איך רלף קליין הפך אותי לכותב?

לאיש שעיצב את תפיסת העולם הכותבת שלי לא היה שום קשר לספרים.

או לכתיבה.

למעשה, גם את העברית שידע הוא שיבש במבטא ההונגרי הכבד שלו.

אבל לאיש שהפך אותי לכותב ולימד אותי כל מה שאני יודע על כתיבה קוראים רלף קליין, מאמן הכדורסל האגדי.

לא, זה לא השלב שבו אני מספר לכם שהייתי חלק מהסגל של נבחרת ישראל ומכבי תל אביב. הייתי רוצה, ולמרות שאני סופר והתפקיד שלי הוא להמציא סיפורים, אני באמת לא חושב שמישהו יאמין למשהו כל כך מופרך.

מה הקורונה לימדה אותי על כתיבה

הטוויסט הסיפורי השחוק ביותר תמיד מתחיל ביום בהיר אחד.
וביום בהיר אחד, חייו התמוטטו.
ובכן, יש לי משהו אחד להגיד לכם על חיים מתמוטטים: זה לא קורה ביום בהיר.
זה גם לא קורה ביום.
למעשה, זה קורה בקצת יותר משעתיים.

איך זה מרגיש לפשל מול 850,000 איש?

״בוקר טוב לעומר ברק״, פתח רזי ברקאי בטון מאוד מאוד מחוייך וידידותי את ״מה בוער״, ואם תקשיבו טוב טוב לראיון הזה, תוכלו לשמוע שם שתי שניות של שקט. 

שתי שניות שבהן הבנתי שהראיון הזה אבוד, ומכאן זה רק הולך להדרדר.

למרות שהראיון הזה התחיל באופן רשמי בשעה 9:07, הוא נהרס בשעה 8:53. שמתי את אילה בגן, גיליתי ששוב שכחתי את בקבוק המים שלה, נסעתי הביתה, חזרתי לגן, מסרתי את הבקבוק והודאה על כך שאני כשלון הורי לגננת, ועדיין היה לי מספיק זמן לשבת באוטו ולכתוב נקודות לקראת הראיון, שהיה אמור לעסוק בקשיי ההורים בתקופת הקורונה.

שמונה החלטות לשנה החדשה

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

שמונת הפאונד הכי טובים שהוצאתי בחיים שלי

״ועכשיו״, צרח המנחה דרך תיבת הקריוקי המקרטעת, ״טיפאני תקפוץ לתוך בריכת הקורנפלקס הענקית! היכונו לדבר הכי מדהים שאי פעם ראיתם!״.
שום דבר במשפט הזה לא היה נכון.
כאילו, הכל נכון. הכל קרה ובדיוק בסדר הזה, אלא שהבריכה הענקית הייתה גיגית של מטר על מטר, היה בה פחות קורנפלקס ממה שהבת שלי מפזרת על הרצפה בארוחת בוקר נתונה

תשעה דברים לפני שתעלה לכיתה א׳

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

עצה לסופרים צעירים: רק אל תכתבו רב מכר

עומר ברק שולחן עבודה

הייתי על פסגת האולימפוס כשהודיעו לי שהספר שלי הוא ספר הפרוזה הנמכר ביותר של תשע״ז.
זו לא מטאפורה, אגב, או ניסיון להתחכם. באמת הייתי על פסגת האולימפוס האמיתי לגמרי, טרשים והכל, כשקיבלתי את הוואטסאפ הזה, מסוג הרגעים ההזויים שהחיים מספקים לך ושאם הייתי מכניס אותם לספר הייתי נפסל על חוסר אמינות משווע

ניזולטר יולי

אני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו: איזה מזל שאתה כאן, עומר, אחרת לא היינו שמים לב שכבר יולי.
או יום שלישי.
או עדיין 2020.
ואתם לא לבד.
גם אני כבר לא מצליח לעקוב. למעשה, כל פעם שאני שם את הילדים בגן אני קצת בהלם שהוא עדיין פתוח.

רשות המיסים שלום, מדבר עומר

תסתכלו לי בעיניים. לא כאיזו קלישאה שחוקה ומעצבנת, אלא תסתכלו טוב מתחת לעיניים. רואים את הפסים השחורים שכבר נראים כמו צלקת וגם התאורה הטובה ביותר לא מצליחה להסתיר? זה בגלל שלא עצמתי עין כבר ארבעה חודשים. כן, לפעמים נרדמתי. לרוב על המקלדת. למעשה, אם יום אחד ישאלו אותי ״מה למדת בקורונה?״, אני אענה: להירדם על שולחן. פעם לא הייתי מסוגל.

אז איך באמת עושים כסף מספרים?

איך לחיות כמעט בחינם, סקוט פ פיצג׳רלד

מדי פעם בחצי שעה – ולפעמים גם פחות – שואלים אותי ״אז תגיד, עומר, את האמת עכשיו. יש כסף בספרים?״.
ובניגוד לכל הפעמים שאני אומר ששואלים אותי ובפועל סתם ממציא את זה, במקרה הזה זה באמת נכון. והלוואי…