השבוע עידו נכנס לאוטו עם דמעות ואמר ״אבא, מציקים לי בבית ספר״ וסיפר איך חמישה ילדים הקיפו אותו בהפסקה ודחפו אותו מכל כיוון.
יש דברים שאתה נשבע לעצמך שתדע להגיד לילדים שלך כשתהיה אבא. לרוב המוחלט של הדברים החיים לא הכינו אותי בכלל. אבל לזה? לזה התכוננתי היטב כל החיים, מאז גיל עשר, כשישבתי לבד בהפסקה על הספסל הכי רחוק ומוסתר שאפשר למצוא אחרי ששוב הציקו לי ודחפו אותי בהפסקה. אני ממש זוכר את עצמי מבטיח לעצמי – וכנראה גם מעודד את עצמי – שכשאני אהיה אבא הילדים שלי לא יעברו את זה.
ואני, שהתכוננתי, שמתאמן ומשייף את הנאום כבר שלושה עשורים, נאלמתי דום ולא מצאתי אפילו מילה אחת להגיד.
אני יודע את כל מה שהייתי אמור להגיד לו: שאני אגן עליו. שהכל בסדר. שאבא פה. שאני לא אתן לו לגדול לתוך אותן צלקות שאני מסתובב איתן על הגוף. אבל פתאום הרגע הזה הגיע מבלי שאף אחד הכין אותי לזה, והנה הילד שלי מנגב את הדמעות ומחכה למוצא פיו של אבא שלו, ואבא שלו יושב בכיסא הנהג, פותח וסוגר את הפה, ולא מוציא אפילו צליל.
כי באמת, מה יש לי להגיד?
הצלקות נשארות איתך גם כאדם מבוגר
כאילו, בסדר, אני יודע בדיוק מה יש להגיד. שאני אתקשר להורים שלהם. שאני אלך לבית הספר ואדפוק על שולחן המנהלת ואדרוש צדק. שאני אעשה בלאגן שאפילו יריב לוין היה מתגאה בו. שאני אתפוס את הילדים האלה באוזן אחד אחד ואראה להם מה זה.
ואמרתי. בחיי שאמרתי. יריתי ברצף את כל הפתרונות האוטומטיים.
והוא רק הסתכל עלי, השפיל מבט ואמר: ״עזוב, אבא. זה רק יסבך דברים עוד יותר״.
והוא צודק.
הוא צודק, והוא יודע שהוא צודק, ואני יודע שהוא צודק, והוא יודע שאני יודע.
הרי ההורים של הילדים האלה – וזה תמיד מגיע מהבית, בבקשה אל תשלו את עצמכם – הרי חינכו את הילדים האלה. ואני מאמין בכל ליבי שאף אחד לא רוצה שהילד שלו יהיה בריון. אף הורה לא מאחל לילד בברית שיהיה בריא, שיהיה חכם ושיהיה האחד שדוחף ילדים אחרים בהפסקה, ובכל זאת, הנה הם שם, והם למדו את זה בבית.
לדבר עם המנהלת? תעשו לי טובה. למערכת החינוך אין שום דרך אמיתית להתמודד עם הילדים האלה, וכמה שלא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, הוא צודק. אני אלך למנהלת, היא תזמין את הילדים לשיחה ותנזוף בהם ותגיד להם שאם עוד פעם אחת אז, הם יציקו לו עוד יותר על זה שהוא פתח את הפה וככה דברים רק ידרדרו. אני יודע. הייתי בצד השני של זה כילד. ואני אפילו לא סיפרתי להורים שלי כי לא רציתי להדאיג אותם.
וכן, אני אולי יכול לעשות משהו לילדים האלה, תלוי מה הגודל שלהם, אבל זה גם לא חוקי וגם לא ישים וגם לא ממש ישדר לו את המסר האנטי בריוני שאני רוצה להעביר לו.
ופתאום, אחרי שנאלמתי דום מול בריונות כילד, מצאתי את עצמי נאלם מולה דום כאבא.
הצלקות מבריונות נשארות איתך לכל החיים. זה לא סתם דימוי, וזה לא סתם משהו לכתוב בשביל לייקים. אני כבר בן אדם בוגר עם ילדים משלי ועם קריירה וחיים ודברים שמעסיקים אותי הרבה יותר מהילדות שלי, ועדיין, לא משנה בן כמה אני, כשאני חולף ליד קבוצת נערים בגיל הזה ושומע צחוק, משהו בתוכי מתכווץ ונדרך. עבר כל כך הרבה זמן מאז שצחקו עלי שאני שמן, ואני עדיין בקושי מוריד חולצה בבריכה, ובטח לא בים, איפה שכולם רואים.
אפילו היום, כשאני יודע שאני נראה בסדר גמור, שאני מבוגר מספיק בשביל שלא יהיה אכפת לי, שיש לי קבלות שהמוח המוזר שלי הנפיק, הילד שבפנים עדיין מתכווץ ומתבייש ומפחד על החיים שלו לא פחות מאז. ואני יודע בוודאות שגם היום אני שומע את הצחוק המהדהד שלהם בראש בכל פעם שמישהו צוחק לידי, גם כשאני יודע היטב שהוא לא צוחק עלי.
ועכשיו אני אבא שיודע בדיוק מה הילד שלו עובר, והנחמה היחידה שעולה לי לראש שאני יכול לחשוב עליה היא להגיד לו: ״גם אני עברתי את זה״
והדברים האלה משנים אותך. הם הופכים להיות חלק ממי שאתה. הבריונות הזאת נמצאת שם בכל פעם שאני מצלם וידאו וכל מה שאני יכול לשמוע זה את כולם צוחקים עלי גם כשאני לבד בחדר. היא שוהה שם כשאני רוצה לכתוב משהו בפייסבוק אבל נזכר בתגובות האלה ומחליט שלא. היא בקול הקטן שתמיד נמצא בראש ולוחש ״אל תבלוט״, ״אל תגיד כלום באסיפת הורים הפעם״, ״תהיה ההורה הרגיל של הילד הרגיל״.
אבל עידו הוא לא ילד רגיל. וגם אבא שלו לא.
כשהוא נולד הבטחתי לעצמי שהוא לא יעבור את זה. שאני אגן עליו מהדברים האלה בדיוק. שאני אדע איך למנוע את זה. חשבתי שאם אני רק אהיה מספיק ערני, מספיק דרוך, מספיק מוכן אני אוכל לעצור את זה לפני שזה מתחיל. כאילו שאפשר למנוע את זה.
כאילו שהורה יכול משהו כדי להגן על הילד שלו מהעולם.
ועכשיו אני אבא שיודע בדיוק מה הילד שלו עובר, והנחמה היחידה שעולה לי לראש שאני יכול לחשוב עליה היא להגיד לו: ״גם אני עברתי את זה״.
״באמת, אבא?״.
״כן״, הנהנתי. ״אני עובר את זה עד היום״.
זה לקח לי כמה ימים להתגבר על המבוכה, אבל בסוף הראיתי לו את האינבוקס של המסנג׳ר שלי בפייסבוק. הוא האדם הראשון בעולם שנתתי לו לקרוא אותה. הראיתי לו איך יש אנשים מדהימים שכותבים לי כמה הם מזדהים עם הטורים ואיך זה בא להם בול בזמן, ולצידם יש אנשים שכותבים לי דברים איומים ומאחלים לי דברים הרבה יותר גרועים ממוות רק כי אני חושב קצת אחרת מהם. אמרתי לו שזו הבחירה שלי מחדש כל יום מה לקרוא ומה אני מכניס למערכת שלי.
זו הבחירה שלי מחדש כל יום למי אני מקשיב.
״אז למה אתה לא מפסיק, אבא? מה, אתה נהנה לחטוף את זה?״.
ובחיי שלא הייתה לי תשובה מוכנה, כי התשובה האמיתית היא שלא וזה כואב לי כל פעם מחדש אבל ככה אני ומה אני אעשה, ואף פעם לא חשבתי על למה אני ממשיך, והנה תשובה שלא התכוננתי אליה בכלל ופשוט נפלטה לי מהפה, כשעניתי לו: ״כי אם אני אפסיק אז האנשים האלה ניצחו״.
והמבט שלו באותו רגע היה שווה את הכל.
הבריונות עוברת מתישהו. או, לפחות, משנה פנים. בסוף זו הופכת להיות מלחמה פנימית, כי הבריונים האלה חיים בתוכך בכל יום, בכל דקה, הולמים מבפנים, צוחקים גם שנים אחר כך. אולי מתישהו זה יעבור. אולי לא. חוץ מלדבר על זה עם הפסיכולוגית שלי גם שלושים שנה אחר כך אני לא באמת יודע איך מתמודדים עם זה.
בלילה, כשכתבתי את הטור הזה, הוא בא אלי ונתן לי חיבוק ולראשונה בחיי קיבלתי ממנו נשיקה על הלחי. אולי זה קשור. אולי זה לא. אולי הוא סתם ילד בן 10 שקרא איך מאחלים לאבא שלו למות והחליט לתת לזה קונטרה. והתחבקנו ככה הרבה זמן והוא שאל אותי מה אני כותב ואמרתי לו שאת הטור הזה והוא שאל אם הוא מקבל אחוזים מכל הפעמים שאני כותב עליו ושאלתי אותו כמה הוא רוצה והוא חשב וענה ש-280% ועניתי לו שעם השליטה הזו במתמטיקה הוא באמת הילד שלי, אין מה לומר.
אין לי מה לומר לו מול הביריונות. באמת. הלוואי והיה לי, אבל חוץ מככה זה וזה העולם וגם אני עברתי את זה אין לי שום דבר חכם להגיד. הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בשבילו הוא להמשיך להיות הכי שונה שאני יכול גם כמבוגר, לזרום עם כל הרעיונות המוזרים שלי, ולתת לו את הדבר האחד שלא היה לי בתור ילד: את הידיעה הברורה שמתישהו, הטובים מנצחים.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
לשחק בהריסות
. שני דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו: שחודשיים לפני גיל 42 אני אמצא ספר שיטלטל את עולמי.
2. שהוא יהיה ספר על שחמט.
3. רגע, אל תברחו. גם אני לא אוהב שחמט. זאת אומרת, מה זה לא אוהב. אני, כמו שהילדים שלי אומרים, לא התחברתי. אני יודע לשחק ומדי פעם ניסיתי לעבוד על עצמי שאני חכם ומעדיף לשחק שחמט בטלפון מאשר לראות יוטיוב, אבל יש שתי מגרעות לשחמט: האחד, הוא משחק שדי משעמם אותי לשחק. והשני, האפליקציה תמיד מנצחת אותי.
