הכרזת העצמאות שלי
את רוב שנות העשרים שלי ביליתי ליד הטלפון, מחכה לשיחה.
אני לא אומר את זה כמטאפורה או הגזמה. באמת שלא. אם הייתי עושה סטטיסטיקה מדויקת אני חושב, שהיינו מגלים ביחד שלמעלה מ-40% מהעשור הזה ביליתי בהבטה במסך הטלפון ובניסיון לשדר לו שיצלצל.
הייתי בחור צעיר עם חלומות זקנים, ואחרי שמאז שזכרתי את עצמי חלמתי להיות תסריטאי ותמיד אמרו לי שאני קטן מדי לכתוב לטלוויזיה, החלטתי להסתער על החלום הזה בכל הכוח. בעזרת קשרים משונים במיוחד מצאתי סוכנת משונה במיוחד שישבה ברמת השרון והיא השיגה לי מה שהיה מכונה אז ואין לי מושג אם בכלל מתקים היום, ״טסטים״.
טסטים, כשמם הם, הם מבחנים כדי להתקבל לסדרות. התהליך היה פשוט: נוסעים לרמת השרון כדי לקבל את הניירות, כי אז עוד אפשר היה להיות סוכנת ולהגיד ״אין לי מייל, אני נגד זה״, מקבלים איזו דרישה סטנדרטית לסצינה, כותבים את הדבר הכי טוב שיש לך, מדפיסים, מהדקים, נוסעים שוב לרמת השרון – ואז יושבים ליד הטלפון, ומחכים לתשובה.
לפעמים היא מגיעה למחרת. לפעמים אחרי שבוע.
לפעמים אף פעם.
התקף החרדה הראשון שלי (פרק מתוך ״חף משפע״)
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
ארץ-עיר, שנה למלחמה
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
אבא פה
״אבא״, הוא נצמד אלי לחיבוק חזק מאוד, ״אני מפחד״.
מחוץ לממ״ד שרקו הטילים האיראניים. או העיראקיים. או הטיל התימני הבודד והיצוגי שהם תמיד שולחים. או המטח מעזה. או הטילים מלבנון. מי זוכר. מי מבדיל.
מי סופר כבר מה שולח אותנו לממ״ד בשבועות האחרונים.
ובכל זאת, הפיצוצים אכן היו חזקים מהרגיל, והאמת היא שגם אני הייתי משוכנע שכשנצא מהממ״ד – אם נצא, זאת אומרת – נגלה שמהשכונה שלנו נשארו חורבות ואש ותמרות עשן. ככה זה נשמע מהממ״ד הפעם.. אז אילה כבר יושבת עלי באופן קבוע בכל אזעקה, אבל הוא בדרך כלל שומר על מרחק ועל פאסון ובעיקר על האייפד, אבל פתאום הוא בא, שם את הראש ולחש ״אבא, אני מפחד״.
ואני עניתי לו במשפט מאוד מוזר שכאילו יצא ממני באיזה אינסטינקט אבהי שלא ידעתי שיש לי: ״אין לך מה לפחד, חמודי, אבא פה״.
וזה משפט מאוד משונה, כי לדעתי חוץ מ״חמודי״ אין בו מילה אחת שהיא אמת.
יש לו מה לפחד. יש לו מלא מה לפחד.
ואבא לא פה.
חלום כלל עולמי
השבוע, קצת אחרי האזעקה, הוא הודיע לי סופית שהוא סוגר במנצ׳סטר סיטי.
בעוד שבועיים הוא יהיה בן עשר, הילד שלי. וכבר שנתיים אנחנו מתלבטים ביחד – כלומר, הוא מתלבט ואני אומר לו ״ממ-ממ״ – באיזו קבוצה כדאי לו לחתום. זה התחיל מפאריז סן ז׳רמן, שעל זה הטלתי איסור מוחלט כי כסף קטארי וגם יש להם ד.נ.א של לוזרים, עשה סיבוב קצר בנאפולי, חתם לרגע באשדוד (אל תשאלו), עשה גיחה למילאן, ישב על הספסל של ריאל מדריד והשבוע הוא החליט: סיטי.
אבא, החלטתי. אני אהיה שחקן במנצ׳סטר סיטי.
ואני ידעתי שהגיע הרגע שממנו חששתי מהיום שהוא נולד: הרגע הזה שבו יישבר לו הלב.
הוא לא רע בכדורגל, הילד שלי. הוא אמנם חושב שהוא מינימום רונאלדו, אבל יש לו מיקום טוב ובעיטה טובה והוא מתאמן הרבה. לצערו הענק הוא קיבל את הגנטיקה של אבא שלו, מה שהופך אותו למגושם בהרבה מהממוצע, אבל הוא מספיק טוב בשביל שיתקשרו אליו אחרי הצהריים ויזמינו אותו לשחק עם החבר׳ה. וזהו. שם זה עוצר. התחנה הבאה של להיות שחקן החודש של חוג ״גיל גול״ אינה, למרבה הצער, מנצ׳סטר סיטי.
אפילו לא מנצ׳סטר יונייטד, מה שקצת מצער אותי בתור אוהד הקבוצה הזו, כי במצבם אני חושב שאפילו הוא היה יכול לעזור להם.
זה לא משנה אם יש או אין לו את הנתונים. זה לא משנה אם יש או אין לו כשרון ברגליים. אבל השבוע הוא שאל אותי – בתור פרשן ספורט לשעבר, חלילה בתור אבא שלו – בכמה אני מעריך את הסיכויים שלו לחתום שם.
וזה היה הרגע הראשון בחיי שבו לא ידעתי מה לענות לילד שלי.
הוא לא אשם שהוא רוצה למנצ׳סטר סיטי. הוא הגיע לשם תוך שלוש עונות בפיפ״א, שזה, אם לא ידעתם, חתיכת הישג מרשים. הוא היה כשרון עולה בליגה השלישית הוירטואלית באנגליה ותוך שלוש עונות כבר נכנס לרוטציה של פפ גווארדיולה. זה הישג מרשים. הוא גאה בו מאוד. ובלי שום קשר לפיפ״א, יש לו אבא שאומר לו מגיל אפס שחלומות צריך להגשים. שאין שום דבר שיכול לעצור אותו. שמה שהוא רוצה, זה מה שהוא יהיה.
חוץ משחקן במנצ׳סטר סיטי.
את החלום הזה לא ראיתי מגיע.
איך (לא) לשוט בקאנו
לפני שלושה שבועות החלטנו לשוט בקאנו.
זה נשמע כמו רעיון טוב באותו רגע. באמת.
הלוואי והייתי יכול להגיד שהילדים גררו אותנו לזה, או שאנחנו או שאנחנו בכלל יודעים איך נראה קאנו לפני ששכרנו אחד, אבל אף אחד מאלה לא נכון. ראינו פרסום באינטרנט וביחד אמרנו: ״איזה מגניב, קאנו!״.
טוב, בסדר, אחד מאיתנו אמר ״איזה מגניב, קאנו!״ ואחת מאיתנו אמרה ״וואו, מה זה לא״, אבל אני לא אגלה לכם מי זה מי.
בקיצור, אני חש שעשינו החלטה משותפת.
בדמיוני זה דווקא נראה מאוד ברור. אחרי הכל, כבר השטתי קיאק או שניים במורד נהר הירדן, מה שנתן לי את הרושם המאוד מאוד מוטעה שאני כנראה טוב בחתירה, וזו אף פעם לא הזדמנות רעה להפגין בפני ילדי, זוגתי ובנותיה את הצד המסוקס שלי והגבריות המתפרצת שלי בעודי לוקח אותם לסיור קסום במימי הכנרת.
כמובן שאם היה לי שמץ של גבריות מתפרצת זה לא היה מזיק, בתור התחלה.
תחזירו (גם) אותם הביתה
השבוע אני לא רוצה לכתוב עלי.
זאת אומרת, אוקיי, זה שקר גס, אני תמיד רוצה לכתוב עלי, אחרת בשביל מה כל הדבר הזה נועד בכלל.
אבל לפני כמה שבועות פגשתי מישהו. והמישהו הזה הולך איתי במחשבות מאז ולא מרפה. ואני חושב שהפעם אני רק רוצה לספר את הסיפור שלו וזהו, כי כל כך מגיע לו וזה באמת המעט שאני יכול לעשות עבורו. ואולי גם עבורי.
קוראים לו נדב.
זאת אומרת, בכלל לא קוראים לו נדב. יש לו שם אחר לגמרי, אבל הוא לא רוצה שתדעו אותו. ניסיתי במשך שבועות ארוכים, מאז פגישתנו, שתדעו איך קוראים לו ואיזה איש מקסים הוא, אבל הוא לא רוצה. ״הדבר האחרון שיש לי זה הכבוד שלי, אתה מבין?״, הוא שאל אותי. אמרתי לו שאולי אני אוכל לעזור. שהפייסבוק יכול לעזור. הוא סירב בתוקף. ״אני לא יודע להגיד אם אני מאוד ביישן או מאוד מתבייש במצב שלי. אולי שניהם״. ניסיתי להסביר לו שלא הוא צריך להתבייש. זה לא עבד.
אז קוראים לו נדב, בשבילכם.
מיקרו תנועות
״אבל אני רוצה את זה ממש ממש ממש קטן, בסדר?״, היא חייכה והתקרבה אלי.
״זה הכי קטן שיש לי״, השבתי לה, מנסה בכל כוחי להיענות להוראה המשונה ולצמצם את עצמי אפילו עוד יותר.
״קטן קטן קטן״, היא החזיקה לי את הרגל שהייתה מורמת באוויר והתחילה לסובב אותה, ״הכי קטן שיש לך, עוד יותר. אתה חייב למצוא את האזור הזה״.
בזמן האחרון היא בעניין של מיקרו תנועות.
שני טקסים, סוף אחד
אני מצטער מראש אם הטקסט הזה יכעיס או יכאיב לאנשים. אין לי כוונה כזאת. אבל הדבר הזה שורף לי את הנשמה והמשפט הזה צורב לי את הלב: ה-7.10 הוא גם שלי.
הנה, אמרתי את זה.
ומיד תבינו למה.
לא, לא אמרתי שאני הנפגע העיקרי.
לא אמרתי שאין אנשים שנפגעו יותר. יש המון. אני עסוק כבר כמעט שנה בלפגוש אותם ולעבוד איתם ולהרצות להם ולכתוב איתם.
אבל ה-7.10 הוא גם שלי.
והיות וזה גם היום שלי, אני לא רוצה שני טקסים ביום הזה.
למעשה, אם כבר מדברים על זה, אני לא רוצה אפילו אחד.
איך להתגונן מפני תנין?
בזמן האחרון אני משקיע המון זמן בלמידה איך להתגונן מפני תקיפת תנין.
אני מניח שהמשפט הזה דורש איזשהו הסבר.
בעיקר לעצמי, אגב.
אני אנסה לספר את זה כמה שיותר קצר: אני מאוד אוהב את יוטיוב. זו הרשת החברתית שאני מבלה בה את רוב השעות שאני מבלה ברשתות חברתיות. פעם היו בה מלא יוצרים שאני אוהב. הם נעלמו בזה אחר זה. אולי אכל אותם תנין. כנראה שלא.
אחרי שהם נעלמו האלגוריתם – שאילפתי ועיצבתי אותו במשך שנים כך שיתאים בדיוק לצרכי – התחיל קצת להתחרפן, ובגלל שפעם אחת צפיתי בסרטון על מאחורי הקלעים של פארק היורה נשלחתי לעולם פרהיסטורי – די מרתק, חייבים להודות – של השוואות בין המוזאזאורוס למגלדון שצפיתי בהן כמו הגיק שאני.
ואז, יום אחד, לפני שבועים בערך, האלגוריתם איתר סרטון שבכותרת שלו הופיעה השאלה ״מה לעשות כשתוקף אותך תנין?״.
והתשובה, בניגוד גדול למה שחשבתי, היא אינה ״למות״.