בקנייה מעל 149 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

ככה נוח לי

במקדונלדס באמסטרדם היה הרגע המדויק שבו הפכתי להיות סבא שלי.

ואם הייתם מכירים את סבא שלי הייתם אומרים שזה באמת מקום די הולם להפוך להיות הוא, אבל זה דווקא לא קרה לי מול המק רויאל, אלא דווקא בשירותים בקומה השלישית, שם נלחמתי עד חורמה בניסיון להפעיל ברז לשטיפת ידיים.

אני אחזור שוב, למקרה שהמשפט הזה לא נקרא לכם מוזר מספיק: עמדתי, אדם מבוגר עם 40 שנות חיים מאחורי, ונופפתי בידיים כמו משוגע כדי שברז לשטיפת ידיים יואיל לעשות את העבודה האחת שיש לו.

פעם – תקראו לזה התקופה הטכנולוגית בחיי אם תרצו – ידעתי להפעיל ברזים. אני ממש משוכנע שאני לא ממציא את העובדה הזאת. היה להם מנגנון מכני ופשוט ומאוד מובן להפעלה. קרים היו בצד שמאל, חמים היו בצד ימין, זרם חזק יותר זה למעלה וכיבוי זה למטה. 

והנה אני, באמסטרדם, עומד מול ברז שעכשיו הוא גם מתקן אוטומטי לסבון וגם מייבש ידיים אוטומטי וגם – אני רוצה להאמין, אם כי אין לי שום הוכחות לזה – ברז, וכל מה שאני מצליח לסחוט ממנו זה אוויר חם. 

ואם אתם רוצים לקרוא את זה כאלגוריה לגיל 40 אתם בהחלט מוזמנים לעשות את זה.

בסוף נכמר ליבו של אחד מעובדי הניקיון במקום מספיק כדי לגשת אלי, והפנה את תשומת ליבי לשלט קטן ובלתי נראה בצד שמאל שבו למדתי, בפעם הראשונה בחיי, שעכשיו גם לברזים יש מחוות ידיים, ואני צריך לקרב את שתי האצבעות שלי לעינית ולעשות איתן תנועה כאילו אני מגדיל תמונה באייפון כדי שהברז הארור יתנהג, ובכן, כמו ברז.

ובמקום להגיד ״תודה״ כמו בן אדם, הסתכלתי עליו במבט הכי עייף שנתתי במישהו אי פעם, נאנחתי ואמרתי לו בעברית ״תקשיב, אין לי כוח לזה יותר״.

וזה, גבירותיי ורבותיי, היה הרגע המדויק שבו סבא שלי הסתכל עלי מהשמיים והתפקע מצחוק.

כל דבר שהומצא אחרי גיל 35 הוא נגד הסדר הטבעי של הדברים. דאגלס אדאמס

לפני 28 שנה ישבתי אצלו בדירה וניסיתי לשכנע אותו להכיר את ההמצאה המהפכנית ״האינטרנט״. הוא היה אדם שלא דיבר אנגלית ודי התקשה עם מכשיר המיקרו שלו, ובכל זאת, כילד, לא הבנתי איך הוא לא מתרגש מזה. אפשר לדבר עם אנשים מכל העולם, סבא, אמרתי לו, ואני עד היום זוכר את המבט שלו כשהוא אמר לי: ״עם אנשים מהקאנטרי אני לא רוצה לדבר, אז מהעולם?״.

מה לא עשיתי כדי לשכנע אותו. סיפרתי לו על משחקי ברידג׳ בינלאומיים שמתקיימים בכל שעה לבחירתו. על ספרים – באנגלית, שאותה הוא לא קורה, ועדיין – שפשוט מסתובבים חופשי באינטרנט. שאם נותנים לאתר של דיסני את זמן הטעינה שהוא צריך, שלמיטב זכרוני היה משהו כמו שלושה ימים, אפשר לעשות סיור וידאו מפוקסל בן דקה ו-45 שניות ביורודיסני פריז. 

אבל כלום לא שכנע אותו. סבא שלי היה איש מאוד חכם וגם מאוד עקשן, ובדיוק כשסיפרתי לו – איך זה לא שכנע אותך, סבא? – שתוך ארבעה ימי עסקים הוא יכול להוריד איזה שיר שהוא רוצה בנאפסטר הוא הסתכל עלי מהמטבח ואמר לי ״נוח לי ככה״, והגביר את הווליום של הדיסק האחד של המוזיקה קלאסית שהוא האזין לו.

מבין שניהם, היה לי ברור שאני כמו סבתא שלי, האישה שמחשבה את עיריית תל אביב כולה עוד לפני שהיו מחשבים ופחות או יותר גם לפני שהיתה תל אביב. אבל היא נפטרה מוקדם מדי, ואני רק הבטתי בו בהשתאות, לא הבנתי איך כל העולם החדש הזה לא מרגש אותו, ונתתי לו לחזור לפנקס הטלפונים העתיק שלו שבו הוא שמר את כל מספרי הטלפון גם אחרי שהיה לו סלולרי, כי נוח לו ככה.

ובאמסטרדם, מול ברז אמבטיה אוטומטי מדי, גיליתי שאני לא סבתא שלי ולא נעליים, כי כבר כמה שנים אני נלחם בדחף לצמצם את העיניים ולעסות את הרקות כמו שהוא היה עושה בכל פעם שאני שומע על פיתוח טכנולוגי חדש, ובכל פעם שאני שומע על משהו כזה אני מודה שהתגובה היחידה שלי היא ״אין לי כוח לזה יותר״.

וזה נכון לגבי כל דבר. זה נכון לגבי הביטקוין וזה נכון לגבי המשחקים של הבן שלי וזה בטח ובטח לגבי כל דבר שמתחיל באותיות "A" ו-״I". כל כך הרבה חברים שלי, קולגות ואפילו אמא שלי – שהיא לגמרי סבתא שלי בקטע הזה – ניסו להסביר לי כמה זה מלהיב, כמה זה מרגש, כמה זה ישנה את העולם, וכל פעם שמישהו מראה לי איך מחשב יודע לעשות עבודה של בן אדם אני באמת מרגיש את סבא שלי בוקע לי מהגרון ואומר בשמנו ״אבל נוח לי ככה״.

וכן, אני מבין שהבינה המלאכותית יכולה לתכנן לי טיול מדהים לחו״ל בתוך חצי דקה, אבל אחד הדברים שאני נהנה לעשות הוא לתכנן אותו בעצמי. ואני מבין שמידג׳רני יכול לצייר כל דבר שאני אגיד לו תוך חצי דקה, אבל מעולם לא היה לי דחף להגיד למישהו מה לצייר, ואין לי את הדחף הזה גם עכשיו רק בגלל שזה לוקח פחות זמן. את סרטי הוידאו והתמונות שלי אני  נהנה לערוך ביד ועם כל הכבוד לספרים שנכתבים בארבעים שניות אני, לפחות, עדיין מעריך כאלה שנכתבים בשנתיים ויש אדם אמיתי מאחוריהם.

וזה לא רק הבינה המלאכותית. בזמן האחרון אפילו האינסטגרם גדול עלי. אני לא יודע איך עושים את הגרין סקרין הזה שאתם עושים. אני לא יודע איך גורמים לכל סטורי בפייסבוק לעלות גם לאינסטגרם, והפתרון האלגנטי שמצאתי לזה הוא לא להעלות לאף רשת. ולפני ארבעה חודשים כל כך נמאס לי מהבלגן בתמונות שלי ומזה שבסוף אני לא זוכר שום תמונה, עד שקניתי מדפסת תמונות ואלבומים ועכשיו אני מאחסן את הזכרונות שלי על נייר מנוילן, כי זה הדבר היחיד שאני מרגיש שאני יכול לסמוך עליו במציאות הנוכחית.

ואתם יודעים מה? יש מצב לא רע שאני צודק.

ובאמסטרדם, מול ברז אמבטיה אוטומטי מדי, גיליתי שאני לא סבתא שלי ולא נעליים, כי כבר כמה שנים אני נלחם בדחף לצמצם את העיניים ולעסות את הרקות כמו שהוא היה עושה בכל פעם שאני שומע על פיתוח טכנולוגי חדש, ובכל פעם שאני שומע על משהו כזה אני מודה שהתגובה היחידה שלי היא ״אין לי כוח לזה יותר״

דאגלס אדאמס הגאון אמר פעם ״כל דבר שממציאים בין הזמן שאתה בין 15 ל-35 הוא מלהיב ומרגש ומהפכני. כל דבר שממציאים אחרי שאתה בן 35 הוא נגד הסדר הטבעי של הדברים״. 

ואני באמת יכול להיות מאוד גאה בעצמי שהצלחתי להגיע עד לגיל 40 ושבוע לפני שכל זה הפסיק להלהיב אותי, אבל אני מודה: הברז הזה היה אחד יותר מדי. ואין שום דרך בעולם שתצליחו לשכנע אותי שברז צריך מחוות ידיים, בדיוק כמו שאני לא הצלחתי לשכנע את סבא שלי שהוא חייב להיות בקשר עם אנשים מחוץ לבריכה.

או בתוכה.  

ולמרות שעד לפני חודש חשבתי בצער שהוא החמיץ חווית חיים נדירה והתווכחנו על זה כמעט בכל פעם שנפגשנו, היום אני יכול להגיד בפה מלא שהאיש הזה צדק, לשלוף את פנקס הטלפונים שלי וגם להגיד את שלוש המילים שלא חשבתי שאני אגיד אף פעם: נוח לי ככה. 

ולשמוע את סבא שלי צוחק. 

איך מתחילים לכתוב?

 

מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי

ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה

המדריך לתכנון ספרים

הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד

לתכנן את הספר שלי

תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

 לכתוב את עצמי

הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון

הפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קראו עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קראו עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קראו עוד »

זה הסוף (בפעם השלישית)

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קראו עוד »

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קראו עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קראו עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

זה הסוף (בפעם השלישית)

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

נרשמת בהצלחה!