לפני שבוע התחלתי לעבוד על הספר השלישי שלי.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו: ״עומר, מה ספר שלישי? לא הרגע סיפרת לנו שהשני הסתיים והוא יוצא בינואר וכולנו עומדים עם כרטיסי אשראי שלופים ומחכים שתכריז על מכירה מוקדמת?״.
ואתם צודקים לגמרי.
ואני מבטיח שמיד אני לוקח את כספכם.
אבל זו לא הנקודה עכשיו.
הנקודה היא שהיה לי יום כתיבה נהדר.
מה נהדר, מדהים.
זה היה מסוג ימי הכתיבה האלה שהכל סוף סוף מסתדר: הקפה היה טעים, החלב נשפך מסביב לקפה כי אני לעולם לא אצליח להבין איך מוזגים מקנקני המתכת הקטנים והארורים האלה, והמילים פשוט זרמו ממני היום.
והן היו טובות.
וממש הרגשתי איך אני מתחמם.
ואז רותח.
למעשה, הרגשתי כאילו אני יכול לכתוב היום את כל הספר במכה אחת.
ובנקודה הזו בדיוק עצרתי.
וסגרתי את המחשב.
וזה הדבר שאף אחד לא אמר לי ולמדתי לבד: כתיבה, לפני הכל, היא עניין של מומנטום. ואם אני עוצר בנקודה שבה הכל נתקע אז מחר אני אתחיל בנקודה שבה הכל תקוע. ובמקום לכתוב, אני אבהה במסך ואחשוב איך, לכל הרוחות, אני יוצא מזה.
כי הנה אחד השיעורים שעשרים שנה של כתיבה לימדו אותי: לעצור כשאתה חם זה אחד הדברים הכי טובים שכותב יכול לעשות למען עצמו.
ואני יודע, זה מנוגד לכל היגיון בסיסי, כי מי האדיוט שיעצור כשהמוזה סוף סוף שורה עליו והמילים נשפכות ממנו מהר יותר מהחלב והוא יודע היטב כמה הימים האלה נדירים?
ובכן, אני.
ואחרי הטקסט הזה, אני מקווה שגם אתם.
כי עד שלמדתי את השיעור הכה חשוב הזה הייתי עוצר בנקודה שבה אפשר לעצור. כלומר, בנקודה שבה אין יותר מילים. בנקודה שבה הכל נתקע. והייתי מסיים את יום הכתיבה שלי עם הרגשה מחורבנת, כי מי יכול להרגיש טוב כשהוא טורק את המחשב מרוקן ממילים וחושב לעצמו שאולי מחר יבוא לו הפתרון.
וזה הדבר שאף אחד לא אמר לי ולמדתי לבד: שכתיבה, לפני הכל, היא עניין של מומנטום.
ואם אני עוצר בנקודה שבה הכל נתקע אז מחר אני אתחיל בנקודה שבה הכל תקוע. ובמקום לכתוב, אני אבהה במסך ואחשוב איך, לכל הרוחות, אני יוצא מזה.
ושאולי כתבתי כבר את כל מה שיש לי לכתוב, ושהרעיון הזה גרוע ואתם מכירים את המשך הלופ בעצמכם. כנראה שחשבתם אותו שלוש פעמים רק השבוע.
במקום זה, סיימתי כשאני רותח.
וכשיש לי עוד המון מילים לכתוב.
ועם ההרגשה שאני לא יכול לחכות כבר למחר ולרגע שאתנפל שוב על המחשב.
ובגלל זה בדיוק גם מחר יהיה לי יום כתיבה מוצלח.
ואני מקווה שגם מחר יהיה לי מספיק שכל – כי לפעמים קשה להיכנע לפיתוי – לעצור בדיוק כשאני מרגיש שהאצבעות שלי זזות מהר יותר מהמחשבה שלי, ואכתוב לעצמי כמה הערות בקובץ הטיוטות לקראת יום הכתיבה של מחר ואתיישב מול המחשב בידיעה ברורה שיש לי המון מה לכתוב.
ותנו לי להגיד לכם שכשעובדים על קובץ של 60,000 מילים כדאי מאוד להרגיש שיש לכם המון מה לכתוב.
ובדיוק כמו שהפגישות הכי טובות שלכם עם חברים הן אלו שבהן לא מפסיקים לדבר ובסוף חייבים ללכת אבל עומדים עוד קצת בדלת וממשיכים לדבר ואומרים ״יו, חייבים לקבוע עוד פעם דחוף, לא הספקנו לדבר על שום דבר״, ככה בדיוק עם הכתיבה.
דווקא כשמרגישים בשיא – עוצרים.
כדי שמחר נוכל להמשיך בדיוק מאותה נקודה.
ושנהנה קצת מכל הדבר הזה.
אחרי הכל, בשביל זה התיישבנו לכתוב, לא?
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
סיבה למסיבה
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.
זו הסיבה שבגללה אני כותב
אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.
עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.
ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.
16 מחשבות על הכבש השישה עשר
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
פרשת השבוע
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
לא רלוונטי
״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.
אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.
״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.
במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.
גבר הולך לעיבוד
קר לי.
למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי שמיכה מרוב שחם להם, אני יושב במרפסת שלי וקופא מקור.
פעם אהבתי קור. בחיי. אני עדיין זוכר את עצמי מדלג ברחובות שיקגו בינואר עם חולצה קצרה ופליז צבאי שחור בזמן שברחובות התחוללה סופת שלגים ומד המעלות באוטו הראה מינוס 17. אני זוכר את עצמי מתרגש משלג עד הברכיים בנסיעה עיתונאית לסיביר ואיך הזעתי בשק שינה באיסלנד כשבחוץ היה מינוס שמונה מעלות. אני זוכר שאמרתי פעם משפטים כמו ״כשהמעלות יורדות למינוס הריאות שלי נפתחות ואני סוף סוף מתחיל לנשום״.
אבל עכשיו יש 18 מעלות בחוץ ואני עם שתי חולצות, סוודר, חלוק ומפזר חום שהוצאתי החוצה והצמדתי אותו לרגל, ואני לא מרגיש שאני נושם מי יודע כמה.
בראש אני יודע שאני אוהב קור. במציאות אני רועד ושוקל ברצינות להוציא את הגטקעס, שהפעם האחרונה שלבשתי אותם הייתה במישיגן בקור של מינוס 5 מעלות וסופת השלגים הכי מטורפת שהייתי בה אי פעם.
אז אולי תשאלו למה שלא תיכנס פנימה לאיפה שחם, עומר, ואני אענה לכם שיצאתי החוצה כדי להירגע קצת. בשעה האחרונה קפצתי שלוש פעמים מהרעש של המקרר החדש כי חשבתי שהוא אזעקה, מהרעש שעשה החתול בארגז שלו כי חשבתי שזו אזעקה, מהאזעקה של השכנים כי חשבתי שזו אזעקה ומאזעקה מוקלטת ששודרה במפתיע בטלוויזיה כי חשבתי שזו אזעקה.
זאת אומרת, זו באמת הייתה אזעקה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון.
אפילו השקט נשמע כמו אזעקה. הדמיון ביניהם לא מפסיק להדהים אותי.