״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.
אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.
״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.
במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.
היא מסתכלת על השרטוטים שלה.
אני מסתכל על קבצי האקסל שהראיתי לה קודם שכוללים את כל הדברים החדשים והמרגשים שתכננתי לשנת 2025.
ואז, בתיאום מושלם, כאילו היינו במחזמר או לפחות באיזו סצינה מסרט, אני סוגר את המחשב שלי והיא טורקת את המחברת שלה, ושנינו מסתכלים אחד על השנייה וממש ביחד אומרים את אותו המשפט: ״אין לי כוח״.
פעם, בן 24, כשהייתי צעיר מאוד מבטיח
אנחנו מזמינים עוד קפה (טוב, היא, אני לא שותה קפה כבר חצי שנה, מה שאומר שגם מעט הכוחות שהיו לי אזלו) ומדברים על הילדים (אין לנו כוח) ועל המדינה (אין לנו כוח) ואז אנחנו מדברים על האלגוריתם של פייסבוק, ומבינים שאנחנו לא לבד עם ההרגשה שהוא השתנה לחלוטין בזמן האחרון. אין לנו כוח גם לזה. אין לנו כוח לחשוב מה עושים עם זה. אני מספר לה שבשארית כוחותי נרשמתי לקורס טיקטוק לפני שבועיים. המורה הייתה בת 24. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי איך הרגישו כל האנשים המבוגרים שבאו לסדנה שלי וגילו שהמורה צעיר מהם בעשרים שנה. הודיתי שזה היה קורס מעולה עם שיטות שנראו לי מצוינות.
״נו?״
״מה נו? לך יש כוח לתעד את כל היום שלך ולערוך את זה לקליפים של חמש שניות?״.
״נראה לך?! אני מעדיפה למות קודם״.
אנחנו לוקחים עוד לגימות ושוב מנסים להתניע ומדליקים אחד את השניה על זה שהאלגוריתם באמת השתנה. שתיכף נישאר מאחור. שחייבים למצוא אלטרנטיבות ולהיות בעוד רשתות. שאי אפשר לפתוח שנה בלי אסטרטגיית סושיאל. שהפרנסה שלנו תלויה בזה. העסק שלנו תלוי בזה. הילדים שלנו תלויים בזה. החיים שלנו תלויים בזה.
״תגיד״, היא מסתכלת עלי פתאום ישר לתוך העיניים. ״יש מצב שזה לא האלגוריתם השתנה, אלא אנחנו?״.
זו כבר מחשבה מפחידה. זאת אומרת, היא צודקת והתשובה היא כן ושנינו יודעים את זה טוב מאוד, ועדין, זו מחשבה מפחידה.
משהו בטוח השתנה בזמן האחרון. זה לא רק הפייסבוק. בורחות לי מילים בזמן האחרון. אתמול ישבתי עם רותם במרפסת ובמשך שעה חיפשנו מילה שאיבדתי עד שהרמתי ידיים. הסבלנות שלי לכל דבר – חוץ מלסרטונים על לוויתני אורקה, למרבה הפלא – ירדה פלאים. הדיור המוגן שמול הבית שלי נראה פתאום כל כך מזמין, ולפעמים מתחשק לי לעבור את הכביש ולשאול אם הם מוכנים לקבל אותי כבר עכשיו.
יכול להיות שאני…?
שאנחנו…?
יכול להיות. מאוד יכול להיות. ישבתי בקורס ההוא כשהיא הסבירה שסרטונים קצרים של פחות מדקה הם הדבר הלוהט עכשיו, ואני חשבתי לעצמי שאני לא יודע להגיד ״שלום״ בפחות מדקה, וגם שבזמן שישבתי שם והיא דיברה על טיקטוק קפץ לי בטלפון זכרון מפוסט (״מישהו רוצה לבוא איתי לחיפה היום?״) שפרסמתי בפייסבוק מ-2006. ואני לא יודע להגיד אם אנחנו ההיפך המוחלט מצעירים, אבל אני כן יודע, בודאות מוחלטת, שאנחנו עושים את זה כבר המון זמן.
ושכמה שנרצה ונרגיש שאנחנו עדיין הצעירים המבטיחים שיש להם משהו להוכיח להם, אנחנו כבר לא.
אמנם זה אמור להיות תהליך הדרגתי, ואני יודע להגיד שרק לפני רגע עוד היינו שנינו צעירים מבטיחים כל אחד בתחומו ונבחרנו לרשימות של שלושים מתחת לשלושים, אבח כבר הרבה זמן שאנחנו לא בני שלושים, ואולי זו לא זקנה כמו שהפכנו מצעירים מבטיחים למבוגרים מקיימים. ובראש שלנו אנחנו עדיין בני 26 עם עסק חדש והמון דברים שצריכים לבנות ולהקים, אבל יכול להיות שהגענו לשלב המוזר שזה פשוט – נו, מה המילה שאני מחפש – עובד.
כן, עובד.
היא נשארה עם מוצר אחד שהיא חולמת כבר שבע שנים ואף פעם לא התפנתה אליו. אני נשארתי עם ״חף משפע״ ויומן התרגילים שמתלווה אליו. שום חדש לא יהיה פה, דבר שהיה חדש ומסעיר כשלעצמו יותר מכל החלטה אחרת שלקחנו בעשור האחרון
שאנחנו לא צריכים לבנות סיסטמים כי מאחורינו יש 17 שנה של מערכות שבנינו. שאנחנו לא צריכים מוצרים חדשים, לפחות לא בסיטונות, כי הקהל מתחדש. שאנחנו לא צריכים להעלות פוסט כל יומיים כי אחרי שני עשורים אנשים התרגלו לנוכחותינו ואולי הם יודעים שאנחנו כבר לא חיים על כל לייק, או שהם פשוט לא רוצים לעשות לנו, וזה לא משנה כי אנחנו נמשיך לכתוב בכל מקרה. אולי אחרי שני עשורים של עבודה מטורפת מסביב לשעון מותר לנו לנוח ולהנות קצת מהיופי הזה שבנינו. ואולי שאחרי שחטפנו מכה בשתי הכנפיים בקורונה וטוטאל לוסט במלחמה אין לנו את מאגרי האנרגיה שהיו לנו כבר.
ושזה בסדר.
הסתכלנו שוב על המחברת שלה, ואחר כך על האקסל שלי. בלי מילים היא לקחה את העט והתחילה למחוק. גם אני הורדתי חצי מהרשימה. היא נשארה עם מוצר אחד שהיא חולמת כבר שבע שנים ואף פעם לא התפנתה אליו. אני נשארתי עם ״חף משפע״ ויומן התרגילים שמתלווה אליו. שום חדש לא יהיה פה, דבר שהיה חדש ומסעיר כשלעצמו יותר מכל החלטה אחרת שלקחנו בעשור האחרון.
״אני חושבת שאני לא אעלה היום סטורי״, היא הסתכלה עלי וצחקה, ואמרתי לה שזה בסדר, כי אני חושב את זה כבר שנתיים.
וצחקנו שוב.
״אז זהו?״, היא שאלה. ״ככה זה מרגיש להיות לא רלוונטיים?״.
״נראה לי״, עניתי לה.
״אבל אנחנו רלוונטיים לעצמנו. גם זה משהו״.
כן. גם זה משהו. ואולי אנחנו לא זקנים – וגם לעולם לא נהיה! – כמו שאנחנו חכמים ויודעים. אולי אנחנו לא עצלנים כמו שדברים שפעם לקחו לנו חודש לוקחים לנו חמש דקות היום. אולי אחרי 17 שנה של עבודה מאומצת מותר לנו לקטוף את הפירות. ואולי אנחנו לא רלוונטיים, ואולי אנחנו סתם יודעים שהצעירה הזאת בת ה-24 שמדברת בהתלהבות על תוכן קצרצר תדבר באותה התלהבות ממש בעוד שנה על תוכן ארוך, ולמרות שעכשיו סרטונים הם הדבר הלוהט בעוד שנה יגלו את הדבר החדש והנפלא והמסעיר ״הטקסט״, ומומחי סושיאל ברחבי העולם יגידו שבעצם כתיבה היא הדבר. אולי מותר להגיד שאנחנו יורדים מהרכבת הזו שנסענו עליה כל כך הרבה שנים לא כי היא ממשיכה בלעדינו, אלא כי היא מעגלית, ואנחנו יודעים שהיא תחזור, ושאם נישאר באותה נקודה מספיק זמן ונשתה קפה וננוח ולא נעשה כלום היא תחזור לאסוף אותנו שוב.
ואולי בכלל מותר לנו ללכת ברגל. זה יכול להיות שינוי מרענן.
אני יודע שכולם פרסמו פה החלטות לשנה החדשה. נורא רציתי גם, אבל בחיי שהשנה אין לי החלטות, מלבד אחת: לעשות רק מה שבא לי. לכתוב פוסטים מאוד ארוכים על נושאים שאולי לא יעניינו אף אחד, אבל שאני נהניתי לכתוב אותם. לעשות פרוייקטים שאולי לא יעניינו אף אחד, אבל אני יודע שאני אהנה לעשות אותם. לעבוד רק עם האנשים שבא לי על הדברים שבא לי ואולי לכתוב על זה בפייסבוק ואולי גם לא.
השנה אני לא אמציא את עצמי מחדש.
וזה, כשלעצמו, הדבר הכי רלוונטי שעשיתי מזה שנים.
בתמונה: פעם, כשהייתי בן 24 והייתי ב-30 מתחת ל-30, צילמו אותי בחליפה שלקח לי ארבעים דקות להיכנס אליה ועל יאכטה שלקחה לי חמישים דקות להיכנס אליה במרינה הרצליה. אני מחבב מאוד את האיש הצעיר הזה, אבל אני כבר לא הוא. והיום אין סיכוי שתתפסו אותי על יאכטה. או בחליפה. זהו.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
לשחק בהריסות
. שני דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו: שחודשיים לפני גיל 42 אני אמצא ספר שיטלטל את עולמי.
2. שהוא יהיה ספר על שחמט.
3. רגע, אל תברחו. גם אני לא אוהב שחמט. זאת אומרת, מה זה לא אוהב. אני, כמו שהילדים שלי אומרים, לא התחברתי. אני יודע לשחק ומדי פעם ניסיתי לעבוד על עצמי שאני חכם ומעדיף לשחק שחמט בטלפון מאשר לראות יוטיוב, אבל יש שתי מגרעות לשחמט: האחד, הוא משחק שדי משעמם אותי לשחק. והשני, האפליקציה תמיד מנצחת אותי.
