אין מילה שאני שונא בשפה העברית יותר מאשר ״חופר״.
כן, אפילו יותר מאשר הביטוי ״זה עושה שכל״ שהפך כל כך שגור אצל התלמידים שלנו ועדיין הדבר היחיד שהוא עושה לי זו צמרמורת.
ולמרות זאת, אין מילה שאני שונא יותר, במיוחד במשמעות החדשה שקיבלה המילה הזו, של אדם ש״מרבה לדבר, מפטפט בלי די, מחטט, נודניק, טרחן״ לפי מילון אבניאון.
אולי בגלל שזו בדיוק ההגדרה שלי.
אני חופר.
וגיליתי את זה, אגב, באסיפת ההורים האחרונה של בן התשע, עת התבקש לכתוב על כל אחד מהוריו, שם תוארתי בארבע מילים: ״מצחיק, כייפי, חופר ממש״.
אח, בנים גידלתי ורוממתי.
אבל כן, נו, על פי כל הגדרה מילונית מאוסה וכל זאטוט בן תשע, אני חופר. אני מספר סיפורים ארוכים מדי – בטח לטווח הקשב הנוכחי של האנושות, שעומד על 0.7 שניות – אני לא יודע לעשות שום דבר בקיצור וביעילות, אני לא יודע לדבר בשורות תחתונות, ועד שאני מגיע לשורות התחתונות האלה יש כל כך הרבה שורות עליונות לעבור עד שחוץ מכמה אנשים נבחרים מאוד אין איש ששורד קפה איתי, לא כל שכן פגישת זום.
בקיצור, נדמה לי שכולנו רואים עכשיו את רותם באור אחר לגמרי וסוף סוף מבינים מה האישה הזו נאלצת לעבור.
כך או כך, אני חושב שכאוטוריטה בתחום החפירות הרווחתי את זכותי לומר לכם: לא. אתם לא חופרים.
ואם, במקרה, אתם גם כותבים, זו לגמרי הטעות הכי גדולה שאתם עושים.
טקסט אינו שיחה בבית קפה. אם אתם יושבים עם חברה בבית קפה ולא מפסיקים לברבר ולדבר על החיים שלכם מבלי לשאול לשלומה אפילו פעם אחת אז, ובכן, ברכותיי, אתם אני. אבל כשאדם קורא טקסט הוא מצפה לשיחה חד צדדית. טרם הוחזר הספר שהקורא שלו אמר ״היה סיפור מעניין, אבל מאוד נעלבתי שאחרי ארבעה פרקים הספר לא שאל מה שלומי״.
לא פעם ולא פעמיים וגם לא עשרים או שלושים מגיע אלי טקסט מעולה שהכל בו מצויין חוץ מאשר בעיה אחת: הוא קצר מדי.
הוא מנסה לדחוס 15 שנה של נישואין או 38 שנה של חיים או 12 שנה של קריירה או חודשיים של טיול להודו לתוך שלוש או ארבע או שש פסקאות, מה שכמובן מוציא ממנו את כל המיץ והופך אותו לדיווח כמעט חדשותי ונטול כל אלמנט סיפורי.
כשאני פונה אל הכותב או הכותבת ושואל אותם למה שהם יעשו דבר כזה, כמעט תמיד מתקבלת אותה תשובה: ״פחדתי שאני חופרת״.
וכאן, למרבה התדהמה, אני צריך להסביר לכם משהו על טקסטים.
חברים, טקסט אינו שיחה בבית קפה.
אני יודע, זה הפתיע גם אותי בהתחלה.
אם אתם יושבים עם חברה בבית קפה ולא מפסיקים לברבר ולדבר על החיים שלכם מבלי לשאול לשלומה אפילו פעם אחת אז, ובכן, ברכותיי, אתם אני.
אבל כשאדם קורא טקסט הוא מצפה לשיחה חד צדדית. טרם הוחזר הספר שהקורא שלו אמר ״היה סיפור מעניין, אבל מאוד נעלבתי שאחרי ארבעה פרקים הספר לא שאל מה שלומי״.
כשאנחנו קוראים טקסט, אנחנו מבקשים חפירה. אנחנו מבקשים שמישהו ישתיק לרגע את התודעה הרועשת שלנו, וימלא אותה בתודעה שלו. חפירה, בפורמט הזה, היא לגמרי הדבר הנכון לעשות. היא לגמרי הפורמט. היא לחלוטין מה שהקורא ביקש מכם, וכל דבר אחר יהיה, ובכן, לא מה שהוא הזמין ושבירת החוזה הבלתי כתוב ביניכם.
זה לא אומר, בשום דרך, שמותר לכם למלא את הדף בפרטים לא מעניינים. אם אתם מספרים על דייט ראשון עם אישה במסעדה ועל הדרך מספרים לי על הנסיעה שבה לא קרה כלום, מה הזמינו כל אחד ואחת מיושבי המסעדה וכל דבר שדיברתם או לא דיברתם עליו אז כן, אתם חופרים.
אבל אם אתם עוצרים את עצמכם באמצע הטקסט, כשלא סופרו כל הפרטים, כשיש עוד מה להוסיף ויהפוך את הסיפור לשלם יותר ועגול יותר ומורכב יותר ויפה יותר ואתם מונעים אותו מהקורא מתוך איזה פחד עלום שאתם חופרים אתם ממש עושים טעות וחוטאים לפורמט. אם יש לכם עוד מה לספר והוא מעניין, אנא, כתבו אותו. אנחנו עוצרים כשהסיפור נגמר, לא כשנדמה לנו שכתבנו יותר מדי.
ועוד דבר: אנחנו לא עוצרים כי נדמה לנו שאנחנו לא מספיק מעניינים. אם אתם לא בטוחים שאתם מעניינים, מי כן יהיה בטוח? ספרו את הסיפור בבטחון, הניחו את מחשבותיכם על הדף ללא מורא, כתבו ללא פחד וזכרו שהשנה, לראשונה בהיסטוריה, דגי זהב עקפו את האנושות והם מסוגלים להתרכז ליותר זמן מהאדם הממוצע (0.7 שניות לאנשים לעומת 0.9 לדגי זהב).
כך שאם זה לא יעבוד עם אנשים, יש המון דגים בים שרק מחכים לקרוא אתכם.
כמו כן אני אבקש להדגיש שנדמה לי שיש סיבה שהמילים ״חופר״ ו״סופר״ הן קרובות כל כך.
בקיצור – מילה שאגב נראה לי שמעולם לא השתמשתי בה נכון – נדמה לי שהמסקנה ברורה מאוד: אתם לא רוצים לשבת איתי לקפה, ואתם לא חופרים, וזה חבל מאוד.
תנו לעצמכם את הרשות לחפור. מקסימום תצליחו לספר סיפור מהתחלה ועד הסוף כמו שצריך.
איך מתחילים לכתוב?
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
סיבה למסיבה
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.
זו הסיבה שבגללה אני כותב
אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.
עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.
ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.
16 מחשבות על הכבש השישה עשר
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
פרשת השבוע
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
לא רלוונטי
״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.
אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.
״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.
במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.
גבר הולך לעיבוד
קר לי.
למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי שמיכה מרוב שחם להם, אני יושב במרפסת שלי וקופא מקור.
פעם אהבתי קור. בחיי. אני עדיין זוכר את עצמי מדלג ברחובות שיקגו בינואר עם חולצה קצרה ופליז צבאי שחור בזמן שברחובות התחוללה סופת שלגים ומד המעלות באוטו הראה מינוס 17. אני זוכר את עצמי מתרגש משלג עד הברכיים בנסיעה עיתונאית לסיביר ואיך הזעתי בשק שינה באיסלנד כשבחוץ היה מינוס שמונה מעלות. אני זוכר שאמרתי פעם משפטים כמו ״כשהמעלות יורדות למינוס הריאות שלי נפתחות ואני סוף סוף מתחיל לנשום״.
אבל עכשיו יש 18 מעלות בחוץ ואני עם שתי חולצות, סוודר, חלוק ומפזר חום שהוצאתי החוצה והצמדתי אותו לרגל, ואני לא מרגיש שאני נושם מי יודע כמה.
בראש אני יודע שאני אוהב קור. במציאות אני רועד ושוקל ברצינות להוציא את הגטקעס, שהפעם האחרונה שלבשתי אותם הייתה במישיגן בקור של מינוס 5 מעלות וסופת השלגים הכי מטורפת שהייתי בה אי פעם.
אז אולי תשאלו למה שלא תיכנס פנימה לאיפה שחם, עומר, ואני אענה לכם שיצאתי החוצה כדי להירגע קצת. בשעה האחרונה קפצתי שלוש פעמים מהרעש של המקרר החדש כי חשבתי שהוא אזעקה, מהרעש שעשה החתול בארגז שלו כי חשבתי שזו אזעקה, מהאזעקה של השכנים כי חשבתי שזו אזעקה ומאזעקה מוקלטת ששודרה במפתיע בטלוויזיה כי חשבתי שזו אזעקה.
זאת אומרת, זו באמת הייתה אזעקה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון.
אפילו השקט נשמע כמו אזעקה. הדמיון ביניהם לא מפסיק להדהים אותי.