לפני שבוע התחלתי לעבוד על הספר השלישי שלי.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו: ״עומר, מה ספר שלישי? לא הרגע סיפרת לנו שהשני הסתיים והוא יוצא בינואר וכולנו עומדים עם כרטיסי אשראי שלופים ומחכים שתכריז על מכירה מוקדמת?״.
ואתם צודקים לגמרי.
ואני מבטיח שמיד אני לוקח את כספכם.
אבל זו לא הנקודה עכשיו.
הנקודה היא שהיה לי יום כתיבה נהדר.
מה נהדר, מדהים.
זה היה מסוג ימי הכתיבה האלה שהכל סוף סוף מסתדר: הקפה היה טעים, החלב נשפך מסביב לקפה כי אני לעולם לא אצליח להבין איך מוזגים מקנקני המתכת הקטנים והארורים האלה, והמילים פשוט זרמו ממני היום.
והן היו טובות.
וממש הרגשתי איך אני מתחמם.
ואז רותח.
למעשה, הרגשתי כאילו אני יכול לכתוב היום את כל הספר במכה אחת.
ובנקודה הזו בדיוק עצרתי.
וסגרתי את המחשב.
וזה הדבר שאף אחד לא אמר לי ולמדתי לבד: כתיבה, לפני הכל, היא עניין של מומנטום. ואם אני עוצר בנקודה שבה הכל נתקע אז מחר אני אתחיל בנקודה שבה הכל תקוע. ובמקום לכתוב, אני אבהה במסך ואחשוב איך, לכל הרוחות, אני יוצא מזה.
כי הנה אחד השיעורים שעשרים שנה של כתיבה לימדו אותי: לעצור כשאתה חם זה אחד הדברים הכי טובים שכותב יכול לעשות למען עצמו.
ואני יודע, זה מנוגד לכל היגיון בסיסי, כי מי האדיוט שיעצור כשהמוזה סוף סוף שורה עליו והמילים נשפכות ממנו מהר יותר מהחלב והוא יודע היטב כמה הימים האלה נדירים?
ובכן, אני.
ואחרי הטקסט הזה, אני מקווה שגם אתם.
כי עד שלמדתי את השיעור הכה חשוב הזה הייתי עוצר בנקודה שבה אפשר לעצור. כלומר, בנקודה שבה אין יותר מילים. בנקודה שבה הכל נתקע. והייתי מסיים את יום הכתיבה שלי עם הרגשה מחורבנת, כי מי יכול להרגיש טוב כשהוא טורק את המחשב מרוקן ממילים וחושב לעצמו שאולי מחר יבוא לו הפתרון.
וזה הדבר שאף אחד לא אמר לי ולמדתי לבד: שכתיבה, לפני הכל, היא עניין של מומנטום.
ואם אני עוצר בנקודה שבה הכל נתקע אז מחר אני אתחיל בנקודה שבה הכל תקוע. ובמקום לכתוב, אני אבהה במסך ואחשוב איך, לכל הרוחות, אני יוצא מזה.
ושאולי כתבתי כבר את כל מה שיש לי לכתוב, ושהרעיון הזה גרוע ואתם מכירים את המשך הלופ בעצמכם. כנראה שחשבתם אותו שלוש פעמים רק השבוע.
במקום זה, סיימתי כשאני רותח.
וכשיש לי עוד המון מילים לכתוב.
ועם ההרגשה שאני לא יכול לחכות כבר למחר ולרגע שאתנפל שוב על המחשב.
ובגלל זה בדיוק גם מחר יהיה לי יום כתיבה מוצלח.
ואני מקווה שגם מחר יהיה לי מספיק שכל – כי לפעמים קשה להיכנע לפיתוי – לעצור בדיוק כשאני מרגיש שהאצבעות שלי זזות מהר יותר מהמחשבה שלי, ואכתוב לעצמי כמה הערות בקובץ הטיוטות לקראת יום הכתיבה של מחר ואתיישב מול המחשב בידיעה ברורה שיש לי המון מה לכתוב.
ותנו לי להגיד לכם שכשעובדים על קובץ של 60,000 מילים כדאי מאוד להרגיש שיש לכם המון מה לכתוב.
ובדיוק כמו שהפגישות הכי טובות שלכם עם חברים הן אלו שבהן לא מפסיקים לדבר ובסוף חייבים ללכת אבל עומדים עוד קצת בדלת וממשיכים לדבר ואומרים ״יו, חייבים לקבוע עוד פעם דחוף, לא הספקנו לדבר על שום דבר״, ככה בדיוק עם הכתיבה.
דווקא כשמרגישים בשיא – עוצרים.
כדי שמחר נוכל להמשיך בדיוק מאותה נקודה.
ושנהנה קצת מכל הדבר הזה.
אחרי הכל, בשביל זה התיישבנו לכתוב, לא?
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
