אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
דמיינו לעצמכם שהייתם מוצאים עכשיו סט תמונות שלכם שמעולם לא ראיתם מהתיכון. דמיינו שהייתם מוצאים יומן שכתבתם בצבא. או בימי התואר שלכם. או רגע לפני שנולד לכם ילד או שהתחתנתם. כל אלה פעולות משעממות ויומיומיות מאוד בזמן שהן קורות, כמובן, אבל הזמן שחולף הופך אותן למה שהן לא ידעו שהן יהיו: מיוחדות.
כשעברתי דירה מצאתי שני יומנים שלי מהתיכון. לא הייתה שם כתיבה גדולה, אני מודה, ובהחלט אפשר היה לקצר שם כמה טקסטים, אבל ערימת זכרונות שנשכחו ממני פתאום צפו ועלו במפתיע. קראתי על חלומות שהיו לי בגיל 17, נזכרתי בשיר שכתבתי ופשוט נשתכח מזכרוני (ובקריאה חוזרת, אולי עדיף), חייתי שוב יום בילוי עם סבא שלי ששכחתי שהתקיים. זה היה מסע מופלא בזכרון. ברטרוספקטיבה, לפחות עבורי, אלה היו כמה מהטקסטים החשובים ביותר שכתבתי בחיי.
אותו כנ״ל לגבי המחברת עבת הכרס שסחבתי איתי בתיק בימי הכתיבה של ״לחוץ חתונה״. זה נכון שלא צילמתי, וזה כל כך מצער אותי, אבל לפחות כתבתי כל יום ותיעדתי בזמן אמת את תהליך כתיבת הספר שלי, ואני חייב להודות: בזמן אמת זה לא הרגיש חשוב כלל. זה הרגיש, ובכן, איך אתם הצעירים אומרים, משעמם טילים. מה מעניין במישהו יושב וכותב.
ובכן, בדיעבד, המישהו הזה ישב וכתב ספר ששבר שיאים בספרות הישראלית ועשה כמה דברים מטורפים. המישהו הזה גם לא חשב או אפילו להעז לדמיין שזה מה שהספר שלו יעשה, ואם הייתי מנסה לשחזר את התחושות והרגשות שלי כדי לתפוס את העניין בדיעבד לא הייתי מצליח. זו הייתה קפסולת זמן משעממת מאוד בזמנו. בדיעבד, לפחות בכל הקשור לחיים שלי, היא הפכה להיות טקסט מהימים ועל הימים ששינו את חיי לנצח.
בסוגיה הזו בדיוק עוסק הסרט הדוקומנטרי שאתם חייבים לראות. קוראים לו ״לפצח את המסתורין של תמונות משעממות״ בתרגום קלוקל משהו, והוא מתעסק בלא אחר מאשר וויליאם אגלסטון, אחד הצלמים האגדיים של המאה האחרונה וגם, נו, צלם משעמם נורא.
זאת אומרת, הוא לא, אבל מיד נגיע לזה.
אין לנו שום יכולת להעיד בזמן אמת מה מעניין ומה לא. בטח לא לתעדף. למעשה, אני אהיה קצת נועז יותר ואגיד ש אין לנו שום זכות לקבוע בזמן אמת מה משעמם ומה לא. אנחנו כאן כדי לתעד את החיים שלנו, את המחשבות שלנו, את הרגעים שלנו. התפקיד שלנו הוא לכתוב. רק הזמן יגיד אם זה היה לחינם או שתיעדנו תקופה מרתקת בחיינו או בהיסטוריה מבלי לדעת בכלל
אחת הביקורות החוזרות ונשנות שאגלסטון קיבל לאורך הקריירה המאוד ארוכה שלו הייתה שהוא ״רגיל״. שאין בו שום דבר מיוחד. שהוא מצלם דברים רנדומליים ונטולי חשיבות. הוא גם זכה לכינוי “זול״ מכיוון שהיה אחד מהצלמים הראשונים שהעז לצלם בצבע וזנח את השחור-לבן המכובד, אבל זה כבר נושא אחר. בזמן אמת, התערוכות שלו גרמו להרבה אנשים מהקהל הרחב, וגם להרבה מאוד מבקרים, לגרד בראשם בתדהמה ולשאול מה כל כך מיוחד בבחור שיושב על ספה או באיש נוגס בכריך ברכבת התחתית.
אבל וויליאם אגלסטון ידע את התשובה לשאלה הזו, וידע היטב שתמונה יומיומית, בזמן אמת, היא משעממת מאוד. אבל תמונה יומיומית פלוס זמן שחולף שווה נוסטלגיה. ולכן הוא פשוט ישב וחיכה.
בגיל 83, וויליאם אגלסטון קוטף את הפירות על התכונה הכי חשובה של אמן: סבלנות. בזמן שכל חבריו הצלמים היו עסוקים בתמונות אמנותיות בשנות החמישים והשישים והשבעים, אגלסטון תיעד (בצבע!) את החיים עצמם. וכל מיני תמונות של מכוניות, של אמהות, של גברים בדרך לעבודה, של ילדים משחקים, שבזמן אמת נראו רגעים ספורדיים לחלוטין, הפכו עם השנים והזמן לפרופיל ותיעוד מרהיב של תקופה שכמו כל תקופה אחרת בהיסטוריה, לא תחזור לעולם.
בסרט, שאני באמת ממליץ לכם לראות והביקורת היחידה שלי עליו הוא שהוא קצר מדי, שאלו את וויליאם אגלסטון מה הוא בעצם צילם כל השנים האלה, מה הייתה התפיסה האמנותית שלו. הוא לוקח נשימה עמוקה מול המצלמה, ואומר: ״צילמתי את החיים. אין לי תשובה יותר טובה. הלוואי והייתה לי. החיים הם הדבר הכי מעניין שקורה כאן, לא?״.
והוא כל כך צודק.
אין לנו שום יכולת להעיד בזמן אמת מה מעניין ומה לא. בטח לא לתעדף. למעשה, אני אהיה קצת נועז יותר ואגיד שאין לנו שום זכות לקבוע בזמן אמת מה משעמם ומה לא. אנחנו כאן כדי לתעד את החיים שלנו, את המחשבות שלנו, את הרגעים שלנו. התפקיד שלנו הוא לכתוב. רק הזמן יגיד אם זה היה לחינם או שתיעדנו תקופה מרתקת בחיינו או בהיסטוריה מבלי לדעת בכלל.
רק הזמן יגיד. לא אתם.
אתם תכתבו. זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
לשחק בהריסות
. שני דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו: שחודשיים לפני גיל 42 אני אמצא ספר שיטלטל את עולמי.
2. שהוא יהיה ספר על שחמט.
3. רגע, אל תברחו. גם אני לא אוהב שחמט. זאת אומרת, מה זה לא אוהב. אני, כמו שהילדים שלי אומרים, לא התחברתי. אני יודע לשחק ומדי פעם ניסיתי לעבוד על עצמי שאני חכם ומעדיף לשחק שחמט בטלפון מאשר לראות יוטיוב, אבל יש שתי מגרעות לשחמט: האחד, הוא משחק שדי משעמם אותי לשחק. והשני, האפליקציה תמיד מנצחת אותי.
