1. לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
2. אני חושב שהגענו לתחתית התהום אם אני נשארתי האופטימי האחרון. מי שקורא אותי איזו תקופה יודע שזה לא בדיוק התפקיד הטבעי שלי במגרש. אני הרבה יותר טוב בלשבת בצד, לאכול שקית של נחשי גומי ולהגיד שהכל אבוד וזה נגמר בזמן שאנשים אחרים משקמים את המדינה.
כל אחד ומה שהוא טוב בו.
אבל דווקא מאז ה-7.10 אני מנסה. ממש ממש מנסה. עד כדי כך מנסה אני מנסה שאפילו כתבתי ספר על שפע, שבאמת, ברשימת הנושאים שחשבתי שאני אכתוב עליהם היה יותר סיכוי שאכתוב על חיי המין הסוערים של קביית הבר (באמת, תחפשו את זה), אבך כך יצא.
אני נהייתי הבן אדם האופטימי בחבורה.
3. כאילו, אוקיי, בואו לא ניסחף כאן, כן? חצי מהיום אני עדיין מבלה בצרחות בוואטסאפ עם אנשים שמספיק אוהבים אותי שהכל כאן אבוד והכל גמור ומה זה היה? טיל בליסטי? אה, לא, זה סתם ילד עם קורקינט.
אבל בחצי השני של היום אני מאוד מנסה להאמין. וכשירות לציבור אני אגיד לכם בדיוק את מה שאמרתי לחברה שלי, ואתן לכם את המדריך למאמין המתחיל.
פחות מזה, ויהיה בסדר. אני חושב
4. קודם כל, בלי חדשות. בכלל. אחד הגילויים הכי גדולים שלי, וגם כתבתי עליו ב״חף משפע״, היה לגלות כמה מהחרדות שלי נוצרו, טופחו ועודדו על ידי החדשות. בכל יום נתון, בכל אתר, ניתן למצוא את הכותרת שהכלכלה תימחק, המדינה תימחק, מחירי הדירות והשכירויות ירקיעו שחקים, כלי נשק חדשים שטרם נוסו עלינו ואיזה מומחה בעל שם עולמי שיטען שימינו ספורים. זה היה ככה עוד לפני ה-7.10, ונכנס למסלול מואץ אחריו. אולי זה לטמון את הראש בחול, אני לא יודע, וגם אם כן לי זה עובד בגלל שהחדשות, מעיקרן, הן ערימת דברים שגרועים בעולם ואין שום דבר שאני יכול לעשות לגביהם כרגע.
ובלי חדשות, המוח שלי לא חושב על פעולות הממשלה או התחזקות חמאס או קריסת הבורסה, אלא רק על הדברים שאני יכול לעשות. וזה לא מעט.
תיגמלו מחדשות. פשוט תפסיקו. זה לא כל כך מסובך. את האזעקות, תסמכו עלי, אתם עדיין תשמעו, וכשזה ייגמר אתם תדעו מזה. בכלל, אם יש משהו שלמדתי הוא שאם יש חדשה מספיק חשובה, אתם כבר תדעו מזה. עד אז, תעסיקו את המוח שלכם בדברים שהוא יכול לעשות איתם משהו. זה, לפחות, מה שעובד לי.
5. אתם אמנם לא יודעים את זה עלי, אבל למדתי היסטוריה חמש יחידות (ולא הגעתי לבגרות כי זה נפל על היום של גמר המונדיאל, אבל לא משנה עכשיו) וזה היה אחד המקצועות האהובים עלי.
מתוך שניים.
ובכלל, בתיכון – כי סבלתי מעודף חיי חברה, כמובן – הייתי יושב המון בספריה וקורא ספרי היסטוריה להנאתי, והנה מה שאני יודע בוודאות: כל אתר של מלחמה עקובה מדם הופך בסוף לאנדרטה קטנה ומרכז קניות. זה חוק היסטורי ידוע. זה מה שקרא לכלא שפנדאו, זה מה שקרה לפוסטדאמר פלאץ ובסמית׳פילד מרקט, אחד המקומות הזוועתיים בהיסטוריה, שותים היום קפה בנחת ויש כמה מהמסעדות הכי מעולות של לונדון. ככה זה תמיד נגמר. ואתה עובר שם, ואולי יש איזה שלט קטן שמספר על מלחמה עקובה מדם והפצצות ושלט גדול הרבה יותר שמכריז על סייל בזארה. כל המלחמות נגמרות. אפילו זאת.
6. בקורונה הייתי בטוח שבאמת הכל אבוד. בחדשות אמרו שאין ולא יהיו יותר חופשות ובתי מלון. שמשפחות לא יפגשו יותר זו עם זו. שמפגשים פיזיים הם נחלת העבר הרחוק. שמעכשיו אנחנו כלואים בבית לנצח.
כמו שאתם רואים, הכל קרה.
החיים חזקים מהכל. בעיקר אצל העם המשונה שאנחנו, שמתעקש לחיות גם כשמנסים להשמיד אותו שוב ושוב ושוב.
כי האלטרנטיבה שלי היא לא להאמין, וכבר הייתי שם רוב חיי. אני יודע שפסימיות היא תמיד הבחירה הקלה והנוחה, ואתם יודעים מה, אולי גם הצודקת. כן, תמיד יהיה פה רע וחרא ונחיה על חרבנו וכל זה, ואולי זה נכון. אבל אולי גם לא
7. ואפרופו העם המשונה שלנו, לפני כמה ימים נתקעתי עם הילדים בחוץ עם אזעקה ללא התרעה שתפסה אותנו בהפתעה. כמות האנשים שאשכרה יצאו מהבית שלהם (!) כדי לקרוא לנו (!!) והציעו לנו להיכנס אליהם לממ״ד (!!!) הייתה באמת בלתי סבירה. אני יודע שאומרים עלינו שאנחנו קרועים מבפנים וזה אבוד ויש כמה אנשים שבהחלט עשו ועושים קריירה פוליטית על הקרע הזה, אבל הם שולי השוליים. בסוף, ברגע האמת, בעיקר אם לא יהיו כסאות כתר פלסטיק בסביבה, כולנו נעשה את הדבר הנכון. אני באמת מאמין בזה.
8. כי דאוס אקס מכינה. כי בסוף ככה זה עובד. כי בכל טרגדיה, דווקא כשהכל נראה אבוד וחסר תקווה, דווקא אז הכל מסתדר בדרך שאף אחד לא צפה. אם יש משהו שאפשר ללמוד מטרגידות יווניות הוא שגיבור הוא אדם שפשוט מסכים לשהות מספיק זמן בחרא כי הוא יודע שבסוף זה ייגמר. ובכן, עברו שש שנים. אני חושב שאני מוכן לדאוס אקס מכינה שלי.
9. כי האלטרנטיבה שלי היא לא להאמין, וכבר הייתי שם רוב חיי. אני יודע שפסימיות היא תמיד הבחירה הקלה והנוחה, ואתם יודעים מה, אולי גם הצודקת. כן, תמיד יהיה פה רע וחרא ונחיה על חרבנו וכל זה, ואולי זה נכון.
אבל אולי גם לא.
ובשביל הסיכוי הקטן שלא, בשביל הסיכוי הקטן שהכלכלה תפרח ואנשים יחזרו לכתוב איתי, בשביל הסיכוי הקטן שעוד יכול להיות פה טוב באמת – אני מאמין.
במיוחד עכשיו.
