תור הזהב

אולי עכשיו תגידו יאללה יאללה. חמישים איש. גג שישים. אפשר לחשוב, מי ישמע איזה הישג. איפה אתה ואיפה המדיסון סקוור גארדן, חביבי. ובימים כתיקונם אולי הייתם צודקים, אלא שיחד עם הסיפוק התפשטה בי עוד תחושה: שפה, ממש פה, אני רוצה להיות עכשיו. ואני לא צריך לדמיין כלום.

בחיים שלי לא חשבתי שליד התמונה של ״הצלחה״ במילון הפרטי שלי תהיה הרצאה מול שישים איש במודיעין. אם הייתם שואלים את האני בן ה-24 הוא היה נוחר בבוז כל כך חזק עד שכולנו היינו עפים אחורה מההדף. 

למעשה, האני בן ה-24 היה מסתכל עלי, מגחך וחושב לעצמו ״וואו, איזה לוזר״. 

וממרום גיל ארבעים וכמעט אחת, כל מה שבא לי לעשות זה ללטף אותו, לתת לו יד ולהגיד לו ״תסתכל, ילד, כי ככה נראה נצחון אמיתי״. 

הוא עדיין שם, הילד הזה. לפעמים אני ממש מרגיש אותו בועט לי בבטן ואומר לי ״נו! בוא נעשה דברים גדולים! בוא נכבוש את הוליווד!״!. ואז אני נזכר שלפני שנתיים הטיסו אותי עם הסרט שלי לפסטיבל סרטים בשיקגו במחלקה ראשונה, לא פחות ולא יותר, ובכל זאת אחרי 11 שעות טיסה ירדתי עם גב שבור לחלוטין והבנה – עצובה למדי – שזה באמת כבר לא בשבילי. המטוס הזה כבר יצאה מהתחנה. ואני לא חושב שאני רוצה – או יכול, בהתחשב במצב הברכיים העגום שלי – לרדוף אחריו. 

אחרי שלוש שנים של קורונה ועוד שנה וחמישה וחודשים של מלחמה איומה שמי יודע מתי היא תיגמר, החלומות שלי אחרים לגמרי. תנו לי ילדים בריאים, אף קרוב משפחה לא חטוף, מספיק כסף לאוכל ושכר דירה ואיזו חופשה מדי פעם וזהו. זו לא איזו צניעות מעושה ומזויפת, זה פשוט מספיק לי, ובחיי שאני מופתע מזה בדיוק כמוכם. 

אבל מה שגיליתי בגילי המתקדם הוא את שתי המילים הקסומות ביותר בשפה העברית: ״מספיק לי״.

כשאני יודע להגיד ״מספיק לי״, אני לא צריך לרדוף אחרי שום דבר. אני יכול לעבוד חצאי ימים, לבלות – אוקיי, מילה קצת גדולה, אבל ממש להיות איתם באותו בית – עם הילדים שלי בכל צהריים שהם איתי ולהכין להם ארוחה חמה, לבלות עם האישה האהובה שלי ערב ביחד ולהסכים עם עצמי שמה פעם נראה לי קטן וחסר משמעות נראה לי היום גדול מאוד. 

הכי גדול שרק אפשר.

למעשה, זה ממש נראה לי כמו החיים שאני רוצה לחיות. 

באוטו בדרך חזרה ירדו לי דמעות של שמחה. באמת. כי אני מודה, אחרי כמה שנים כאלה כבר חשבתי שזה לא ישתנה אף פעם, ולנצח אני אדבר אל מספר חד ספרתי של אנשים שאיש מהם לא יודע אפילו איך קוראים לי והגיע רק כי הסתדר לו ביומן והאלטרנטיבה הייתה תור בקופת חולים. ושום דבר רע, כנראה, לא נמשך לנצח, אם רק ממשיכים להאמין שיהיה טוב וממשיכים להאמין שאולי בהרצאה הבאה מישהו בכל זאת יבוא.

ואז גם הולכים להרצאה הבאה, למרות שממש לא מתחשק. הללכת זה החלק החשוב באמת.

ותסלחו לי על הצרפתית שלי, אבל אני קרעתי את התחת על השישים אנשים האלה במודיעין. זו האמת. רובם המכריע בא כי הוא קורא אותי בפייסבוק, ואתם יודעים, מישהו צריך לכתוב את כל הפוסטים האלה. חלקם באו בעקבות הספרים, ומה אני אגיד לכם, אלה לא כותבים את עצמם. היום אני כבר יודע שאנשים לא באים במאסות כמו שתמיד חשבתי ודמיינתי, אלא אחד אחד, בן אדם בן אדם, וכל אחד הוא עולם, וכל הפסקה הזו היא קלישאה אחת גדולה ותאמינו לי שאני מודע לזה, אבל מה אני אעשה שככה אני מרגיש.

לפעמים, כנראה שאפילו יותר באזור מודיעין רבתי, מרגישים כמו קלישאה. אין מה לעשות.

אז בתמונה הזאת אתם רואים תור. 

לא ארוך מאוד. לא שלושה רחובות כמו התור האגדי של דאגלס אדאמס. אבל וואלה, תור. אמיתי כזה, כדי לקנות ספר ולקבל הקדשה. 

ובחיי שלא היה לי מושג, אבל זה באמת כל מה שרציתי בחיים.