בקנייה מעל 149 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

כן, אתם חופרים (וזה מצויין ותמשיכו ככה)

אין מילה שאני שונא בשפה העברית יותר מאשר ״חופר״.

כן, אפילו יותר מאשר הביטוי ״זה עושה שכל״ שהפך כל כך שגור אצל התלמידים שלנו ועדיין הדבר היחיד שהוא עושה לי זו צמרמורת.

ולמרות זאת, אין מילה שאני שונא יותר, במיוחד במשמעות החדשה שקיבלה המילה הזו, של אדם ש״מרבה לדבר, מפטפט בלי די, מחטט, נודניק, טרחן״ לפי מילון אבניאון.

אולי בגלל שזו בדיוק ההגדרה שלי.

אני חופר.

וגיליתי את זה, אגב, באסיפת ההורים האחרונה של בן התשע, עת התבקש לכתוב על כל אחד מהוריו, שם תוארתי בארבע מילים: ״מצחיק, כייפי, חופר ממש״.

אח, בנים גידלתי ורוממתי.

אבל כן, נו, על פי כל הגדרה מילונית מאוסה וכל זאטוט בן תשע, אני חופר. אני מספר סיפורים ארוכים מדי – בטח לטווח הקשב הנוכחי של האנושות, שעומד על 0.7 שניות – אני לא יודע לעשות שום דבר בקיצור וביעילות, אני לא יודע לדבר בשורות תחתונות, ועד שאני מגיע לשורות התחתונות האלה יש כל כך הרבה שורות עליונות לעבור עד שחוץ מכמה אנשים נבחרים מאוד אין איש ששורד קפה איתי, לא כל שכן פגישת זום.

בקיצור, נדמה לי שכולנו רואים עכשיו את רותם באור אחר לגמרי וסוף סוף מבינים מה האישה הזו נאלצת לעבור.

כך או כך, אני חושב שכאוטוריטה בתחום החפירות הרווחתי את זכותי לומר לכם: לא. אתם לא חופרים.

ואם, במקרה, אתם גם כותבים, זו לגמרי הטעות הכי גדולה שאתם עושים.

טקסט אינו שיחה בבית קפה. אם אתם יושבים עם חברה בבית קפה ולא מפסיקים לברבר ולדבר על החיים שלכם מבלי לשאול לשלומה אפילו פעם אחת אז, ובכן, ברכותיי, אתם אני. אבל כשאדם קורא טקסט הוא מצפה לשיחה חד צדדית. טרם הוחזר הספר שהקורא שלו אמר ״היה סיפור מעניין, אבל מאוד נעלבתי שאחרי ארבעה פרקים הספר לא שאל מה שלומי״.

לא פעם ולא פעמיים וגם לא עשרים או שלושים מגיע אלי טקסט מעולה שהכל בו מצויין חוץ מאשר בעיה אחת: הוא קצר מדי.

הוא מנסה לדחוס 15 שנה של נישואין או 38 שנה של חיים או 12 שנה של קריירה או חודשיים של טיול להודו לתוך שלוש או ארבע או שש פסקאות, מה שכמובן מוציא ממנו את כל המיץ והופך אותו לדיווח כמעט חדשותי ונטול כל אלמנט סיפורי.

כשאני פונה אל הכותב או הכותבת ושואל אותם למה שהם יעשו דבר כזה, כמעט תמיד מתקבלת אותה תשובה: ״פחדתי שאני חופרת״.

וכאן, למרבה התדהמה, אני צריך להסביר לכם משהו על טקסטים.

חברים, טקסט אינו שיחה בבית קפה.

אני יודע, זה הפתיע גם אותי בהתחלה.

אם אתם יושבים עם חברה בבית קפה ולא מפסיקים לברבר ולדבר על החיים שלכם מבלי לשאול לשלומה אפילו פעם אחת אז, ובכן, ברכותיי, אתם אני.

אבל כשאדם קורא טקסט הוא מצפה לשיחה חד צדדית. טרם הוחזר הספר שהקורא שלו אמר ״היה סיפור מעניין, אבל מאוד נעלבתי שאחרי ארבעה פרקים הספר לא שאל מה שלומי״.

כשאנחנו קוראים טקסט, אנחנו מבקשים חפירה. אנחנו מבקשים שמישהו ישתיק לרגע את התודעה הרועשת שלנו, וימלא אותה בתודעה שלו. חפירה, בפורמט הזה, היא לגמרי הדבר הנכון לעשות. היא לגמרי הפורמט. היא לחלוטין מה שהקורא ביקש מכם, וכל דבר אחר יהיה, ובכן, לא מה שהוא הזמין ושבירת החוזה הבלתי כתוב ביניכם.

זה לא אומר, בשום דרך, שמותר לכם למלא את הדף בפרטים לא מעניינים. אם אתם מספרים על דייט ראשון עם אישה במסעדה ועל הדרך מספרים לי על הנסיעה שבה לא קרה כלום, מה הזמינו כל אחד ואחת מיושבי המסעדה וכל דבר שדיברתם או לא דיברתם עליו אז כן, אתם חופרים.

אבל אם אתם עוצרים את עצמכם באמצע הטקסט, כשלא סופרו כל הפרטים, כשיש עוד מה להוסיף ויהפוך את הסיפור לשלם יותר ועגול יותר ומורכב יותר ויפה יותר ואתם מונעים אותו מהקורא מתוך איזה פחד עלום שאתם חופרים אתם ממש עושים טעות וחוטאים לפורמט. אם יש לכם עוד מה לספר והוא מעניין, אנא, כתבו אותו. אנחנו עוצרים כשהסיפור נגמר, לא כשנדמה לנו שכתבנו יותר מדי.

ועוד דבר: אנחנו לא עוצרים כי נדמה לנו שאנחנו לא מספיק מעניינים. אם אתם לא בטוחים שאתם מעניינים, מי כן יהיה בטוח? ספרו את הסיפור בבטחון, הניחו את מחשבותיכם על הדף ללא מורא, כתבו ללא פחד וזכרו שהשנה, לראשונה בהיסטוריה, דגי זהב עקפו את האנושות והם מסוגלים להתרכז ליותר זמן מהאדם הממוצע (0.7 שניות לאנשים לעומת 0.9 לדגי זהב).

כך שאם זה לא יעבוד עם אנשים, יש המון דגים בים שרק מחכים לקרוא אתכם.

כמו כן אני אבקש להדגיש שנדמה לי שיש סיבה שהמילים ״חופר״ ו״סופר״ הן קרובות כל כך.

בקיצור – מילה שאגב נראה לי שמעולם לא השתמשתי בה נכון – נדמה לי שהמסקנה ברורה מאוד: אתם לא רוצים לשבת איתי לקפה, ואתם לא חופרים, וזה חבל מאוד.

תנו לעצמכם את הרשות לחפור. מקסימום תצליחו לספר סיפור מהתחלה ועד הסוף כמו שצריך.

איך מתחילים לכתוב?

המדריך לתכנון ספרים

הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד

אינעל הבוק

תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

 לכתוב את עצמי

הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון

הפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

זה הסוף (בפעם השלישית)

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

זה הסוף (בפעם השלישית)

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

נרשמת בהצלחה!