אז מה הקשר בין כסף וספרים?

אני חייב להודות: חוץ מאמא שלי (שלדעתי פשוט לא קוראת את העיתון הרלוונטי, אחרת היא הייתה הראשונה ששולחת לי) אני לא חושב שהיה בן אדם אחד שלא שלח לי את הכתבה שהתפרסמה בעיתון נפוץ על מצבו המזעזע של שוק הספרים.

ולא, גם השבוע אתם לא תקבלו לינק, משתי סיבות: האחת כי נראה שלכולכם כבר יש אותו, והשנייה היא שכפי שכבר כתבתי בבלוג בשבוע שעבר, אני לא מסכים עם מילה אחת שנכתבה שם.

זו, אגב, גם הסיבה שמזמן הפסקתי להתראיין לכתבות כאלה. מאותן סיבות אני חושש שלא תמצאו בכתבות כאלה גם אנשים כמו אשכול נבו, מאירה ברנע-גולדברג, שרית ישי-לוי, קרן אגם, אילן הייטנר, ליעד שהם או כל מי שממש מתפרנס מהכתיבה שלו.

איכשהו אף פעם לא מוצאים את הטלפונים של האנשים האלה. אני בטוח שזה סתם צירוף מקרים מוזר.

אבל כן הצפתם את המייל שלי בעקבות הפוסט מהשבוע שעבר, וכן שאלתם על כסף.

ובעיקר על הוצאת ספרים בכסף.

ותהיתם האם אפשר להתפרנס מכתיבת ספרים בישראל.

ובגלל שאני חושב שהבלוג הזה הוא הזמנה לדיאלוג פתוח, כמו גם שאני חושב שהחיים שלי יהיו כל כך הרבה יותר קלים אם אתם פשוט תשאלו שאלות ואני אענה במקום שאני אצטרך לחשוב על נושא חדש כל שבוע, הנה השאלות שחזרו על עצמן שוב ושוב ושוב במייל בשבוע האחרון, והתשובות שלי.

כתיבה היא מקצוע. להיות סופר זה מקצוע. העובדה שאנשים קמים בבוקר ואומרים לעצמם שהם יתחילו לכתוב ספר בגלל שהם מאוד מוכשרים בכתיבה מבלי שתעבור בראשם המחשבה שהם צריכים ללמוד את הדבר הזה שהם חולמים לעשות מדהימה אותי לא פחות מאדם שהיה טוב בקפיצה משולשת ביסודי ומחליט לנסות את מזלו בקפיצה במוט באולימפיאדה.

האם זה נכון שהוצאות דורשות כסף מסופרים, ומה אתה חושב על זה?

אני אגיד לכם משהו על הוצאה עצמית, אבל לפני שאני אגיד לכם אותו צריך לסייג: הדעה שלי בעניין היא די רדיקלית. היא לא מייצגת אף אחד חוץ מאת דעתי הפרטית ואת עצמי. היא דעה לא פופולרית בכלל. ובכל זאת אני אגיד (כמעט) ללא פחד וללא משוא פנים שאני חושב שהוצאה עצמית היא קיצור דרך, ועליו צריך לשלם בריבית דריבית.

רגע, אל תקפצו, תנו לי להסביר.

כתיבה היא מקצוע. להיות סופר זה מקצוע. העובדה שאנשים קמים בבוקר ואומרים לעצמם שהם יתחילו לכתוב ספר בגלל שהם מאוד מוכשרים בכתיבה מבלי שתעבור בראשם המחשבה שהם צריכים ללמוד את הדבר הזה שהם חולמים לעשות מדהימה אותי לא פחות מאדם שהיה טוב בקפיצה משולשת ביסודי ומחליט לנסות את מזלו בקפיצה במוט באולימפיאדה.

קפיצה במוט זה קשה.

וגם לכתוב ספר זה לא קל.

וכמו כל מקצוע, צריך ללמוד אותו.

כמו עריכת דין. כמו אדריכלות. כמו בישול. כמו אפייה. כמו צילום. כמו רפלקסולוגיה. כמו רפואה.

כמו קפיצה במוט.

הרי עוברות כמה שנים טובות מהרגע שאדם חולם להיות עורך דין ועד הרגע שהוא אוחז בדיפלומה המפוארת. אותו אדם נדרש להוציא כסף – ולא מעט! ואפילו המון! – על לימודיו.

כנ״ל בכל מקצוע אחר.

ללמוד מקצוע עולה כסף.

ואין בעולם מקצוע ששכר הלימוד שלו הוא חינם.

ואין בעולם מקצוע שלא צריך ללמוד אותו.

אפילו סופר.  

אבל להיות סופר זה לא באמת מקצוע, והכתבה אמרה בפירוש שאי אפשר להתפרנס מהתחום הזה בישראל.

לא. זה כבר לא נכון.

וזו אמירה שמביאה לי את הסעיף כל פעם מחדש.

צריך לדעת איך להתפרנס מספרות, שזה, אגב, עוד דבר שלומדים כשבוחרים לצעוד בדרך הארוכה, כי כבר אמרתי ואני אחזור על זה שוב: להיות סופר זה מקצוע.

ויש שתי אפשרויות: או ללמוד את המקצוע על כל תחומיו וסעיפיו, או לשלם עשרות אלפי שקלים להוצאה עצמית מבלי ללמוד את רזי המקצוע שאליו אתם נכנסים ולקוות לטוב.

נדמה לי שבשלב הזה ברור לגמרי באיזו דרך אני תומך.

אני רק אגיד שאני לא מקבל ״כמה שקלים בודדים״, כפי שנכתב בכתבה ההיא, לכל עותק שנמכר מספרי. אני מקבל ממנו מספר דו ספרתי של אחוזים. תוסיפו לזה תרגומים, זכויות עיבוד לטלוויזיה, זכויות הסרטה לקולנוע, הרצאות, סדנאות, פסטיבלים, השאלות בספריות, מפגשי סופר, עיבודים לתיאטרון ואפילו מרצ׳נדייז אם אתם ענת לב אדלר, רביטל ויטלזון או מאירה ברנע גולדברג, והנה לכם הכנסה נאה מאוד, אפילו בישראל.

מה שמזכיר לי שאני באמת צריך לעשות מרצ׳נדייז. אני דוחה את זה כבר שנים.

אבל בדיוק כמו שבעל בית קפה צריך לדעת הרבה יותר מאשר לטחון פולים, כך סופר צריך להכיר את התחום ואת המקצוע שאליו הוא שואף להיכנס.

וכמו בהרבה מקצועות אחרים, גם במקצוע הזה אין באמת קיצורי דרך שעובדים לאורך זמן, ואין תחליף ל-ללמוד אותו מהיסוד.

יד על הלב, אתה השקעת כסף בהוצאת הספרים שלך?

כן ולא.

לא. על הספרים שלי לא שילמתי שקל. למעשה, אני אסתכן בלצאת שחצן ואגיד את התשובה האמיתית: למדתי את המקצוע מספיק שנים וכתבתי ספר מספיק טוב כדי ששלוש הוצאות יריבו עליו. בסוף הלכתי עם מודן, שלא הציעה את הסכום הכי גבוה, אבל כן הרגישה לי כמו בית, ואני לא מצטער על זה לרגע.

החוזה לספרי החדש, ״כולם לחייך״ (שכחתי להגיד לכם! הוא יוצא בינואר!), נחתם עוד הרבה לפני שהייתה בו מילה אחת כתובה, ואפילו קיבלתי עליו מקדמה מאוד יפה. גם זכויות העיבוד לטלוויזיה נמכרו לפני שהוא היה גמור.

למה? כי אני יודע את העבודה שלי.

וכן. כי הדרך ללא לשלם שקל על הספרים שלי עלתה לי עשרות אלפי שקלים, בעשרות אלפי שעות וגם בשברונות לב. בעשרות אלפי השקלים קניתי סדנאות, קורסים, קורסי אונליין ומשהו כמו ארבע מאות ספרים על איך כותבים ספר.

237 מהם (באמת, פעם עשיתי חישוב) אפילו קראתי.

את ההמלצות שלי לגבי הספרים הטובים ביותר תוכלו למצוא כאן.

לפני ״לחוץ חתונה״ כתבתי שני ספרים שנדחו על ידי כל הוצאות הספרים בישראל. שלחתי רעיונות ל-17 סדרות שנדחו. שתיים מהן הגיעו לפיתוח בשלבים שונים, ואז נדחו.

השקעתי עשור מחיי בניסיון לפצח את המבנה הסיפורי של כל הספרים שאי פעם אהבתי ושל כל הסרטים שאי פעם אהבתי. זו עבודה שהייתי שמח מאוד לא לעשות, אבל לצערי אף אחד לא עשה את זה בשבילי.

כדי שסופרים חדשים לא יצטרכו לעבור את הדרך שאני עברתי בניתי יחד עם רותם ניר-נחמיאס את תוכנית הליווי לסופרים ״אינעל הבוק״, שמלמדת אנשים שבאמת רוצים ללמוד את המקצוע ובאמת רוצים לדעת איך כותבים ספר.

רגע, שנייה, יש לך תוכנית לליווי סופרים? מה?! אתה נורמלי, איך לא זרקת על זה מילה עד עכשיו?

איכשהו לא יצא. אבל כן, לרותם, לי ולסופרת ליאת לב-רן המופלאה ביותר יש תוכנית לליווי סופרים שמלמדת איך בונים עלילה (כולל סדנה חיה עם כרטיסיות!), איך כותבים גיבור וכל הדברים שהם, נו, המלאכה עצמה.  

ואל תטעו, זו לגמרי סיבה ותוצאה: בגלל שהשקעתי את הכסף והזמן שלי בלימוד המקצוע, יכולתי להוציא את הספר שלי בחינם. מאותה סיבה גם תלמידים שלנו מוציאים ספרים ללא תשלום בהוצאות גדולות.

כי אפשר לבחור או ללכת בדרך הארוכה והקשה יותר, או ללכת בדרך קיצור ולשלם להוצאה עצמית שתוציא לך ספר.

ושיהיה ברור, לכל אחת מהדרכים האלה יש יתרונות וחסרונות. למעשה, יש לא מעט סופרים שבחרו להשקיע בעצמם ובספר שלהם, וחלקם היו מרוצים מאוד מהתהליך והתוצאה.

כשחושבים על זה, בשלב הזה הוצאת ספרים היא קצת כמו טיסה לחלל: אפשר להשקיע שנים מחייך וללמוד להיות אסטרנאוט, ואפשר לשלם המון כסף ולעקוף את הלימודים האלה. בשני המקרים התוצאה היא זהה למדי. אני פשוט מעריך יותר את הקבוצה הראשונה.

ונכון, זה לא סקסי ולא זוהר ולא מפתה להגיד לאנשים שהם יצטרכו להשקיע גם כסף, גם את הלב, גם עבודה קשה וגם כמה שנים כדי להוציא את הספר הראשון שלהם בלי כסף.

אבל בואו לפחות נוריד את הזעזוע מהפנים שלנו כשאנשים שלא מוכנים להשקיע את כל אלה ורוצים לצאת לאור עכשיו ומיד נדרשים להוציא כסף על הוצאת ספרם.

או שלומדים, או שמקצרים. לטווח הארוך, אני חושב שהדרך הראשונה עדיפה. זה הכל.  

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

יגון

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

״אני מצטער, חמוד״, אמרתי לו והבטתי היישר אל תוך עיניו המבואסות. ״אני לא יכול לעזור לך עם זה״.

הנה הוא הגיע, הרגע הזה שכל כך חששתי ממנו.

הרגע שבו הילד שלי יבין שאני אדיוט מושלם.

אוקיי, רגע, זה יצא קצת דרמטי ואכן ככה זה נשמע כשצעקתי את זה על עצמי בתוך הראש שלי, אבל זה גם לא מאוד רחוק משם, כי המסכן עוד לא בן עשר, ובאמת שחשבתי שיהיו לי קצת יותר שנות חסד לפני שהוא יגלה שאבא שלו הוא, נו, בן אדם.

כבר כשהגיע המייל מבית הספר על המבחן השנתי בחשבון הרגשתי את הסוף מגיע. את המבחן של השנה שעברה צלחתי רק בקושי, אבל כשעברתי על רשימת הנושאים של השנה וגיליתי שם שברים פשוטים ומספרים מעורבים כבר ידעתי ששום דבר לא יהיה פשוט יותר.

קרא עוד »

איך להיות מאושר

אני רוצה לספר לכם משהו שאף אחד לא יודע על רענן שקד. לדעתי אפילו הוא לא זוכר את זה – אם כי במקרה שלו זה לא מאוד מפתיע, האיש לא זוכר שהסתמסנו לפני חמש דקות – אבל זה סיפור שאני נזכר בו לפחות אחת בשבוע.

ובשביל לספר לכם את הסיפור הזה כמו שצריך, אנחנו נצטרך לצלול אל אחד הרגעים האפלים ביותר בחיים שלי.

רגע לפני שנצלול, אתם צריכים להבין משהו על רענן ועלי: כל החיים המקצועיים והאישיים שלי היו נראים לגמרי אחרת אם לא הייתי פוגש אותו בגיל 22. הייתי שנייה אחרי הצבא, ״7 ימים״ היה הר האוורסט של העיתונות והאיש, שהיה גם כוכב בהתהוות וגם סגן עורך ״7 ימים״, הסכים לקבוע איתי פגישה.

ואז, כמובן, שכח לגמרי שקבע איתי.

18 שנה אחר כך, אנחנו נקרא לזה עוד יום רביעי במשרד.

קרא עוד »

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

15.3.

התאריך הזה עושה לי צמרמורת זו השנה הרביעית ברציפות.

כן, אני יודע, עברו ארבע שנים מאז הקורונה.

כן, אני יודע, הטראומה הלאומית הנוכחית גורמת לה להיראות כמו משחק ילדים וחלום רחוק ומתוק.

ובכל זאת, ולמרות שלפי התקנון מותר לי להתקרבן עד שבע שנות עסקים מיום המקרה, אני רוצה לעשות לטראומה מהקורונה את הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה לה: אני רוצה להיפרד ממנה.

לא תכננתי לעשות את זה. למעשה, ביורצייט החגיגי הזה אני מודה שקצת תכננתי לנבור לתוך הפצע ולהחיות את הטראומה. כדי לעשות את זה חזרתי אחורה אל היומנים ואל הטקסטים מהתקופה ההיא רק כדי לגלות שכל מה שסיפרתי לעצמי היה – ואני אתנסח כאן מאוד בעדינות – ממש לא נכון.

ולמעשה הוא די היה ההפך המוחלט.

זה הפתיע אותי לא פחות משזה הפתיע אתכם.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

יגון

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

איך להיות מאושר

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך