״נו״, סימסה לי חברתי הטובה שמכירה אותי מאז שהייתי בן 18 אחרי ששלחתי לה תמונה של 1,019 ספרים שתקועים לי באמצע סלון הבית שלי, ״אתה מתרגש?״.
״לא״.
״אז תתרגש!״, היא ציוותה עלי. ״הספר שלך פה! זה יום מרגש! למה אתה לא מתרגש?״.
״כי יש לי 1,019 ספרים תקועים באמצע הסלון״.
״זאת סיבה לא להתרגש?״.
״כשהם יהיו בתוך ה-1,019 מעטפות שהם צריכים להיות בהן אני אתרגש״.
״אתה יודע משהו? אם העומר שאני הכרתי שחלם להיות סופר ולכתוב היה מדבר איתך עכשיו, אני די בטוחה שהוא היה מוריד לך סטירה עכשיו״.
היא צודקת, כמובן. לא לגבי הסטירה, כי באמת, אני מכיר קצת את העומר הוא ולהרביץ הוא באמת לא יודע, אבל לגבי ההתרגשות. העומר ההוא באמת היה מתקשה להבין את העומר הזה, שמסתכל על 1,019 עותקים של הספר החדש שלו ובמקום לקפוץ מאושר מסתכל על כל העסק בעיניים עייפות ואיך לארגן את המשלוחים ביעילות.
זה לא היה ככה פעם. בזה אני בטוח. למעשה, בפעם הראשונה שפרסמו טור שלי בידיעות אחרונות, בגיל 22, לא ישנתי כל הלילה שלפני מרוב התרגשות.
מרגש, רק אחרת. חף משפע נולד בבית הדפוס
סיימתי לכתוב אותו קצת לפני חצות, נסעתי עם הטקסט – כן, כן, אל תשאלו – למערכת, שם הוקצה לי מחשב והקלדתי על מעבד תמלילים שנקרא קויוטי, שהיה עתיק עוד כשהוא הומצא. היו לי עשרים דקות לירידה לדפוס וכל כך אהבתי את הריגוש הזה, עד ששנים אחר כך הייתי מפלרטט עם הירידה לדפוס עד לאזור מסוכן ממש, ומתחיל לכתוב את הטור שבע וגם שש דקות לפני שמדפיסים.
ליוויתי את הטור לדפוס, נסעתי הביתה והייתי פקעת עצבים מהלכת. הייתי בן 22, גרתי אצל ההורים שלי במרתף ובכל פעם ששמעתי אופנוע באותו הלילה טיפסתי את הקומה למעלה במהירות ועטתי על הדלת רק כדי לגלות שהעיתון עם המילים שלי עדיין לא הגיע.
שלוש בבוקר. ארבע בבוקר. חמש בבוקר. לדעתי עליתי יותר מארבעים פעמים למעלה.
בשש וארבעים הוא הגיע.
השם שלי בפעם הראשונה במוסף, התמונה שלי בפעם הראשונה בעיתון. אמא, הבאתי גביע. טוב, הבאתי עיתון בשקית רטובה, אבל זה כמעט אותו דבר.
איזה היי זה היה. איך אני זוכר את זה. יצאתי החוצה ומכל קיוסק השם שלי הביט אלי. אנשים ישבו וקראו עיתונים בבתי קפה – זה כל כך מזמן שלטלפונים עוד לא היה אינטרנט אפילו, אז מה היה להם לעשות חוץ מלקרוא עיתונים – וכל היום דילגתי בין בתי קפה כדי לרגל אם אנשים קוראים את הטור שלי או לא. זה מדהים אותי עד היום כמה זמן פנוי היה לי.
עברו יותר מאלפיים כתבות וטורים מאז הטור הראשון ההוא. אני לא אגזים אם אגיד שאחרי כמה זמן לא רק שלא רצתי לעיתון, אפילו לא טרחתי לפתוח אותו. אחרי חמש או שש שנים התחילו לשלוח כתבות בטכנולוגיה החדשנית שנקראת דואר אלקטרוני, והחיים נהיו הרבה פחות מסעירים. אם את הטורים והכתבות הראשונות כתבתי במה שכיניתי אז ״יום כתיבה״, שהיה מורכב מפינוי מוחלט של היומן שלי, ניתוק גורף של הטלפונים, המון חטיפים וקפה והרגשה שרוחו של המינגווי איתי בחדר, אחרי כמה שנים זה לקח לי איפשהו בין רבע שעה לארבעים דקות וכתבתי אותם תוך כדי כרסום מלפפון וטלפונים לביטוח לאומי.
אחרי עשור חשבתי שמשהו נדפק וקהה בי. מה קרה לילד שחלם להיות עיתונאי? לאיפה נעלם עלם החמודות שכתב ביומן שלו בגיל 15 שאם פעם אחת, רק פעם אחת, יהיה לי טור בעיתון, אני לא אצטרך יותר כלום אף פעם?
התבגר. זה מה שקרה לו.
״וול, מיסטר ברק״, הוא ענה לי. ״יכול להיות שהחלום שלך זה לטוס לדיסני-לנד ולהצטלם עם מיקי. אבל אם תהיה בדיסני-לנד כל יום במשך עשרים שנה, יכול להיות שמתישהו תגיד ׳שמישהו יקח ממני את העכבר המזורגג הזה׳.
הראיון הזה הלך איתי הרבה שנים, בין היתר בגלל שאחר כך פגשתי עוד הרבה מאוד יוצרים שהיו אדישים בראיונות לדברים חדשים שלהם שיצאו, וזעמתי עליהם בלב שהם שכחו מה זה להיות מתחילים ורעבים להצלחה, איך הם מעזים לא להתרגש ככה, הם בכלל לא יודעים כמה מזל יש להם בחיים שהחלום שלהם התגשם.
והנה אני, עכשיו, בסלון שלי, לא צעיר ולא רעב, אחרי שני רבי מכר וסרט וסדרות, עומד מול 1,019 ספרים שצריך לארוז ולשלוח, והמחשבה היחידה שעוברת לי בראש היא שאולי היינו צריכים להבהיר את הגרדיאנט בעוד עשרה אחוז.
ואם סגרתי את הדוד.
ההבדל בין החלום לבין ההגשמה שלו הוא שהחלום הוא תמיד על הרגע, והמציאות היא תהליך. כשחלמתי להיות סופר, חלמתי על הרגע שבו אראה את השם שלי מודפס. על הרגש שילווה את זה. לא חלמתי, אני יכול להבטיח לכם, על הלוגיסטיקה של אריזת 1,019 ספרים במעטפות והידיעה הברורה שזו רק תחילת תחילתה של העבודה.
ואם העומר ההוא היה עומד לידי, הייתי אומר לו: ״תסתכל, חמודי, הגעת לנקודה שלא אתה ולא אני דמיינו: לנקודה שבה אלה החיים שלנו״.
והשגרה הזו, לפעמים, היא החלום האמיתי שלא ידענו שאנחנו חולמים.
אה, והספרים בדרך אליכם. שיהיה לנו בהצלחה.