ביום ראשון האחרון הוא התיישב לי על החזה.
בהתחלה הייתי בטוח שזה עוד התקף חרדה, כי בזמן האחרון כבר באמת הפסקתי לספור אותם. בשלב הזה הם כבר כמו עיטושים של אדם אלרגי באביב, רק כואבים הרבה יותר.
וחיכיתי לחרדה.
וחיכיתי.
והיא לא באה.
רק הלחץ הזה בחזה. עוד. ועוד קצת. כמו מלחציים. והעיניים כאבו כאילו יש דמעות שצריכות לצאת, אבל הן לא יצאו.
״די כבר, אין לנו על מה לבכות״, אמרה לי אחת מחברותיי הטובות כשהתחלתי לספר על התחושה הזאת. ״אנחנו הולכים לעבודה, אנחנו גרים בבית, הילדים שלנו בחיים, אף אחד מהמעגל הקרוב לא מת או נחטף לנו, החיים שלנו סוכריה, עומר. אז חטפנו קצת טילים, ביג דיל. קיבלנו את זה ממש בזול יחסית לאחרים״.
היא צודקת, כמובן. איך בכלל אפשר להתווכח עם זה. היא עובדת כל היום עם פגועי נפש מהמלחמה. אני בעצמי מסתובב ומדבר ומרצה למפונים ושורדים.
העיניים רואות מה היה יכול להיות – ומה אולי עוד יהיה, לכו תדעו, והראש הרציונלי אומר ״תקשיב, אין לך זכות להתלונן במצב הזה״.
אבל הלב באבל.
וזה אבל שאני לא מכיר ולא חוויתי מעולם.
האבל השקט.
אני מתגעגע לתקופה שבה אפשר היה לצחוק מכל הלב ולא להרגיש דקירות בחזה מיד אחר כך.
אני באבל מאז ה-7.10.
אני באבל על ההרוגים.
אני באבל על החטופים.
אני באבל על הדרום.
אני באבל על הצפון.
אני באבל שאלו המנהיגים שלנו.
אני באבל שהם נשארו המנהיגים שלנו.
אני באבל על ההותר לפרסום.
אני באבל על המדינה שלי.
ורק על דבר אחד עוד לא התאבלתי: עלי.
ואולי דווקא עכשיו, כשמתחילה לחלחל אלי ההבנה שהמלחמה הזאת היא פרמננטית וקבועה ולא תיגמר בזמן הקרוב ואולי לא תיגמר אף פעם, הרגשתי את האבל הזה סוף סוף נוחת עלי ולא נותן לי להתעלם ממנו יותר.
אבל הוא לא תחרות. הוא לא רמה מסוימת שצריך להגיע אלה ורק אז מותר. ויודע כל מי שאי פעם היה באחד כזה, כשלא נותנים מקום לאבל – הוא לוקח אותו בכוח.
אז כן, אני מתאבל.
אני מתאבל על ההורות שלי, שכבר ארבע שנים היא כל כך רחוקה ממה שחשבתי שהיא תהיה. אני מתאבל על זה שכבר ארבע שנים אני קם וכל בוקר מחדש צריך לתווך לילדים שלי מציאות שאני בעצמי לא מבין. אני מתאבל על זה שכהורה כמעט מאז שהילדים שלי נולדו אני חי בשני יקומים במקביל: האחד הוא המציאות, והשני הוא המציאות שאני עובד כדי ליצור להם כדי שתהיה להם ילדות שקרובה למשהו רגיל.
וזו עבודה קשה. ומתישה. ושוחקת.
אני מתאבל על הזוגיות שלי ועל החברים שלי ועל המשפחה שלי. כולם עדיין כאן, ותודה לאל על זה, אבל הכל עצוב ודהוי יותר. אני מתגעגע לצחוקים שהיינו עושים פעם, כשעוד היה מותר. אני מתגעגע לפנטזיות על נסיעות לחו״ל לפני שידענו את האמת על חו״ל. אני מתגעגע לשמוח מכל הלב ולא להיאנח מיד אחר כך ולהרגיש את דקירות האשם האלה בחזה. אני מתגעגע לשיחות נטולות פחד וחרדה, לערב שלא מדברים בו על מה יהיה ולמפגש אחד שלא דנים בשאלה אם נחיה עד הקיץ הבא.
אני מתאבל על העסק שלי. אחרי שהקורונה כמעט וריסקה אותי וניפצה לי את כל החלומות הצלחתי, איכשהו, לקום ולאגור מספיק כוחות ואז שוב ביום אחד הכל נהרס ונחרב עד היסוד. אני מתאבל בשקט על כל מה שכבר לא יהיה, ושמה שיש הוא גרסה דהויה למדי של מה שהיה יכול וצריך להיות.
ומותר לי. זה מה שאני רוצה להגיד.
מותר לי.
מותר לי להתאבל, אפילו אם לא קרה כלום.
כי כן קרה.
זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד.
שכן קרה.
ואולי, רק אולי, יש לי איזו תקווה קטנה אך בוהקת שאם שום דבר אחר לא מצליח לחבר בינינו - והאמינו לי, אני מנסה כבר תשעה חודשים, שום דבר לא נדבק פה - אז אולי דוקא הצער יחבר. אולי הידיעה שכולנו איבדנו מישהו ומשהו וגם את עצמנו ואת החיים שהיו לנו פעם ולא יחזרו תעשה מה ששום דבר אחר לא מצליח לעשות
אלה לא קיטורים, ואני לא חושב שצריך להסות אותם ולהשתיק אותם ולהגיד שיש מישהו בגבולות הארץ הזאת שסובל יותר, כי זה לא הוגן. לכולנו קרה משהו.
ולאבל הזה מגיע מקום.
ואם אתם לא עושים לו אחד כזה, אולי מוטב שתעשו, כי כשלא נותנים לצער מקום הוא הופך לחיה אלימה הרבה יותר.
ואני מרגיש את זה. בחיי, אני מרגיש את זה. אני מרגיש את זה ברחוב ואני מרגיש את זה עם לקוחות ואני מרגיש את חוסר הסבלנות ואת העצבים ואת התסכול ואת הזעם ואת הזעקה שאסור לזעוק: קרה לי משהו. והמשהו הזה הוא נורא ואיום וקשה וכואב גם אם בסטנדרטיים הבלתי אפשריים של המדינה המופרעת הזאת הוא לא נספר כמעט בכלל.
ואולי, רק אולי, יש לי איזו תקווה קטנה אך בוהקת שאם שום דבר אחר לא מצליח לחבר בינינו – והאמינו לי, אני מנסה כבר תשעה חודשים, שום דבר לא נדבק פה – אז אולי דוקא הצער יחבר. אולי הידיעה שכולנו איבדנו מישהו ומשהו וגם את עצמנו ואת החיים שהיו לנו פעם ולא יחזרו תעשה מה ששום דבר אחר לא מצליח לעשות.
אולי אם במקום להגיד לאנשים לשתוק ולהגיד תודה ניתן להם לדבר ולא נפחד מהכאב שלהם כל הפקק הרגשי שהולך כאן ייפתח קצת.
אולי הידיעה שלכולנו יש אבל שקט עכשיו, ושהוא יושב לכולנו על החזה ולא מתכוון ללכת לשום מקום, אולי יש בה נחמה מסוימת.
ושכולנו, ללא יוצא מהכלל, מסתובבים באותה שבעה שנמשכת כבר הרבה יותר מדי זמן ולא נראה שמישהו מתכוון לעצור אותה ולתת לנו להמשיך בחיינו.
אז במילותיו של שלמה ארצי, אני חושש שבשלב הזה באמת שלא נותר לי אלא לחבק את הצער. אתמול לא היה טוב ואין לי שמץ לגבי מחר, אבל הצער שלי צריך כרגע מקום וחיבוק והכלה וכבוד, אפילו אם יש – ויש – מישהו בישראל שצערו גדול יותר.
והשבוע אני נותן לעצמי להיות באבל. ושמותר לי. ושעם כל הכבוד להוראה המדינית ״תרוץ ותמשיך לעבוד קשה יותר כי מענק לא תראה מאיתנו בחיים והכל התייקר ב-30% ותפסיק לבכות כי אחרת לא תשמע את הצבע אדום״, השבוע אני עוצר ונותן לו כבוד.
ומקום.
וחיבוק.
ומילים. בעיקר מילים.
אפילו אם אני לא מוצא אותן כרגע.
ואפילו אם נדמה שאין.
אבל המחשבה שלא מגיע לי כי מהו סבלי לעומת אחרים תיעלם מהלקסיקון.
אז הנה הוא כאן. קטן, אבל מורגש היטב. לא נחטף לי אף אחד ובכל זאת לקחו לי הכל. ואני לא יכול להתבייש בו יותר, כי הוא לוחץ לי על כל האיברים הפנימיים ואני לא יכול לסחוב את העצב הזה לבד יותר. ואולי גם אתם או האנשים שלידכם לא. כי אני יודע היטב – או לפחות רוצה להאמין – שאני לא היחיד. ורציתי להגיד שהבית פתוח ושיש בורקס תפוחי אדמה יבש כמקובל ושגם לאבל השקט שלכם יש מקום. תביאו אותו אתכם כשתבואו.
יש מספיק מקום גם בשבילו.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
