בזמן האחרון אני מוצא את עצמי עומד מבולבל בהרבה מאוד חדרים.
אני מכיר את החדרים האלה היטב, כמובן.
זה המטבח, שם הסלון, הנה חדר הילדים, זה חדר השינה שלי, שם המחסן. את הבית אני מזהה.
ובכל זאת. לפחות פעם ביום (על מי אני עובד, זה יותר כמו פעם בשעה) אני מוצא את עצמי בפתח דלתו של אחד החדרים אחרי הליכה מאוד נחושה לשם עם ידיעה ברורה למה אני מתקדם לשם, וברגע שאני עומד מתחת למשקוף אני מרגיש – וכנראה גם נראה – כמו הגרסה המבוגרת והאלצהיימרית של עצמי, מחפש מישהו לשאול אותו שתי מילים שרצות לי במוח כל הזמן בזמן האחרון: מה רציתי?
סליחה, מה רציתי?
למה בכלל הגעתי לכאן?
*****
זה קורה לי גם עם הטלפון, דרך אגב. לעיתים אני הולך בנחישות מהמטבח לסלון – מרחק של שלושה צעדים לכל היותר, מרים את הטלפון כשאני יודע בדיוק למי אני צריך לכתוב ולמה, פותח את הוואטסאפ
וזהו.
שם זה נגמר.
לעיתים זה נהיה ממש מביך ואני עוזב את הטלפון בתבוסתנות רק כדי להיזכר שלוש דקות אחר כך מה רציתי, הולך לטלפון בבטחון כשאני יודע בדיוק למי אני צריך לכתוב ולמה, פותח את הוואטסאפ
וזהו.
שם זה נגמר.
מה רציתי?
מה, לעזאזל, רציתי?!
ובמקום הגרסה המאוד נחושה שהייתי לפני חצי דקה עומד שם גבר בגיל העמידה, אבוד, מבולבל ותמהוני, לובש מעיל גשם וקסקט באמצע הבית וגולל את הוואטסאפ שלו כאילו הוא רואה אותו עכשיו לראשונה.
מה, לכל הרוחות, רציתי?!
רציתי את החדר הזה במלון בניו יורק, אז איך הדרדרתי ללרצות מרכך כביסה?
״מה רציתי?״ זו שאלה שאני לא מכיר, כי אם יש דבר אחד שאפשר להגיד עלי, הוא שתמיד ידעתי מה אני רוצה. ידעתי שאני רוצה להיות עיתונאי בגיל שש. הגשמתי את זה בגיל 11. כשהשתחררתי מהצבא, ממש היום לפני עשרים שנה, לא הייתה לי שום תקופת חיפוש ולא היו לי שום שאלות, אלא ידיעה ברורה: אני רוצה ספר. אני רוצה סרט. אני רוצה סדרה.
אני רוצה הכל.
צריך המון מזל כדי להגיע למקומות שאליהם הגעתי, אבל הרשו לי להבטיח לכם: לא מגיעים לשם בטעות. לא נכנסים לאיזשהו חדר ואומרים ״יאללה, אני אשאר פה קצת״ ובסוף, בלי ששמת לב, נהיית סופר. או תסריטאי. או אבא. וכן, כן, אני מבין, פלאי הגיל ונפלאות הסקלרוזה, ובכל זאת זו חוויה כל כך זרה עבורי, כי לרצות אני יודע.
אם יש דבר אחד בעולם שאני יודע יותר מכל דבר אחר, זה לרצות.
ופתאום לעמוד בחדר זר עם מוח ריק לחלוטין עד שממש אפשר לשמוע את תלתלי האבק המתעופפים בו, זו חוויה חדשה עבורי.
אני לא מכיר את חווית החיים שהיא לא לדעת מה אני רוצה.
******
עכשיו, בואו לא נהיה דרמטיים מדי, כן? רוב הזמן התשובה לשאלה ״מה רציתי״ היא כנראה תשובה שאני מעדיף לשכוח אותה. רציתי לסדר את הארון חורף של הילדים. רציתי לפרוק מדיח. רציתי לשאול את המדריכה של ההתעמלות אומנותית אם יש חוג בחנוכה. רציתי לברר מתי אני צריך לחדש את אגרת רשיון הרכב שלי כי לא זכרתי אם זה בדצמבר או פברואר.
אני לא בטוח שזה הגיל כמו שהמוח שלי כועס עלי שלזה הרצונות שלה הצטמצמו.
רצית להזמין מרכך כביסה? תשכח מהמרכך כביסה, בן אדם! איפה הלכת? איפה החלומות שלך? איפה הילד בן ה-21 שישב על פסגת קרחון באיסלנד אחרי טיפוס של שעות בתנאים לא תנאים והבטיח לעצמו שהוא יחיה חיים מדהימים? מי זה האדם הזה שהפכת להיות?!
שזו כמובן הגזמה, כי אם יש דבר אחד שהילד בן ה-21 הזה לא ידע זה כמה זה חשוב ומכריע בחיים למצוא את מרכך הכביסה המושלם עבורך.
מה רציתי?
אה, כן, רציתי להגיד שבכל זאת, עם כל הכבוד – ויש כבוד – למרכך כביסה או לשואב-שוטף או לדברים שמרגישים שהם החיים עצמם, אני חושב שהמוח שלי מסרב לשתף פעולה עם הגרסה הזאת שלי.
״זה לא המבוגר שרצינו להיות״, אני שומע את הילד ההוא בן ה-21 צועק לי מהקרחון. ״איך קרה לנו הדבר האחד שכל כך לא רצינו? איך נהיינו כל כך רגילים?״.
איך המוח שלי לא ישכח מה רציתי אם זה רק מעקף מתוחכם מאוד לא לחשוב על הדברים שבאמת רציתי, ועם השעון המתקתק עולה הפחד הגדול שאני כבר לא אשיג אותם אף פעם. אז נחשוב על מרכך כביסה. גם זה חתיכת הישג, לא?
מה רציתי?
רציתי לצלם קרנפים באפריקה. רציתי לנסוע על מזחלת שלג בלפלנד. רציתי לנסוע לקרוז באלסקה. רציתי לישון בבית מלון יוקרתי באמת בניו יורק. רציתי לראות את ארגנטינה וברזיל. רציתי לטוס לטוקיו. רציתי לכתוב את הקומדיה הרומנטית המושלמת. רציתי כוכב בהוליווד. רציתי אוסקר. רציתי פוליצר.
רציתי לסדר את ארון הנעליים הזה בכניסה לבית, כי הוא מציק לי כבר מלא זמן ואני לא יכול יותר לראות את הבלגן הזה.
ואיך המוח שלי לא ישכח מה רציתי אם זה רק מעקף מתוחכם מאוד לא לחשוב על הדברים שבאמת רציתי, ועם השעון המתקתק עולה הפחד הגדול שאני כבר לא אשיג אותם אף פעם.
אז נחשוב על מרכך כביסה. גם זה חתיכת הישג, לא?
לא.
אני יודע בדיוק מה רציתי, ואני יודע בדיוק מה אני רוצה, והדבר היחיד ששכחתי הוא לרצות את זה חזק, בעצמות, בלב, בנשמה, אפילו אם עם הרצון הזה מתגנב הפחד שלא היה שם בגיל 21: שזה כבר לא יקרה. שאני לא אצליח להגשים את זה.
ובכל זאת, עם כל הכבוד לפחד הזה, והוא פחד מאוד מוצדק, זה לא סיבה לרצות מרכך כביסה ולהסתפק בזה כאילו זה החיים וזה סל הרצונות שלי.
כך שבעצם אני לא בטוח בכלל שהמוח שלי שוכח, כמו שעכשיו נדמה לי שהוא זוכר, וזוכר היטב, בדיוק מה רציתי, ומסרב לרצות דברים אחרים. בגוף אני עוד מעט בן 42.
בראש אני עדיין הילד על הקרחון בן ה-21.
והשנה, לשם שינוי, אני אתן לילד הזה לחזור להוביל.
נכון, הוא כולה בן 21, ומה הוא מבין מהחיים, והתשובה היא: הוא לא מבין כלום.
אבל בלרצות?
בלרצות הוא עדיין, וכנראה גם לעולם, יבין הרבה יותר ממני.
