- ״נו״, שאל אותי עודד מנשה בחצי החיוך המפורסם שלו בראיון שעשיתי אצלו השבוע, ״אז מה אתה אומר, עומר, התפכחת?״.
2. במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שכבן אדם בן 40 שגדל על עודד מנשה בערוץ הילדים העובדה שהוא מדבר איתי על פוליטיקה וביבי והחטופים ולא אומר לי להרים ידיים, שזה הדבר היחיד מבחינתי שעודד יכול להגיד, היא חתיכת מיינד פאק לא נורמלי. אני מבין שעודד התקדם ואני מבין שאני כבר לא בן שמונה והוא היה מראיין חד ומקצועי, פשוט יש דברים שקשה להשלים איתם.
3. אני רוצה להגיד שזה היה רק טיפה פחות מיינד פאק מלנהל שיחה פוליטית עם ציפי שביט במונית. היא אחלה בן אדם ויש לה דעות פוליטיות מאוד מעניינות ואני מעריך אותה מאוד, אבל כל השיחה הסתכלתי עליה מדברת וחשבתי ״עזבי את ביבי, מתי כבר שרים את כולם הלכו לג׳מבו, ציפי?״.
4. בקיצור, עודד – לא, עומר, לא אמר להרים ידיים. די – שאל את השאלה שכולם שואלים אותי כבר שנה, ואני נאלץ לאכזב את כולם, פעם אחר פעם, ולהגיד: לא. לא התפכחתי. אפילו לא קצת.
איך נתתי לטרגדיה הזאת לעבור לי ככה ליד הלב. משפחת פוגל
5. גם לא התפקחתי, אגב. אדם פיקח הוא אדם שפקח את עיניו, או לפחות אדם נבון שעיניו בראשו. אדם פיכח הוא מי שאיננו שיכור. אני לא אף אחד משניהם. אם כבר, אני מרגיש שהיום אני יודע הרבה פחות ממה שידעתי אז, ושום שכרות לא נחתה עלי ועברה. ובכל זאת עושה רושם שכולם – וגם אני – מחפשים שמות לדבר הזה שעובר עלי, אבל אין לזה שם. עדיין.
6. לא החלפתי דעות. למרבה האכזבה של כמה אנשים, לא קמתי בבוקר עם המחשבה שביבי ראש ממשלה מצויין, שחבל שאין עוד כמו מאי גולן, ששלמה קרעי הוא החכם באדם, שסמוטריץ׳ שר אוצר מעולה, שזה סבבה לגמרי שבן גביר מסתובב ודורס אזרחים, שהשחיתות והסיאוב והרקב והטמטום שפשו במדינה הם סבבה לגמרי והשמאל יכול ללכת לקיבינימט. מה שאני מרגיש שקרה לי אחרי ה-7.10 הוא שנוספה לי עוד קומה או שתיים. במונחים ארכיטקטוניים, זה לא פינוי – בינוי, אלא יותר תמ״א 38. הבסיס המקורי עוד שם. אבל נוספו הרבה דברים אחרים.
7. שלושה דברים משמעותיים השתנו אצלי. הראשון הוא שאני לא מאמין בשלום. זאת אומרת, בוודאי שאני מאמין בשלום כאיזה אידיאל נפלא שבא לי עליו מאוד, אבל אני לא מאמין שיש עם מי. עבורי זה שינוי גדול. אני כבר לא חי תחת האשליה שהרוב המכריע בעזה רק רוצה לגדל את ילדיו בשקט ולגור בשוויץ הקטנה שנבנה כאן ביחד. המשפט של המחבל שהתקשר לאבא שלו והתגאה שהוא רצח עשרה יהודים לנצח יהדהד לי בראש. הם לא מבדילים בינינו. ראיתי את הרוע הטהור ביותר בצורתו הגולמית ביותר, ואני מאמין שצריך חברה שלמה כדי לייצר משהו מפלצתי כל כך. אין לנו שום ערכים משותפים איתם, אפילו לא אחד, ואני גם לא מעוניין לחפש כאלה.
8. אם שואלים אותי במה השינוי שלי מתבטא, אני אענה בשתי מילים שחורכות לי את הנשמה היום: משפחת פוגל. אין יום שאני לא חושב עליהם מאז ה-7.10. אין יום שאני לא חושב על אהוד, רות, יואב, אלעד והדס. יואב בן העשר נרצח ראשון בדקירות. אלעד בן ה-4 מת מחניקה. את הדס בת השלושה חודשים הם רצחו בדקירת סכין לראש. אין יום שאני לא חושב איך האירוע הזה עבר לי מעל הראש ובעיקר הלב, ופטרתי אותו בטיעונים כמו ״מי שמטורף מספיק בשביל ללכת לגור באיתמר שלא יתפלא ש…״. יש בי כל כך הרבה בושה על המחשבות האלה והאדישות הזאת. אני כל כך מתבייש, ואין לי שום הסבר מניח את הדעת איך זה קרה. זה לא עושה לי שום שירות טוב לכתוב את זה, ובכל זאת אני יודע שאני לא היחיד שנפנף את הרצח המחריד הזה ואני חושב שחייבים לדבר על זה. לפני הביבסים היו הפוגלים, ואני חשבתי על מתנחלים במונחים של אנחנו והם. איזו בושה. איזו טעות. איזה כאב לב שלא עוזב אותי.
9. היום אני מבין שכולנו המטורפים האלה. איתמר, תפוח, תל אביב וכרכור, כולנו באותה סכנה. המלחמה הזאת, שעד ה-7 באוקטובר נדמתה לי כשייכת לקבוצה קטנה של אנשים איזוטריים, היא המלחמה שלי. המאבק על הארץ הזו הוא גם המאבק שלי. אנחנו לא נלחמים אחד בשני, אלא ביחד, שכם אל שכם. אנחנו ביחד בזה, נרצה או לא נרצה.
10. יש דבר כזה ״שמאל מתנחלי״? אין לי מושג. אולי צריך להקים. אולי זה מה שיציל אותנו מעצמנו.
כשהייתי צעיר חלמתי על לונדון או פריז או שיקגו ואמרתי כמה אני רוצה לעוף מכאן ואיך נולדתי לחור תחת המזרח תיכוני הזה. היום אני יודע שאני רוצה לחיות כאן
11. הדבר היחיד שבאמת התפכחתי והתפקחתי לגביו הוא העם שלי. לכל מקום שאני הולך, בכל פינה שאני נמצא בה, אני רואה רק אנשים יפים. אנשים שיצאו להציל זרים מוחלטים בשבעה באוקטובר. אנשים שמארחים מפונים. אנשים שהשאירו את המשפחות שלהם מאחור ויצאו להילחם. אנשים שנכנסים להדסטארט למען כל חטוף ונותנים כמה שאין להם. אנשים שיצאו בעשרות אלפים ללוויה של שירי, אריאל וכפיר. רק תראו איזו נשמה גדולה כל מי שחוזר מהשבי ותבינו מי אנחנו ואיזה עם יש כאן. כשהייתי צעיר חלמתי על לונדון או פריז או שיקגו ואמרתי כמה אני רוצה לעוף מכאן ואיך נולדתי לחור תחת המזרח תיכוני הזה. היום אני יודע שאני רוצה לחיות כאן, אני רוצה לגדל כאן את הילדים שלי וזה הבית היחיד שיכול להיות לי. זה מקום מסוכן ומשוגע עם מיליון בעיות – חלקן פתירות, חלקן אינהרנטיות – אבל יש לנו את האנשים הכי טובים בעולם. את זה אני יודע. אני של ישראל במאה אחוז, ואני אוהב את העם שלי כל כך.
12. כן, את כולו. היום יש לי חברים בימין הקיצוני, בימין העוד יותר קיצוני, בימין המשיחי, דתיים וחרדים. עם כולם אני מדבר. אני לא יושב ומהנהן מול הדעות הפוליטיות שלהם ואומר ״וואו, איך אתם צודקים!״, מי שחושב ככה באמת לא מכיר אותי, אבל אני מקשיב. אני מכיל. אני לומד. אני מתעניין. אני מרגיש שמתעניינים בי בחזרה. לא חשבתי שבשנה אחת יצא לי לשבת עם הרב יהודה סתיו, ידידיה וסיון רהב מאיר, עירית לינור ומשה פייגלין סביב אותו שולחן, והנה זה קרה, והשמיים לא נפלו על אף אחד מאיתנו. הבמות שקיבלתי להשמיע את הדעות שלי השנה היו, בלשון המעטה, לא טריוויאליות. אם רק נעיף מעלינו את הפוליטיקאים כולם אני יודע שאנחנו יכולים להסתדר. כל כך הרבה אנשים רוצים שזה יקרה. אני רואה בזה משימת חיי.
13. היחידים שהפנו לי עורף מהרגע שהתחלתי לכתוב בפייסבוק על השינוי שלי הם החברים השמאלנים שלי. לא כולם, אני חייב לומר, אבל אנשים שהייתי בטוח שיהיו הראשונים להקשיב לי וללבטים שלי טרקו עלי את הדלת בזעם ושלחו אותי לערוץ 14. זה כואב לי יותר ממה שאני מוכן להודות בדרך כלל. האנשים שאיתם חלקתי ערכים, חברויות ושיחות נפש הם אלה שסובבו לי את הגב ובאמת הפסיקו לדבר איתי בגלל שהדעות הפוליטיות שלי השתנו. אני לא רוצה להיכנס בהם או להאשים. אני רק רוצה להגיד, בפשטות, שזה כואב.
14. ״אז תגיד, עומר״, שאל אותי עודד בראיון, ״אפשר להגיד שהשמאל טעה?״. כן, אפשר להגיד את זה, אבל כמו שאמרתי לעודד, זו תהיה טעות איומה לעשות את זה, כי זה אומר שהצדק נמצא אצל הצד השני. אני חושב שמה שיכול לחבר בין כולנו הוא הידיעה הברורה שכולנו טעינו. אני חושב שאפשר להגיד שגם השמאל טעה, ושכל צד צריך לבדוק את עצמו טוב טוב. כשמאלני, אני יכול לעשות בדק בית רק אצלי בלב ובנשמה ולראות כמה טעויות היו לי. אם מסתובב פה איזשהו צד פוליטי שמרגיש שהוא צדק במאה אחוז כל הכבוד לו, אבל אני לא חושב שזה המצב. כולנו טעינו. להצביע על צד אחד ולהגיד שכל הטעויות אצלו יקח אותנו בדיוק לאותו מקום שאנחנו לא רוצים לחזור אליו. חשבון נפש היא לא מילה גסה לאף אחד מאיתנו.
15. השעה ארבע וחצי בבוקר כשאני כותב את השורות האלה, והשאלה היחידה שאני שואל את עצמי היא ״בשביל מה אתה צריך את זה, עומר? שב ותכתוב על חף משפע ותפסיק לעצבן את כולם ולכתוב על נושאים נפיצים״, אבל לקח לי קצת זמן להבין שגם עם השפע וגם עם הפוליטיקה עברתי בדיוק את אותו תהליך: לפני שהתחלתי עם חף משפע לא הייתי אדם רוחני, ולא הפכתי להיות לובש שרוואלים שמתגורר בפרדס חנה ועושה מעגלים ואומר אהו. לפני שעשיתי ריברסינג חשבתי שזה מאוד אדיוטי, ועכשיו אני חושב את זה גם בעודי עושה ריברסינג ואוהב את זה. אני גם וגם. עולם הרוח הוא עולם נחמד ומקסים שיתרונותיו עולים על חסרונותיו ולא החלפתי אופי בדרך אליו. יש דברים שלא שיניתי דעה לגביהם, יש דברים שכן (פרדס חנה זה אחלה מקום שאני מאוהב בו, וכמעט הפסדתי אותו בגלל הציניות שלי), אבל אני ממש אותו בן אדם שעכשיו יכול להסתכל על אותו דבר מכמה זוויות ולהכיל את כולן. נדמה לי שקוראים לזה להתבגר. ואולי, אחרי ה-7.10, פשוט קוראים לזה להיות ישראלי.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
