ככה נוח לי

לפני 28 שנה ישבתי אצלו בדירה וניסיתי לשכנע אותו להכיר את ההמצאה המהפכנית ״האינטרנט״. הוא היה אדם שלא דיבר אנגלית ודי התקשה עם מכשיר המיקרו שלו, ובכל זאת, כילד, לא הבנתי איך הוא לא מתרגש מזה. אפשר לדבר עם אנשים מכל העולם, סבא, אמרתי לו, ואני עד היום זוכר את המבט שלו כשהוא אמר לי: ״עם אנשים מהקאנטרי אני לא רוצה לדבר, אז מהעולם?״.

מה לא עשיתי כדי לשכנע אותו. סיפרתי לו על משחקי ברידג׳ בינלאומיים שמתקיימים בכל שעה לבחירתו. על ספרים – באנגלית, שאותה הוא לא קורה, ועדיין – שפשוט מסתובבים חופשי באינטרנט. שאם נותנים לאתר של דיסני את זמן הטעינה שהוא צריך, שלמיטב זכרוני היה משהו כמו שלושה ימים, אפשר לעשות סיור וידאו מפוקסל בן דקה ו-45 שניות ביורודיסני פריז. 

אבל כלום לא שכנע אותו. סבא שלי היה איש מאוד חכם וגם מאוד עקשן, ובדיוק כשסיפרתי לו – איך זה לא שכנע אותך, סבא? – שתוך ארבעה ימי עסקים הוא יכול להוריד איזה שיר שהוא רוצה בנאפסטר הוא הסתכל עלי מהמטבח ואמר לי ״נוח לי ככה״, והגביר את הווליום של הדיסק האחד של המוזיקה קלאסית שהוא האזין לו.

מבין שניהם, היה לי ברור שאני כמו סבתא שלי, האישה שמחשבה את עיריית תל אביב כולה עוד לפני שהיו מחשבים ופחות או יותר גם לפני שהיתה תל אביב. אבל היא נפטרה מוקדם מדי, ואני רק הבטתי בו בהשתאות, לא הבנתי איך כל העולם החדש הזה לא מרגש אותו, ונתתי לו לחזור לפנקס הטלפונים העתיק שלו שבו הוא שמר את כל מספרי הטלפון גם אחרי שהיה לו סלולרי, כי נוח לו ככה.

ובאמסטרדם, מול ברז אמבטיה אוטומטי מדי, גיליתי שאני לא סבתא שלי ולא נעליים, כי כבר כמה שנים אני נלחם בדחף לצמצם את העיניים ולעסות את הרקות כמו שהוא היה עושה בכל פעם שאני שומע על פיתוח טכנולוגי חדש, ובכל פעם שאני שומע על משהו כזה אני מודה שהתגובה היחידה שלי היא ״אין לי כוח לזה יותר״.

וזה נכון לגבי כל דבר. זה נכון לגבי הביטקוין וזה נכון לגבי המשחקים של הבן שלי וזה בטח ובטח לגבי כל דבר שמתחיל באותיות "A" ו-״I". כל כך הרבה חברים שלי, קולגות ואפילו אמא שלי – שהיא לגמרי סבתא שלי בקטע הזה – ניסו להסביר לי כמה זה מלהיב, כמה זה מרגש, כמה זה ישנה את העולם, וכל פעם שמישהו מראה לי איך מחשב יודע לעשות עבודה של בן אדם אני באמת מרגיש את סבא שלי בוקע לי מהגרון ואומר בשמנו ״אבל נוח לי ככה״.

וכן, אני מבין שהבינה המלאכותית יכולה לתכנן לי טיול מדהים לחו״ל בתוך חצי דקה, אבל אחד הדברים שאני נהנה לעשות הוא לתכנן אותו בעצמי. ואני מבין שמידג׳רני יכול לצייר כל דבר שאני אגיד לו תוך חצי דקה, אבל מעולם לא היה לי דחף להגיד למישהו מה לצייר, ואין לי את הדחף הזה גם עכשיו רק בגלל שזה לוקח פחות זמן. את סרטי הוידאו והתמונות שלי אני  נהנה לערוך ביד ועם כל הכבוד לספרים שנכתבים בארבעים שניות אני, לפחות, עדיין מעריך כאלה שנכתבים בשנתיים ויש אדם אמיתי מאחוריהם.

וזה לא רק הבינה המלאכותית. בזמן האחרון אפילו האינסטגרם גדול עלי. אני לא יודע איך עושים את הגרין סקרין הזה שאתם עושים. אני לא יודע איך גורמים לכל סטורי בפייסבוק לעלות גם לאינסטגרם, והפתרון האלגנטי שמצאתי לזה הוא לא להעלות לאף רשת. ולפני ארבעה חודשים כל כך נמאס לי מהבלגן בתמונות שלי ומזה שבסוף אני לא זוכר שום תמונה, עד שקניתי מדפסת תמונות ואלבומים ועכשיו אני מאחסן את הזכרונות שלי על נייר מנוילן, כי זה הדבר היחיד שאני מרגיש שאני יכול לסמוך עליו במציאות הנוכחית.

ואתם יודעים מה? יש מצב לא רע שאני צודק.