.
ואין בעולם מקצוע שלא צריך ללמוד אותו.
אפילו סופר.
אבל להיות סופר זה לא באמת מקצוע, והכתבה אמרה בפירוש שאי אפשר להתפרנס מהתחום הזה בישראל.
לא. זה כבר לא נכון.
וזו אמירה שמביאה לי את הסעיף כל פעם מחדש.
צריך לדעת איך להתפרנס מספרות, שזה, אגב, עוד דבר שלומדים כשבוחרים לצעוד בדרך הארוכה, כי כבר אמרתי ואני אחזור על זה שוב: להיות סופר זה מקצוע.
ויש שתי אפשרויות: או ללמוד את המקצוע על כל תחומיו וסעיפיו, או לשלם עשרות אלפי שקלים להוצאה עצמית מבלי ללמוד את רזי המקצוע שאליו אתם נכנסים ולקוות לטוב.
נדמה לי שבשלב הזה ברור לגמרי באיזו דרך אני תומך.
אני רק אגיד שאני לא מקבל ״כמה שקלים בודדים״, כפי שנכתב בכתבה ההיא, לכל עותק שנמכר מספרי. אני מקבל ממנו מספר דו ספרתי של אחוזים. תוסיפו לזה תרגומים, זכויות עיבוד לטלוויזיה, זכויות הסרטה לקולנוע, הרצאות, סדנאות, פסטיבלים, השאלות בספריות, מפגשי סופר, עיבודים לתיאטרון ואפילו מרצ׳נדייז אם אתם ענת לב אדלר, רביטל ויטלזון או מאירה ברנע גולדברג, והנה לכם הכנסה נאה מאוד, אפילו בישראל.
מה שמזכיר לי שאני באמת צריך לעשות מרצ׳נדייז. אני דוחה את זה כבר שנים.
אבל בדיוק כמו שבעל בית קפה צריך לדעת הרבה יותר מאשר לטחון פולים, כך סופר צריך להכיר את התחום ואת המקצוע שאליו הוא שואף להיכנס.
וכמו בהרבה מקצועות אחרים, גם במקצוע הזה אין באמת קיצורי דרך שעובדים לאורך זמן, ואין תחליף ל-ללמוד אותו מהיסוד.
יד על הלב, אתה השקעת כסף בהוצאת הספרים שלך?
כן ולא.
לא. על הספרים שלי לא שילמתי שקל. למעשה, אני אסתכן בלצאת שחצן ואגיד את התשובה האמיתית: למדתי את המקצוע מספיק שנים וכתבתי ספר מספיק טוב כדי ששלוש הוצאות יריבו עליו. בסוף הלכתי עם מודן, שלא הציעה את הסכום הכי גבוה, אבל כן הרגישה לי כמו בית, ואני לא מצטער על זה לרגע.
החוזה לספרי החדש, ״כולם לחייך״ (שכחתי להגיד לכם! הוא יוצא בינואר!), נחתם עוד הרבה לפני שהייתה בו מילה אחת כתובה, ואפילו קיבלתי עליו מקדמה מאוד יפה. גם זכויות העיבוד לטלוויזיה נמכרו לפני שהוא היה גמור.
למה? כי אני יודע את העבודה שלי.
וכן. כי הדרך ללא לשלם שקל על הספרים שלי עלתה לי עשרות אלפי שקלים, בעשרות אלפי שעות וגם בשברונות לב. בעשרות אלפי השקלים קניתי סדנאות, קורסים, קורסי אונליין ומשהו כמו ארבע מאות ספרים על איך כותבים ספר.
237 מהם (באמת, פעם עשיתי חישוב) אפילו קראתי.
את ההמלצות שלי לגבי הספרים הטובים ביותר תוכלו למצוא כאן.
לפני ״לחוץ חתונה״ כתבתי שני ספרים שנדחו על ידי כל הוצאות הספרים בישראל. שלחתי רעיונות ל-17 סדרות שנדחו. שתיים מהן הגיעו לפיתוח בשלבים שונים, ואז נדחו.
השקעתי עשור מחיי בניסיון לפצח את המבנה הסיפורי של כל הספרים שאי פעם אהבתי ושל כל הסרטים שאי פעם אהבתי. זו עבודה שהייתי שמח מאוד לא לעשות, אבל לצערי אף אחד לא עשה את זה בשבילי.
כדי שסופרים חדשים לא יצטרכו לעבור את הדרך שאני עברתי בניתי יחד עם רותם ניר-נחמיאס את תוכנית הליווי לסופרים ״אינעל הבוק״, שמלמדת אנשים שבאמת רוצים ללמוד את המקצוע ובאמת רוצים לדעת איך כותבים ספר.
רגע, שנייה, יש לך תוכנית לליווי סופרים? מה?! אתה נורמלי, איך לא זרקת על זה מילה עד עכשיו?
איכשהו לא יצא. אבל כן, לרותם, לי ולסופרת ליאת לב-רן המופלאה ביותר יש תוכנית לליווי סופרים שמלמדת איך בונים עלילה (כולל סדנה חיה עם כרטיסיות!), איך כותבים גיבור וכל הדברים שהם, נו, המלאכה עצמה.
ואל תטעו, זו לגמרי סיבה ותוצאה: בגלל שהשקעתי את הכסף והזמן שלי בלימוד המקצוע, יכולתי להוציא את הספר שלי בחינם. מאותה סיבה גם תלמידים שלנו מוציאים ספרים ללא תשלום בהוצאות גדולות.
כי אפשר לבחור או ללכת בדרך הארוכה והקשה יותר, או ללכת בדרך קיצור ולשלם להוצאה עצמית שתוציא לך ספר.
ושיהיה ברור, לכל אחת מהדרכים האלה יש יתרונות וחסרונות. למעשה, יש לא מעט סופרים שבחרו להשקיע בעצמם ובספר שלהם, וחלקם היו מרוצים מאוד מהתהליך והתוצאה.
כשחושבים על זה, בשלב הזה הוצאת ספרים היא קצת כמו טיסה לחלל: אפשר להשקיע שנים מחייך וללמוד להיות אסטרנאוט, ואפשר לשלם המון כסף ולעקוף את הלימודים האלה. בשני המקרים התוצאה היא זהה למדי. אני פשוט מעריך יותר את הקבוצה הראשונה.
ונכון, זה לא סקסי ולא זוהר ולא מפתה להגיד לאנשים שהם יצטרכו להשקיע גם כסף, גם את הלב, גם עבודה קשה וגם כמה שנים כדי להוציא את הספר הראשון שלהם בלי כסף.
אבל בואו לפחות נוריד את הזעזוע מהפנים שלנו כשאנשים שלא מוכנים להשקיע את כל אלה ורוצים לצאת לאור עכשיו ומיד נדרשים להוציא כסף על הוצאת ספרם.
או שלומדים, או שמקצרים. לטווח הארוך, אני חושב שהדרך הראשונה עדיפה. זה הכל.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
