נוח המחץ

כל הדרך לתא המדידה נזפתי בעצמי. אתה יודע מי הולכים עם טרנינגים? הומלסים בפנסילבניה שמבזבזים את כל הכסף שהם מרוויחים בצמתים על אלכוהול וגלידת האגן דאז. 

אתה תקנה טרנינג, והדבר היחיד שיפריד בינך לבין להזריק לעצמך מיכל קצפת ישר לתוך הפה הוא, אה, שום דבר. 

אל תוותר על החיים שלך, עומר! אל תוותר על החיים שלך! אל…

פאק, זה ממש נוח.

וחמור מזה, עמדתי עם הטרנינג הזה בתא המדידה והסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי ״אני חושב שזה נראה ממש טוב עלי״.

ביומיים שנשארו לנו עד סוף החופשה לא ממש נפרדנו. כאילו, רותם הלכה לענייניה מדי פעם, אבל הטרנינג ואני? אף לא פעם אחת. הייתה פעם שהסתובבנו בחוץ ופתאום שמעתי את עצמי אומר ״איך אני מחכה שכבר נחזור לדירה כדי שאני אוכל לחזור לטרנינג״. 

ובחיים שלי לא ראיתי את רותם מקנאת, אבל נדמה לי שזה הכי קרוב שהגענו.

אז מה זה אומר עלי עכשיו? מוקדם מאוד להגיד. 

אני לא ״בחור של טרנינגים״, אבל בהחלט אפשר להודות שאני מושקע במערכת יחסים מונוגמית ומתקדמת עם זוג מכנסיים. 

אני גבר של אישה אחת, וגבר של מכנס אחד, ועם שניהם אני מאוד מאוד אוהב לבלות זמן בסוף היום. 

אז האם ויתרתי על החיים, כמו שג’רי הזהיר? האם בגיל 41 הרמתי ידיים וכל מה שנותר הוא לשכב על הספה ולהזריק קצפת לתוך הפה? 

קודם כל, ממרום גילי, זה לא נשמע לי כמו רעיון רע כל כך, אני מוכרח להודות.

דבר שני, יכול מאוד להיות שההיפך הוא הנכון.

הרבה דברים שהתעקשתי עליהם הולכים ויורדים ממני בשנים האחרונות, בעיקר בגלל שהם לוחצים לי בבטן, לא במידה ומאוד מגבילים את התנועה שלי. 

הדברים שהתעקשתי עליהם, מהתנכרות ליהדות שלי ועד להתעקשות להסתובב בחולצה מכופתרת גם כשאנחנו רואים פרק בטלוויזיה, הם דברים שמנעו ממני מאוד במודע להרגיש בבית.

ואולי, כשחושבים על זה, זה לא מאוד מקרי שהטרנינג הזה הגיע עכשיו.

וההתעקשות על ג׳ינסים גם בבית, העקשנות שלי לשמור על המראה הנכון, גם היא הייתה סוג של ויתור. ויתור על נוחות, ויתור על הזכות להסתובב כמו שלוך, ויתור על ההפרדה בין העולם שבחוץ לשלושת החדרים שבפנים ואולי אפילו ויתור על אינטימיות.

ואולי, מעל הכל, פשוט הגעתי לגיל שבו מותר לוותר, בעיקר על הצורך להיות מי שחשבתי שאני צריך להיות. 

ואם לוותר על השעבוד הזה נקרא ״לוותר על החיים״, אז ג׳רי, אני מרים ידיים בהכנעה ועובר למחנה ג׳ורג׳. 

אין לי מושג מה יקרה ביני ובין הטרנינג בהמשך. אולי זו תהיה אהבה חולפת, אולי נישאר יחד עד שאחד מאיתנו יתפורר. אבל השבוע גיליתי שיש יתרונות מפתיעים מאוד בלהרים ידיים ולהגיד ״אני נכנע״.

במיוחד כשהכניעה הזו כל כך, כל כך נוחה.