1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
הזהיר את אנשי המספרים. פיטר ת׳יל
8. אחר כך התחילו מה שאין לי דרך לתאר אותו מלבד טיפולי המרה מתמטיים. שיחה שבועית עם היועצת. שיחה חודשית עם הרכזת. שיעורי תגבור. שיעורים פרטיים, שיחות שלהן עם ההורים שלי שמבהירות שמהילד לא יצא כלום.
9. זו הייתה התעללות פר אקסלנס. הרבה שנים של טיפול הייתי צריך כדי להגיע לנקודה שבה אני יכול לומר שאני מניח שכוונותיהן היו טובות, אבל הביצוע היה נורא. להיכשל במתמטיקה, לשמוע מכל אדם שאחראי לעתיד שלי שממני לא יצא שום דבר, לנסות שוב, להיכשל שוב, לשבת בשיחה השבועית שבה היועצת מנסה להבין מה המחסום הפסיכולוגי שעוצר אותי מלהיות קרל פרידריך גאוס במן איזה לופ בלתי נגמר עד סוף כיתה י״ב, עיצבה את כל הבטחון העצמי שלי לשנים ארוכות קדימה.
10. בגלל זה עד היום כששואלים אותי בהרצאות למה אני כותב אני עונה את האמת: לא ידעתי לעשות שום דבר אחר.
11. בית הספר שלי לא היה מנותק מהאווירה ששלטה אז בארץ ורוחה נישבה ממשרד החינוך, שהחליט שמתמטיקה היא העתיד האפשרי היחיד עבור ילדי ישראל. מי שלא ידע מספרים, מי שלא ילמד מקצוע ריאלי, מי שלא יעשה תואר באוניברסיטה סופו שלא תהיה לו עבודה.
12. והנה יושב לו פיטר ת׳יל, האיש מאחורי פייפאל ופייסבוק והספר ״מאפס לאחד״, בפודקאסט ״שיחות עם טיילר״ (הערת שוליים: טיילר קוואן הוא אחד המראיינים האדירים על הפלנטה, ותמיד יש לו פרקים מעניינים ושאלות מקוריות) ואומר שמתמטיקאים צריכים לחשוש מהעתיד הרבה יותר מאנשי המילים.
13. למעשה, טיילר שאל אותו אם כותבים צריכים להיות מודאגים מכך ש-ai כותב ספרים שלמים, ות׳יל ענה: ״סופרים הם היחידים שלא צריכים להיות מודאגים. אנשי המספרים, לעומת זאת, צריכים לחשוש מאוד לעתידם״.
14. הסיבה שת׳יל אומר את זה – וצודק – היא שנכון ש-ai כותב ספרים שלמים, אבל א׳: וואו, הם כל כך גרועים, וב׳: אף אחד לא רוצה לקרוא אותם.
יש כזה תיעוב עולמי לכל תוכן שאינו קוד שנוצר על ידי בינה מלאכותית עד שאני די בטוח שהבינה המלאכותית תהיה הבאה שתדחוף את הראש לתנור ותתחיל לשתות בתשע בבוקר. ברוכה הבאה לעולם הספרות, ביץ׳!
15. בכלל, יש כזה תיעוב עולמי לכל תוכן שאינו קוד שנוצר על ידי בינה מלאכותית עד שאני די בטוח שהבינה המלאכותית תהיה הבאה שתדחוף את הראש לתנור ותתחיל לשתות בתשע בבוקר. ברוכה הבאה לעולם הספרות, ביץ׳!
16. ברגעים האלה ממש אני אמור לעשות את ריקוד הנצחון הקטן שלי כמובן ולהגיד נה נה בננה, אבל אני לא עושה ריקודי נצחון כי זה יהיה מביך לכולנו, אבל כן, בתוכי אני מתפלל שהטירוף שהתחיל כשהייתי ילד ונמשך עד עצם היום הזה ובו כולם מוסללים למתמטיקה ואז תואר במחשבים ואז עבודה חלומית בהייטק ומשווק כחלום הישראלי האולטימטיבי יגיע בקרוב לסיומו והילדים שלי, סליחה על הצרפתית שלי, לא יצטרכו לסבול את החרא הזה יותר אף פעם.
17. האם אני מאחל לילדים שלי להיות סופרים? כן, כי זה אחלה מקצוע, אבל אני בעיקר מאחל להם להיות מה שהם רוצים.
18. ושאף אחד לא ישאל אותם מה נעשה איתך. אף פעם.
19. אני עדיין שומע את השיחה הזו בראש שלי. אני לא אגזים אם אני אגיד שאני נזכר בה לפחות פעם ביום. אני לא אשקר בכלל אם אני אגיד שכל פעם שאני לא מוצא את המפתחות או מפיל משהו אני שומע בראש את האנחה הזאת ואחריה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
20. ואם הייתי יכול לחזור לאיזשהו רגע בזמן, הייתי חוזר ומתיישב ליד הילד המבוהל והמפוחד שיש שם מול ארטילריית מבוגרים חזקים ויודעים ממנו ואומר רק משפט אחד: כדאי מאוד שתתחילו להתאמן על המילים שלכן. אחרת, מסתבר, החיים שלכן יהיו עצובים מאוד.
