כן, אתם חופרים (וזה מצויין ותמשיכו ככה)

אין מילה שאני שונא בשפה העברית יותר מאשר ״חופר״.

כן, אפילו יותר מאשר הביטוי ״זה עושה שכל״ שהפך כל כך שגור אצל התלמידים שלנו ועדיין הדבר היחיד שהוא עושה לי זו צמרמורת.

ולמרות זאת, אין מילה שאני שונא יותר, במיוחד במשמעות החדשה שקיבלה המילה הזו, של אדם ש״מרבה לדבר, מפטפט בלי די, מחטט, נודניק, טרחן״ לפי מילון אבניאון.

אולי בגלל שזו בדיוק ההגדרה שלי.

אני חופר.

וגיליתי את זה, אגב, באסיפת ההורים האחרונה של בן התשע, עת התבקש לכתוב על כל אחד מהוריו, שם תוארתי בארבע מילים: ״מצחיק, כייפי, חופר ממש״.

אח, בנים גידלתי ורוממתי.

אבל כן, נו, על פי כל הגדרה מילונית מאוסה וכל זאטוט בן תשע, אני חופר. אני מספר סיפורים ארוכים מדי – בטח לטווח הקשב הנוכחי של האנושות, שעומד על 0.7 שניות – אני לא יודע לעשות שום דבר בקיצור וביעילות, אני לא יודע לדבר בשורות תחתונות, ועד שאני מגיע לשורות התחתונות האלה יש כל כך הרבה שורות עליונות לעבור עד שחוץ מכמה אנשים נבחרים מאוד אין איש ששורד קפה איתי, לא כל שכן פגישת זום.

בקיצור, נדמה לי שכולנו רואים עכשיו את רותם באור אחר לגמרי וסוף סוף מבינים מה האישה הזו נאלצת לעבור.

כך או כך, אני חושב שכאוטוריטה בתחום החפירות הרווחתי את זכותי לומר לכם: לא. אתם לא חופרים.

ואם, במקרה, אתם גם כותבים, זו לגמרי הטעות הכי גדולה שאתם עושים.

טקסט אינו שיחה בבית קפה. אם אתם יושבים עם חברה בבית קפה ולא מפסיקים לברבר ולדבר על החיים שלכם מבלי לשאול לשלומה אפילו פעם אחת אז, ובכן, ברכותיי, אתם אני. אבל כשאדם קורא טקסט הוא מצפה לשיחה חד צדדית. טרם הוחזר הספר שהקורא שלו אמר ״היה סיפור מעניין, אבל מאוד נעלבתי שאחרי ארבעה פרקים הספר לא שאל מה שלומי״.

לא פעם ולא פעמיים וגם לא עשרים או שלושים מגיע אלי טקסט מעולה שהכל בו מצויין חוץ מאשר בעיה אחת: הוא קצר מדי.

הוא מנסה לדחוס 15 שנה של נישואין או 38 שנה של חיים או 12 שנה של קריירה או חודשיים של טיול להודו לתוך שלוש או ארבע או שש פסקאות, מה שכמובן מוציא ממנו את כל המיץ והופך אותו לדיווח כמעט חדשותי ונטול כל אלמנט סיפורי.

כשאני פונה אל הכותב או הכותבת ושואל אותם למה שהם יעשו דבר כזה, כמעט תמיד מתקבלת אותה תשובה: ״פחדתי שאני חופרת״.

וכאן, למרבה התדהמה, אני צריך להסביר לכם משהו על טקסטים.

חברים, טקסט אינו שיחה בבית קפה.

אני יודע, זה הפתיע גם אותי בהתחלה.

אם אתם יושבים עם חברה בבית קפה ולא מפסיקים לברבר ולדבר על החיים שלכם מבלי לשאול לשלומה אפילו פעם אחת אז, ובכן, ברכותיי, אתם אני.

אבל כשאדם קורא טקסט הוא מצפה לשיחה חד צדדית. טרם הוחזר הספר שהקורא שלו אמר ״היה סיפור מעניין, אבל מאוד נעלבתי שאחרי ארבעה פרקים הספר לא שאל מה שלומי״.

כשאנחנו קוראים טקסט, אנחנו מבקשים חפירה. אנחנו מבקשים שמישהו ישתיק לרגע את התודעה הרועשת שלנו, וימלא אותה בתודעה שלו. חפירה, בפורמט הזה, היא לגמרי הדבר הנכון לעשות. היא לגמרי הפורמט. היא לחלוטין מה שהקורא ביקש מכם, וכל דבר אחר יהיה, ובכן, לא מה שהוא הזמין ושבירת החוזה הבלתי כתוב ביניכם.

זה לא אומר, בשום דרך, שמותר לכם למלא את הדף בפרטים לא מעניינים. אם אתם מספרים על דייט ראשון עם אישה במסעדה ועל הדרך מספרים לי על הנסיעה שבה לא קרה כלום, מה הזמינו כל אחד ואחת מיושבי המסעדה וכל דבר שדיברתם או לא דיברתם עליו אז כן, אתם חופרים.

אבל אם אתם עוצרים את עצמכם באמצע הטקסט, כשלא סופרו כל הפרטים, כשיש עוד מה להוסיף ויהפוך את הסיפור לשלם יותר ועגול יותר ומורכב יותר ויפה יותר ואתם מונעים אותו מהקורא מתוך איזה פחד עלום שאתם חופרים אתם ממש עושים טעות וחוטאים לפורמט. אם יש לכם עוד מה לספר והוא מעניין, אנא, כתבו אותו. אנחנו עוצרים כשהסיפור נגמר, לא כשנדמה לנו שכתבנו יותר מדי.

ועוד דבר: אנחנו לא עוצרים כי נדמה לנו שאנחנו לא מספיק מעניינים. אם אתם לא בטוחים שאתם מעניינים, מי כן יהיה בטוח? ספרו את הסיפור בבטחון, הניחו את מחשבותיכם על הדף ללא מורא, כתבו ללא פחד וזכרו שהשנה, לראשונה בהיסטוריה, דגי זהב עקפו את האנושות והם מסוגלים להתרכז ליותר זמן מהאדם הממוצע (0.7 שניות לאנשים לעומת 0.9 לדגי זהב).

כך שאם זה לא יעבוד עם אנשים, יש המון דגים בים שרק מחכים לקרוא אתכם.

כמו כן אני אבקש להדגיש שנדמה לי שיש סיבה שהמילים ״חופר״ ו״סופר״ הן קרובות כל כך.

בקיצור – מילה שאגב נראה לי שמעולם לא השתמשתי בה נכון – נדמה לי שהמסקנה ברורה מאוד: אתם לא רוצים לשבת איתי לקפה, ואתם לא חופרים, וזה חבל מאוד.

תנו לעצמכם את הרשות לחפור. מקסימום תצליחו לספר סיפור מהתחלה ועד הסוף כמו שצריך.

איך מתחילים לכתוב?

המדריך לתכנון ספרים

הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד

אינעל הבוק

תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

 לכתוב את עצמי

הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון

הפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

אני זקן מדי לחרא הזה

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

איך מרימים את החלומות שלך אחרי שהם מתנפצים על הרצפה?

ב-22:30 בלילה הוא עוד ישב למרגלות שולחן המטבח והרכיב לגו. זו הייתה השקית השביעית או השמינית או השש עשרה (יש 22, אם תהיתם) ולמרות שהוא רק בן תשע, זה באמת פרויקט חייו. האבא של הילד הזה, יכול להיות שאתם מכירים אותו, דוחק בו ללכת לישון. בהתחלה בנחמדות, אחר כך בפחות נחמדות, אחר כך כמו שאבא שלו נשמע בדרך כלל ב-22:30 בלילה.

אני מסתכל עליו ורואה אותי. לא בכל מה שקשור ליכולות הלגו, כמובן, בזה יש לי אפס, אלא בגלל שאני מכיר את ההתלהבות הזאת. אני מכיר את התשוקה הזאת. גם אותי אמא שלי ניסתה לשלוח לישון כשהייתי יושב מול הדף, ובשנים מאוחרות יותר מול המחשב, ולקראת שתיים בלילה היא פשוט הייתה הולכת לישון מיואשת ואני הייתי ממשיך לתקתק במרץ. אני יודע איך זה כשזה זורם לך בגוף. מה שלא ידעתי אז ואני יודע היום הוא איך זה להיות הורה בסיטואציה הזאת, ואחרי שני מדיחים ושלוש מכונות כביסה וארוחת ערב וארבעה סיפורים לקטנה אני רק רוצה לשכב על הספה בשקט, מה גם שלמרות שהוא צועק שהוא לא עייף בכלל, אני רואה את העיניים שלו נעצמות על הלגו, אז פאקינג לך לישון כבר, שמעת?

שמעתי, אבא, שמעתי.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך