1. השאלה שחזרה על עצמה הכי הרבה מאז שכתבתי על הפרעת הקשב החדשה שלי ביום שבת הייתה אם חשתי הקלה כשהרופא בישר לי שיש לי הפרעת קשב קשה מאוד.
2. והתשובה היא: לא. הרגשתי כמו כשלון מוחלט.
3. אני לא יודע איך להגיד את זה אחרת אז אני פשוט אגיד את זה ככה, כי כל החיים אני מנסה להיות רק דבר אחד: רגיל. וכל פעם משהו אחר דופק לי את התוכניות,
4. בחיים בחיים בחיים אף פעם לא חשבתי שיש לי הפרעת קשב. בטח לא ״קשה מאוד״, כפי שנכתב באבחון. מעולם לא הייתי החשוד המיידי – או איזשהו חשוד בכלל, מעולם לא עלתה האופציה. הייתי ילד טוב ושקט שיושב בשקט בכיתה ומשתעמם למוות וכותב וכותב וכותב במחברות שלו.
5. מה שמזכיר לי שפעם אחת, בכיתה ו׳, הביאו לנו מורה מחליף למחנכת שלנו שקראו לו תמיר והוא לימד מתמטיקה בצורה נפלאה ועם התלהבות ועדיין לא הבנתי כלום, ובמבחן המסכם של השנה, ממש בתוך המבחן עצמו, כתבתי שיר על איך התכוננתי ולמדתי ובכל זאת עכשיו אני לא זוכר כלום.
6. הוא נתן לי 98 כי השיר היה יפה והוריד לי שתי נקודות כי היה בו חרוז אחד לא מושלם. למטה הוא כתב לי ״אל תפסיק לכתוב״. זה היה ועודנו מעשה ההוראה הנדיב והיפה ביותר שעשו בשבילי אי פעם.
מה אם התקרה הייתה כל השנים האלה בעצם רק הרצפה?
7. בקיצור, מעולם לא עשיתי רעש, מעולם לא רעדה לי הרגל, וכשהיו מוציאים אותי מהכיתה בתיכון כי באתי למורה לפיזיקה ולכימיה לא טוב בעין והן ויתרו עלי מראש הייתי יורד לספריה ושוקע בספרי היסטוריה על מלחמת האזרחים הספרדית.
8. מה שמזכיר לי שבחרתי להגביר היסטוריה ל-5 יחידות ובכיתה י״א קיבלתי נכשל כי שאלו על מלחמת האזרחים הספרדים ואני עניתי תשובה מאוד מפורטת של שמונה עמודים. המורה כתב לי ״ארוך מדי״ וסימן איקס ענק על כל התשובה ונתן לי 43.
9. אבל מה הפרעת קשב עכשיו, מה? מה אני אעשה עם זה בגיל 42? אחזור לתיכון ואבקש לעשות את כל המבחנים מחדש? אלך לכל המורים שאמרו לי שאני לעולם לא אגיע לשום מקום ואגיד להם ״רואים? אני לא סתם כשלון, יש לי הפרעת קשב!״? מה לעשות עם זה עכשיו?
10. ״לדעת שכל הדברים הרעים שאתה חושב על עצמך, הם לא נכונים״, אמר הרופא החכם.
11. מה שמזכיר לי שאחרי התיכון נשבעתי לעצמי שאני עם לימודים סיימתי, ובגיל 30 מצאתי את עצמי באוניברסיטה, מנסה ללמוד ספרות וכתיבה יוצרת ובי.איי כללי, ועד היום אני לא זוכר תקופה שבה הייתי כל כך אומלל בכל יום מחדש.
12. בסוף הסמסטר הראשון קראה לי אליה המרצה לכתיבה יוצרת ובישרה לי שהיא זורקת אותי מהמגמה. שאלתי אותה למה. היא הסתכלה עלי באחד המבטים הכי מזלזל שאי פעם הביטו בי, ואמרה: ״כי אתה בחיים לא תהיה סופר וחבל על הזמן שלך ושלי״.
13. אני רק רוצה לציין שמתוך כיתה של 26 תלמידים יצאו רק שלושה ספרים.
14. שלושתם שלי.
אפילו הדברים שנהייתי, אני חושב שנהייתי הם רק בגלל שאמרו לי שאני לא אהיה אותם. אז מה עושים עכשיו, דוקטור?
15. אבל דוקטור, בחייאת, חציתי את 40, אתה מבין? אני יודע מה אני כן, ואני יודע בעיקר מה אני לא. ואני הרבה דברים שהם לא.
16. אפילו הדברים שנהייתי, אני חושב שנהייתי הם רק בגלל שאמרו לי שאני לא אהיה אותם.
17. אז מה עושים עכשיו, דוקטור?
18. והאמת היא שהתשובה הייתה ״כלום ושום דבר״ אם לא הייתה מופיעה שורה אחת באבחון שלו ששינתה את הכל. ובשורה הזאת היה כתוב: ״למרות ההצלחות, ההפרעה עדיין מהווה תקרת זכוכית להגשמתו העצמית״.
19. והשורה הזאת התנפצה לי על הראש כמו, ובכן, תקרת זכוכית שלמה.
20. סליחה, דוקטור, באמת כתבת כאן תקרת זכוכית? סלח לי ככה שאני מחזיק מעצמי, אבל האם שלושה ספרים במקום הראשון ברבי המכר שאחד מהם הוא סרט שובר קופות שאני כתבתי ושניים מהם מתורגמים בכל מיני שפות זה תקרת זכוכית? האם סדנאות כתיבה מלאות בכל פעם מחדש כבר יותר מעשור זו תקרת זכוכית?!
21. ״כן״, הוא הסתכל עלי והוריד את המשקפיים. ״כל הדברים האלה מאוד מרשימים, אבל עשית אותם עם ההפרעה. תאר לעצמך מה יכולת להיות אם היינו מטפלים בזה בזמן״.
22. מה שמזכיר לי שבכיתה י״א הייתה לי מורה איומה לספרות והבעה. 140 קילו של מרמור ותחושת עליונות לא ברורה שרק חיפשו לצאת על מישהו. בנוסף לכל אלה, היא הייתה כותבת רעה מאוד עם אוצר קללות בלתי נדלה. במבחן המגן קיבלתי ממנה 28 כי לא הצלחתי לעקוב אחרי ההוראות – לא היה בהן שום היגיון – ועליו היא כתבה באדום ״מאוד מתחכם, מאוד עצמאי, לא יודע לכתוב״.
23. ומרוב ששמעתי כל כך הרבה פעמים מה אני לא אהיה במהלך חיי, אני מודה שאף פעם לא עצרתי לחשוב מה עוד אני יכול להיות.
24. ומבחן המגן ההוא בהבעה? אז ערערתי על הציון ושלחו אותו לבוחן חיצוני, שנתן לי 100 עגול וביקש לדעת מי הסתומה – ככה היה כתוב, לא נגעתי – שבדקה את המבחן הזה, ומה הקשר בין הבעה להוראות. לא אמרו לי מי זה כי אסור לגלות בבוחנים חיצוניים, ו-24 שנה אחרי התיכון אני עדיין מקווה שיום אחד אני אפגוש אותו רק כדי לומר לו תודה.
25. מה אם יש לי בראש את הקולות הלא נכונים? מה אם למדתי בסביבה שגם היא מאוד רצתה, אפילו יותר ממני, שאני אהיה רגיל? מה האפשרות שתקרת הזכוכית שלי היא בעצם רק הרצפה שלי?
26. והמחשבה הזו, לבדה, התחילה להסעיר לי את כל החושים.
27. ובגיל 42, אני בעצם לא יודע על עצמי כלום. ואיזה דבר מרגש ומטורף זה לגלות באמצע החיים שביל חדש לחלוטין ללכת בו וסימני שאלה במקום סימני קריאה.
28. אני לא יודע את התשובה לשאלה מה עוד אני יכול להיות. מדובר במחשבה הקשה ביותר שניסיתי לחשוב. יש בקרים שאני חושב לעצמי ״תקרת זכוכית, יאללה יאללה, תחזור למציאות״. יש בקרים – כי בכל זאת שלושה כדורים חדשים וטיפול צמוד – שאני ממש מרגיש אותה נשברת. זה גם לא באמת משנה.
29. כי מה שמשנה הוא שהזרע נטמן, והשאלה נשאלה: מה עוד אני יכול להיות? מה אם הכל ממש פתוח? מה אם יש לי יכולות שאין לי מושג שאני יכול? מה אם עוד יש לי חיים שלמים ללמוד?
30. אבחון או לא אבחון, אני חושב שהשאלה הזו, מה עוד אני יכול להיות, זו שאלה מרתקת שכל אחד צריך לשאול את עצמו, ממש היום וממש עכשיו. כי תקרת הזכוכית יכולה להיות הסביבה שלי, העבודה שלי או אפילו אני עצמי.
31. למרות שאני לא אכחיש, ל-לקבל מכתב חתום על ידי דוקטור ורופא בכיר שקובע שיש לך תקרת זכוכית יש את האפקט שלו, אין ספק.
32. מה עוד אני יכול להיות זו השאלה הכי מעניינת שלא שאלתי והמתנה הכי יפה שקיבלתי לעשור החמישי של חיי. ואני מתכוון לשאול אותה בכל יום בתקופה הקרובה. וגם לקבל תשובות.
33. ורק דבר אחד אני יודע שאני כבר לא אהיה: רגיל.
34. ובפעם הראשונה בחיי, אני ממש בסדר עם זה.
