אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.
זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.
התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.
בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.
בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.
התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.
וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.
מעכשיו היא כבר הולכת לבד. הילדה שלי בת שש
בכל פעם שנרדמה באוטו, בכל פעם שהיא לא ראתה בהופעה שהלכנו אליה, בכל פעם (ביום) שרצתה קצת להתפנק ולהתערסל, בכל פעם שבאתי לאסוף אותה מהגן.
ב-7.10 ב-6:30 בבוקר כשמשכתי אותה מהמיטה רסיס שנייה אחרי שהבנתי מה זה הקול המוזר הזה שהעיר אותי.
התפקיד האחד שלי הוא לשמור עליה מהעולם.
וכל עוד אני יכול להרים אותה, אני יכול לעשות את זה.
אבל עכשיו, פתאום ובבת אחת, אני כבר לא יכול.
איתו זה היה תהליך. בהתחלה הוא היה רק קצת כבד, ואז קצת יותר כבד, ואז פתאום בוקר אחד הוא נהיה גבר עם שערות ברגליים שאוהד את כל קבוצות הכדורגל הלא נכונות, וזה לא היה בלתי אפשרי כמו שזה היה פשוט מביך ולא תואם גיל.
אבל איתה זה אחרת.
רגע אחד היא התינוקת שנולדה מוקדם מדי במשקל קילו והובהלה לפגייה עם ריאות לא מספיק מפותחות וסיכויי הישרדות נמוכים.
ואיפשהו בין שישי לשבת שעבר היא נהייתה אישה קטנה בגובה 1.30 עם ריאות שתאמינו לי, מניסיון, עובדות הרבה יותר מדי טוב, והסכנה ההישרדותית היחידה היא למי שנמצא בסביבה שלה.
היא עושה עכשיו את צעדיה הראשונים בעולם, ומסיבה בלתי מוסברת אני צריך לתת לה לעשות אותם בלי ההבטחה שמישהו ירים אותה כשהיא צריכה, וכשהכוחות שלה יגמרו ויתשו יהיה שם מישהו גדול וחזק ומנוסה שיודע את הדרך והיא תוכל לשים עליו ראש עד שתגיע ליעד.
וככל שניסיתי להבין למה זה כל כך קשה לי, הבנתי שבחודשים האחרונים הידיעה הברורה שאני יכול להחזיק אותה החזיקה דווקא אותי.
והידיעה הברורה שיש ילדה אחת בעולם שבשבילה אני המבוגר הזה גרמה לי להאמין בזה לפרקים גם בעצמי.
בעוד שזהו סוף המשא עבורי זהו תחילת המסע עבורה, והיא תצא אליו בתקופה הכי מחורבנת שידענו על שתי הרגליים הקטנות שלה, ואני אוכל לצעוד לצידה או מאחוריה, אבל אני כבר לא אוכל לצעוד בשבילה
אני לא טוב בהרבה דברים של מבוגרים. בטח לא בדברים שלה, ואני מודה שזה תסכול גדול יותר כאבא גרוש שרוב הזמן אין איתו מקבילה נשית בבית.
כאדם קירח רוב חייו השיער הארוך שלה הוא אניגמה עבורי. אני אף פעם לא זוכר את המידה שלה בנעליים ולא את המידה שלה בחולצה ולא את מספר תעודת הזהות שלה. יש לי הכל בקובץ מסודר שאותו אני מעדכן כל פעם, אבל אני מקנא באנשים – אוקיי, בואו נהיה ספציפית, באמהות – ששולפות את האינפורמציה הזו בלי שום בעיה.
אני גם אף פעם לא זוכר באיזה ימים החוגים שלה ובאיזה שעות ובלי היומן שלי אני אבוד לחלוטין וגם אחרי שנתיים אני לא שולט לגמרי באנטומיה של בגד הגוף השחור עם האיקס הארור מאחורה ורק אתמול הם יצאו לטיול מהגן וביקשו להביא בקבוק מים וכובע ופספסתי את ההודעה כי יש לה רק 273 קבוצות וואטסאפ ואני לא מסוגל מצליח לעקוב אחרי כולן.
ואם ברוב חיי הבוגרים החשבתי את עצמי כאדם שאולי לא טוב בדברים של מבוגרים אבל כן יודע איזה דבר או שניים על העולם, הרי שארבע השנים האחרונות, ושמונת החודשים האחרונים בפרט, שמטו לי את הקרקע הזו מתחת לרגליים והשאירו אותי שבור, מבולבל, תוהה, עצוב וחרד. רוב הזמן אני בקושי מצליח לתפקד. בחודשים האחרונים אני מרגיש כאילו אני לא יכול לעשות שום דבר בשבילה.
חוץ מלקחת אותה על הידיים.
את זה אני יכול לעשות.
או, לפחות, יכולתי.
אני מנסה למשוך את הרגע כמה שיותר, אני יודע. אני שבור מהמובטלות האבאית החדשה שלי הרבה יותר ממנה. היא מגיבה למשפט ״את כבר גדולה לי מדי״ בטבעיות הרבה יותר גדולה ממני, כי היא תהיה בת שש השבוע והיא באמת כבר גדולה, ופתאום יש לי שני ילדים שהולכים על הרגליים שלהם בכוחות עצמם.
ובעיקר בגלל שאני יודע כמה זה קשה ובודד, ועד כמה בתקופה האחרונה משאלת הלב הכי כמוסה שלי הוא שמישהו יבוא ויערסל אותי קצת על הידיים כי אי אפשר יותר, פשוט אי אפשר יותר, לא נשארו לי עוד כוחות גוף ונפש והמאגרים פגעו בקרקעית, רציתי וניסיתי כל כך להיות האיש הזה עבור הילדה האחת שאני יכול להיות האדם הזה בשבילה.
ומול שלל המבוגרים האחראים שהקו החדש שלהם הוא שאנחנו צריכים להגיד להם תודה על התקופה המופלאה הזאת, מול הטרלול המשתולל בכל החזיתות, הדבר היחיד שעוד יכולתי והצלחתי להיות בעולם הוא האיש שעומד מול הילדה הזאת ומבטיח: אני.
אני אסחב אותך, ילדה שלי.
לאן שצריך.
כמה שצריך.
אבל אני לא מסוגל יותר.
ואני צריך לשחרר עכשיו. אין לי ברירה.
השבוע נדליק לה נרות, והיא תנשוף עליהם עם הריאות שלגמרי יש לה וכולם יגידו לה כמה היא גדולה ורק אני אדע עד כמה זה נכון.
ובעוד שזהו סוף המשא עבורי זהו תחילת המסע עבורה, והיא תצא אליו בתקופה הכי מחורבנת שידענו על שתי הרגליים הקטנות שלה, ואני אוכל לצעוד לצידה או מאחוריה, אבל אני כבר לא אוכל לצעוד בשבילה.
אבל בזווית העין ובסתר הלב אני לעולם אעמוד בזרועות פרושות ואמלמל שאבא פה, ילדה שלי.
גם אם עכשיו כל מה שנשאר לו זה לעמוד מהצד ולהסתכל.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
