תראותראותראו
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
חולה חדש
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
מקום לשאגה
״יו, מאמי״, צעקתי לה מהקצה השני של החדר. ״בואי תראי כמה שטחי אחסון!״.
מאמי, אם לא אכפת לכם, יושבת בדיוק באותו זמן על מרפסת נדירה ביופיה של מלון לוגוס היפיפה לא פחות ושואפת את אוויר ההרים של ירושלים, כשאני רץ למרפסת ואומר לה בטון הכי מלחיץ שיכול להיות: ״את חייבת לבוא לראות את הארונות כאן. חייבת. בואי עכשיו״.
ואחרי שבאופן מפליא היא סירבה לקום כדי לחזות בפלא האחסוני, משכתי אותה ביד.
״תסתכלי״, אמרתי לה והתחלתי לפתוח דלתות כאילו הייתי אברי גלעד בעשינו עסק. ״תראי כמה מקום יש פה! במלון, את קולטת? תסתכלי את המגירה הזאת! תראי איזה מטורף!״.
מאמי התרחקה אחורה בצעדים זהירים תוך שהיא שומרת על קשר עין רציף עד שהגיעה שוב למרפסת, סגרה את הדלת ונעלה אותה מבחוץ, דבר שהיה מפריע לי אלמלא הייתי עסוק בפירוק – מילה מאוד עדינה לעובדה שפשוט העפתי כל בגד למקום אחר – המזוודה שלי וממלמל לעצמי ״וואו. מה זה. כמה מקום. אתה בגן עדן, עומר״.
וגם אם כל הקטע בווליום קצת מוגזם, אני נשבע בהן צדקי שאת הקטע על גן אמרתי לעצמי גם אמרתי.
הגעתי לגן עדן.
ומי היה מאמין שהוא נמצא בתוך ארון כניסה.
מה רציתי?
בזמן האחרון אני מוצא את עצמי עומד מבולבל בהרבה מאוד חדרים.
אני מכיר את החדרים האלה היטב, כמובן.
זה המטבח, שם הסלון, הנה חדר הילדים, זה חדר השינה שלי, שם המחסן. את הבית אני מזהה.
ובכל זאת. לפחות פעם ביום (על מי אני עובד, זה יותר כמו פעם בשעה) אני מוצא את עצמי בפתח דלתו של אחד החדרים אחרי הליכה מאוד נחושה לשם עם ידיעה ברורה למה אני מתקדם לשם, וברגע שאני עומד מתחת למשקוף אני מרגיש – וכנראה גם נראה – כמו הגרסה המבוגרת והאלצהיימרית של עצמי, מחפש מישהו לשאול אותו שתי מילים שרצות לי במוח כל הזמן בזמן האחרון: מה רציתי?
סליחה, מה רציתי?
למה בכלל הגעתי לכאן?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
******
היום בבוקר רבתי עם הבן שלי. זה התחיל כמו שיחה ולפני ששמתי לב הדרדר לריב של צעקות. מרכז הויכוח היה שחורף עכשיו, שזו, מסתבר, עובדה שלגמרי אפשר להתווכח עליה. ולמרות שבחוץ מבול והאף נושר מרוב קור יצא בן התשחורת מהחדר שלו במכנסיים קצרים וחולצה קצרה.
הסבתי את תשומת ליבו לעובדה שקר בחוץ.
הוא לא הסכים איתי.
אמרתי לו שזה לא ממש משהו שאפשר להתווכח עליו.
הוא שוב לא הסכים איתי.
ציינתי בפניו שהוא יהיה חולה וזה אני שאצטרך להישאר איתו בבית ושלהישאר איתו ועם אחותו בבית זה רוב מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות, ולכן נגמרה מכסת הימים שאני יכול לעשות את זה.
אני לא אלאה אתכם בהמשך הויכוח שהדרדר לצעקות ובסוף הגענו לפשרה שהוא ילבש מעיל על החולצה הקצרה מהאוטו עד בית הספר ומשם אני כבר לא אחראי עליו.
התחבקנו.
וכשהתיישבתי על הכורסה בציפייה שהוא ימצא את המעיל שלי, כל מה שחשבתי היה ״זה היה אמור להיות קל יותר, לא?״.
תראה, עומר
אף פעם לא היה לי משבר כתיבה.
ואני חושב לעצמי שאולי אתם קוראים את השורה הזאת ואומרים לעצמכם: ״שומע, עומר? גם עכשיו אין לך״.
רותם תמיד צוחקת עלי שמשבר כתיבה אצלי זה אם לא כתבתי חצי יום, אבל זה קצת נכון.
זה אפילו הרבה נכון.
מאז שגיליתי את הכתיבה היא הייתה לא רק הדרך שלי לתקשר עם העולם, היא גם הייתה הדרך שלי להבין אותו. בסוף היום הייתי שוכב במיטה שלי ומדליק את מנורת הלילה הכחולה שלי וכשאבא ואמא שלי לא היו מסתכלים כי הם היו בטוחים שהלכתי לישון והייתי שוכב במיטה עם המחברות שלי וכותב את כל אירועי היום, כמעט דקה אחרי דקה, ומנסה להבין מה קרה כאן.
החיים תמיד מהממים אותי בזמן אמת. אני כמעט תמיד מבין מה קורה בהם רק בדיעבד.
ולכן, מבחינתי לפחות, כל עוד החיים קורים, גם הכתיבה קורית. הם באים ביחד בעסקת חבילה. כשאני אומר לאנשים שכתיבה היא החיים שלי, אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו. בלי כתיבה אין לי שום סיכוי להבין את העולם.
אבל מאז שנגמרה המלחמה אני לא כותב.
ולכן, מאז שנגמרה המלחמה, אני לא מבין את העולם.
מאיפה אתה יודע?
. השבוע עשיתי את מה שאני עושה כל ערב מאז תחילת המלחמה: צפיתי בסרטונים של אנשים הולכים למלונות יוקרה. זה תחביב שהוא שילוב של פורנו והתעללות עצמית. השבוע ראיתי את Alexnader the guest, סנוב אליטיסט שכל מה שבא לך זה לצרוח עליו ״אלוהים, סתום את הפה כבר ותהנה מהמלון״ מתחלחל מקיפול המגבות במלון ניו יורקי שעולה 5,400 דולר ללילה. וחוץ מהמחשבה שאלוהים באמת נותן אגוזים למי שאין לו שיניים ואת החוויות המהנות בעולם למי שלא יודע להנות מהן, כתבתי לרוני ומאירה בצער ענק ״הנה חווית חיים שכבר לא תהיה לי״.
ואז צלצל הטלפון.
2. רגע לפני שאספר לכם על שיחת הטלפון המפתיעה הזאת, אני רק אגיד שרוני כתבה לי: ״אם הייתי כותבת לך לפני כמה שנים שזה המקום שהקריירה שלך תהיה בו, היית מאמין?״. ״לא״, עניתי לה. ״אז מה אתה יודע איפה תהיה ואיפה לא תהיה״. ואז, כאמור, צלצל הטלפון.
3. עוד ממש מילה לפני שאני מספר לכם על שיחת הטלפון הזאת, רק להגיד שפעם טסתי לכתבה בפיניקס וכשקראו לכל הנוסעים במחלקה ראשונה לעלות נשארתי לשבת בגייט כי מה לי ולמחלקות ראשונות, וכמה דקות אחר כך שמעתי קול פעמונים, כי אני נשבע שלאנשים האלה יש מערכת כריזה מיוחדת, קורא: ״עומר ברק, עומר ברק, אנא גש לגייט״. הגעתי לדוכן, מבולבל מאוד, תוהה איך הצלחתי להסתבך גם הפעם, וככה גיליתי ששודרגתי למחלקה ראשונה. ועכשיו, אל שיחת הטלפון המפתיעה בלי שום דיחוי.
4. נשימה לפני שאני מספר על השיחה ההיא, אני רק אגיד שכל החוויה שלי במחלקה ראשונה הסתפקה בלנסות לא להירדם (בטיסה של 18 שעות ו-40 דקות!) כדי למצות את החוויה עד תום. בסוף גם נרדמתי (בלי שהפכתי את הכיסא למיטה אפילו), גם התבאסתי על עצמי וגם כל הארבעה ימים בפיניקס תכננתי את הדרך חזרה דקה אחרי דקה כדי למצוץ את לשד החוויה עד תום רק כדי לגלות שלא כל יום פורים וטסתי בקואץ׳ כשלידי ישבה אישה ששלושה כסאות היו המינימום ההכרחי שהיא הייתה צריכה לישבן הענוג שלה.
5. מה שכן, ישנתי כמו תינוק.
האם אתה מאמין?
״אני צריך שתבוא לאסוף את הספרים מהמחסן״, הוא שלח לי הודעה לאקונית ושלח לי תמונה של אלף עותקים של ״חף משפע״ ששוכבים אצלו.
המשמעות מאחורי ההודעה הפשוטה הזאת היא אחת: הסיפור של הספר שלך נגמר. החנויות לא רוצות אותו יותר כי הלקוחות לא מבקשים אותו יותר. כל מי שאמר לך שאתה לא סופר ולא תהיה סופר צדק במאה אחוז, ואני מקווה שיש לך מחסן מספיק גדול כדי להכיל את הבושה ואת הכשלון ואת החלומות שלך.
אוקיי, החלק האחרון טיפה מוגזם, אבל אתם מבינים את הכוונה.
אוקיי, אתם יודעים מה? כל החלק הזה הוא רק מה שרץ אצלי בראש, וזו בכלל לא האמת.
עבודה בעיניים
1. לפני שבועיים בערך הייתי במסיבת קריוקי. ובגלל שאם אתם מכירים אותי אתם יודעים שזה משפט לא הגיוני, תנו לי לנסח אותו מחדש: הייתה מסיבת קריוקי, ובמקרה גם אני הייתי שם. זהו. לא באמת היה בינינו קשר. אנשים שרו, נהנו, שתו, עשו את הדבר הזה שאנשים עושים, ואני ישבתי מצונף בפינה, אכלתי את כל מגש הסושי הקבוצתי ולא מצאתי את עצמי.
״תשתחרר קצת, תהנה״, מירפק אותי חבר טוב שהיה שם.
״אני לא יודע מה לעשות״, עניתי לו.
״תעשה מה שעושים בקריוקי״, הוא אמר.
״אף פעם לא הייתי בקריוקי״, השבתי לו.
זה נכון שעברו בסך הכל שבועיים, אבל את המבט שלו אני לא אשכח עד סוף ימי. ״אחי״, הוא הסתכל עלי בהלם מוחלט, ״איך יכול להיות שאף פעם לא היית בקריוקי?״.
שקט, אחים ואחיות
ביום שישי שעבר עשיתי את ״התנועה״.
התנועה, נו.
אל תעמידו פנים שאתם לא יודעים על מה אני מדבר.
מה שקרה זה שבשישי שעבר הכנתי לרותם ולי ארוחת ערב תאילנדית משובחת <הכנס כאן טפיחה נאה על השכם>, ואחרי ששטפתי כלים <הכנס כאן קריאות ספורדיות מהקהל ״וואו! איזה בן זוג!״> רציתי לבדוק את הוראות האחסון של רוטב האחסון של הסויה.
ואז עשיתי אותה.
את התנועה.
ה-תנועה.