אף פעם לא היה לי משבר כתיבה.
ואני חושב לעצמי שאולי אתם קוראים את השורה הזאת ואומרים לעצמכם: ״שומע, עומר? גם עכשיו אין לך״.
רותם תמיד צוחקת עלי שמשבר כתיבה אצלי זה אם לא כתבתי חצי יום, אבל זה קצת נכון.
זה אפילו הרבה נכון.
מאז שגיליתי את הכתיבה היא הייתה לא רק הדרך שלי לתקשר עם העולם, היא גם הייתה הדרך שלי להבין אותו. בסוף היום הייתי שוכב במיטה שלי ומדליק את מנורת הלילה הכחולה שלי וכשאבא ואמא שלי לא היו מסתכלים כי הם היו בטוחים שהלכתי לישון והייתי שוכב במיטה עם המחברות שלי וכותב את כל אירועי היום, כמעט דקה אחרי דקה, ומנסה להבין מה קרה כאן.
החיים תמיד מהממים אותי בזמן אמת. אני כמעט תמיד מבין מה קורה בהם רק בדיעבד.
ולכן, מבחינתי לפחות, כל עוד החיים קורים, גם הכתיבה קורית. הם באים ביחד בעסקת חבילה. כשאני אומר לאנשים שכתיבה היא החיים שלי, אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו. בלי כתיבה אין לי שום סיכוי להבין את העולם.
אבל מאז שנגמרה המלחמה אני לא כותב.
ולכן, מאז שנגמרה המלחמה, אני לא מבין את העולם.
זה מה שיש לי לתת כרגע. האין לי מושג מה זה החדש
זה מוזר, כי ה-7.10 וכל מה שבא אחריו הייתה תקופה הרבה יותר מבלבלת, אבל דווקא אז כתבתי וכתבתי ולא הפסקתי לכתוב. כל כך הרבה דברים קרו בבת אחת וכל כך הרבה רגשות התעוררו וכמו ספינה שטובעת ומתמלאת במים עמדתי על הסיפון ורוקנתי דליים דליים של מילים החוצה רק כדי לנסות ולא לטבוע. אם הספינה לא שקעה במצולות זה רק בגלל שעבדתי במשמרות כפולות על הרציף.
אבל מאז שנגמרה המלחמה אני לא מוצא את המילים.
ואולי יותר מדויק להגיד: מאז שנגמרה המלחמה אין לי כוח לחפש אותן.
ואני חושב לעצמי שאולי אתם קוראים את השורה הזאת ואומרים לעצמכם: ״שומע, עומר? אתה מוצא אותן יופי״.
ואני אגיד לכם שאתם טועים.
כי המילים האלה הן מילים של בלבול. של כאוס. אני הולך בהן לאיבוד. אני לא מצליח לעשות סדר בשום דבר.
ואני לא מצליח להבין כלום.
****
פעם, כשהייתי חלק מהקבוצה ששברה ומחזיקה עד היום בשיא גינס להרכבת הפאזל הגדול בעולם (סיפור ארוך, אני ארכיב לכם אותו בהזדמנות) אז סידרו כל גוון בקופסה משלו. אני הייתי אחראי על הכחול בהיר יחד עם הילה.
ולפני שאתם עושים צחוק מהכחול בהיר, תדעו שרק שם היו 2,300 חלקים.
הילה היתה מנוסה מאוד בהרכבת פאזלים והרכיבה אותם מילדות. אני הייתי עיתונאי ששלחו אותו להיות חלק מהקבוצה ובילדותי עצרתי בשלב ה-16 חלקים כי זה היה גדול עלי, אז ברור לכם מי הוביל את העסק: נכון, אני.
למה? כי הייתי בן 24 והיה לי דימוי עצמי שלפעמים גורם לי לחשוב שאני יודע לעשות דברים שאני לא מוכשר בהם אפילו קצת, זה למה.
גברים צעירים הם באמת החיה הכי מטופשת בטבע.
ככה או ככה, שפכתי את כל החלקים בהתלהבות על משטח העבודה וניסיתי לשווא להתאים חלק אחד למשנהו. אחרי שעתיים בהם לא הצלחתי להרכיב אפילו שתי חתיכות והילה הסתכלה עלי ברחמים שאלתי אותה אם יש לה רעיון יותר טוב.
ואני יודע שיהיה לכם קשה להאמין, אבל היה לה.
הילה הביאה שני כסאות, אחד לי ואחד לה, ואמרה לי ״שב״.
ואז התיישבה גם היא.
אחרי שלוש דקות ארוכות מאוד שבהן ישבנו מול הלוח, שאלתי אותה ״אוקיי, מה עושים עכשיו?״.
״כלום״, היא אמרה לי. ״מסתכלים. בסוף נמצא את זה״.
ובאמת רק ישבנו והסתכלנו.
וזה היה מוזר אז ומוזר לכתוב את זה גם היום, אבל באמת מצאנו את זה.
הטריק הזה של רק להסתכל ולא לעשות כלום הולך איתי מאז. הוא מנוגד לכל אינסטינקט שיש לי בגוף, כי אם יש משבר צריכים לפעול ומהר ועכשיו ומיד, אבל אני מודה שבעסקים שלי השיטה הזו שירתה אותי היטב.
לא פעם ולא פעמיים קיבלתי מה שמכונה ״הודעת שריפה״, דהיינו שיש משבר וצריך לעשות משהו, לא עשיתי כלום חוץ מלהסתכל על ההודעה הזאת, ובאמת כמה שעות אחר כך הייתי מקבל את ההודעה האהובה עלי ״לא משנה, הסתדרתי״.
לא לכל שריפה צריך לרוץ ולא לכל בריכה צריך לקפוץ ראש.
יש דברים שנפתרים פשוט כי מסתכלים עליהם. וזהו.
כתיבה תמיד הייתה קסם עבורי. היא באה וסחפה אותי בילדותי, היא לקחה אותי להרפתקאות שלא דמיינתי בנעורי ובצעירותי, והיא סידרה לי חיים שאני מאוד אוהב בבגרותי. כל דבר טוב בחיים שלי, מהבית שאני גר בו ועד לאישה שאני אוהב, זה הכתיבה עשתה. אז אתם יכולים לדמיין את עומק המשבר, ואת עומק החרדה
לפני שנתיים מכרתי את כל תשע המצלמות שלי והמרתי אותן במצלמת לייקה אחת.
אם אתם לא מכירים, לייקה היא חברת המצלמות הטובה והיקרה בעולם, ומצלמה שלה עולה כמו השתלת כלייה.
זה המקום שבו אני אמור לספר לכם על נפלאותיה ואיך היא לוקחת את כולם בסיבוב כמו כל מוצר יוקרה בקטגוריה הזו, אבל יש רק בעיה אחת קטנה: היא לא.
וואו, היא כל כך לא.
לייקה היא מצלמה קשה מאוד. הפוקוס שלה ידני בלבד, היא איטית בצורה בלתי מתקבלת על הדעת, ובכל מצלמה שעולה שישית ממנה יש יותר פונקציות וטכנולוגיה יותר מתקדמת.
אז למה?
כי הפילוסופיה של לייקה, החברה שהמציאה את הצילום, היא שצילום היא פעולה שעושים עם התכוונות ועם אורך נשימה. צריך, אולי כבר ניחשתם את התמה של הטקסט הזה, להתבונן ולהיות מאוד מרוכז במה שאתה רואה.
אי אפשר, לדידה של לייקה, פשוט לצלם תמונה על הדרך. זה לא טלפון. ולייקה לא נועדה לעשות למשתמשים שלה את החיים קלים.
היא נועדה להכריח אותם לצלם תמונות מעולות.
ואם זה מה ששילמתם עליו, אם זה מה שקניתם, אז המצלמה הזאת שווה כל שקל.
זה ישמע לכם מוזר, אבל אני שמח מהמצלמה הזאת כל יום מחדש. היא אצלי בתיק בכל רגע נתון, אין מקום שהיא לא באה איתי, והיא הפכה אותי לצלם הכי טוב שאני יכול להיות כי היא מכריחה אותי לא רק להסתכל, אלא גם להיות מאוד מרוכז בזה.
לפעמים – בעיקר כשאני מחטיא תמונות טובות – אני מקלל את האמ אמא שלה. ושלי.
אבל כשאני מצליח להיכנס לזה, כשאני מצליח גם לנשום כמו שצריך וגם לכוון את הפוקוס וגם לדאוג שהמצלמה תהיה יציבה מאין כמוה כי אפילו ייצוב תמונה אין לה, יוצאים לי פריימים שהם באמת עוצרי נשימה.
התבוננות היא חתיכת פעולה אקטיבית, שתדעו לכם.
ורק להסתכל זו פעולה קשה מאין כמוה.
****
מאז שנגמרה המלחמה אני צמוד ללייקה שלי יותר מאי פעם.
בגלל שהמדינה והמצב והחדשות מרגישים גדולים עלי בכמה מידות, אני מנסה לתפוס רגעים. הנה עידו משחק פינג פונג. הנה אילה קוראת ספר. הנה רותם צוחקת במסעדה. ולמרות שהחיים התפרקו לי לאלפי חתיכות אני יושב על כסא שהבאתי לבד ומתבונן ברגעים בתקוה שמתישהו ירכיבו תמונה.
בסוף נמצא את זה.
וכשאני אבין מה אני רואה, אני גם אוכל, סוף סוף, לכתוב את זה.
בדרך כלל זה הפוך.
הפעם זו תהיה העין שמובילה את היד, ולא להיפך.
***
אני יודע שלא הרגשתם, אבל בשבוע האחרון לא הייתי פה ולא כתבתי מילה. אני לא מצליח. אין לי מה להגיד על כלום.
זה חתיכת משבר עבור מי שמתפרנס מלעשות בדיוק את זה, שתדעו לכם.
אבל כתיבה תמיד הייתה קסם עבורי. היא באה וסחפה אותי בילדותי, היא לקחה אותי להרפתקאות שלא דמיינתי בנעורי ובצעירותי, והיא סידרה לי חיים שאני מאוד אוהב בבגרותי. כל דבר טוב בחיים שלי, מהבית שאני גר בו ועד לאישה שאני אוהב, זה הכתיבה עשתה.
אז אתם יכולים לדמיין את עומק המשבר, ואת עומק החרדה.
ובכל זאת, אין לי מילים שהן לא על זה שאין לי מילים.
ולשבת ולנסות לחבר מילים בהיסטריה, כבר למדתי מזמן, לא מוביל לשום מקום.
אז בשבועות האחרונים האחרונים לקחתי את הלייקה שלי – שאם חשבתם שלצלם איתה סטילס זה סיוט חכו עד שתנסו לצלם איתה וידאו – והתיישבתי על כסא והתבוננתי על העולם.
בסוף זה יבוא.
אני לא בדיוק יודע מה זה הדבר הזה שאני מגיש לכם עכשיו. זה וולוג? זה יומן מצולם? זה טקסט עם וידאו שמדבר איתו בדרך מאוד עקיפה? זו כניסה ישירה לתודעה שלי? אין ל מושג. בחיי. אלה שברי חיים. אלה רגעים שאני מבין, ורוצה לשמור. זו דרכי להתבונן כרגע.
אז אני יודע שזו לא המנה הרגילה שהובטחה לכם ממני, אבל זה מה שיש לי לתת כרגע.
ואני מקווה מאוד שתאהבו גם את זה.
