במקדונלדס באמסטרדם היה הרגע המדויק שבו הפכתי להיות סבא שלי.
ואם הייתם מכירים את סבא שלי הייתם אומרים שזה באמת מקום די הולם להפוך להיות הוא, אבל זה דווקא לא קרה לי מול המק רויאל, אלא דווקא בשירותים בקומה השלישית, שם נלחמתי עד חורמה בניסיון להפעיל ברז לשטיפת ידיים.
אני אחזור שוב, למקרה שהמשפט הזה לא נקרא לכם מוזר מספיק: עמדתי, אדם מבוגר עם 40 שנות חיים מאחורי, ונופפתי בידיים כמו משוגע כדי שברז לשטיפת ידיים יואיל לעשות את העבודה האחת שיש לו.
פעם – תקראו לזה התקופה הטכנולוגית בחיי אם תרצו – ידעתי להפעיל ברזים. אני ממש משוכנע שאני לא ממציא את העובדה הזאת. היה להם מנגנון מכני ופשוט ומאוד מובן להפעלה. קרים היו בצד שמאל, חמים היו בצד ימין, זרם חזק יותר זה למעלה וכיבוי זה למטה.
והנה אני, באמסטרדם, עומד מול ברז שעכשיו הוא גם מתקן אוטומטי לסבון וגם מייבש ידיים אוטומטי וגם – אני רוצה להאמין, אם כי אין לי שום הוכחות לזה – ברז, וכל מה שאני מצליח לסחוט ממנו זה אוויר חם.
ואם אתם רוצים לקרוא את זה כאלגוריה לגיל 40 אתם בהחלט מוזמנים לעשות את זה.
בסוף נכמר ליבו של אחד מעובדי הניקיון במקום מספיק כדי לגשת אלי, והפנה את תשומת ליבי לשלט קטן ובלתי נראה בצד שמאל שבו למדתי, בפעם הראשונה בחיי, שעכשיו גם לברזים יש מחוות ידיים, ואני צריך לקרב את שתי האצבעות שלי לעינית ולעשות איתן תנועה כאילו אני מגדיל תמונה באייפון כדי שהברז הארור יתנהג, ובכן, כמו ברז.
ובמקום להגיד ״תודה״ כמו בן אדם, הסתכלתי עליו במבט הכי עייף שנתתי במישהו אי פעם, נאנחתי ואמרתי לו בעברית ״תקשיב, אין לי כוח לזה יותר״.
וזה, גבירותיי ורבותיי, היה הרגע המדויק שבו סבא שלי הסתכל עלי מהשמיים והתפקע מצחוק.
כל דבר שהומצא אחרי גיל 35 הוא נגד הסדר הטבעי של הדברים. דאגלס אדאמס
לפני 28 שנה ישבתי אצלו בדירה וניסיתי לשכנע אותו להכיר את ההמצאה המהפכנית ״האינטרנט״. הוא היה אדם שלא דיבר אנגלית ודי התקשה עם מכשיר המיקרו שלו, ובכל זאת, כילד, לא הבנתי איך הוא לא מתרגש מזה. אפשר לדבר עם אנשים מכל העולם, סבא, אמרתי לו, ואני עד היום זוכר את המבט שלו כשהוא אמר לי: ״עם אנשים מהקאנטרי אני לא רוצה לדבר, אז מהעולם?״.
מה לא עשיתי כדי לשכנע אותו. סיפרתי לו על משחקי ברידג׳ בינלאומיים שמתקיימים בכל שעה לבחירתו. על ספרים – באנגלית, שאותה הוא לא קורה, ועדיין – שפשוט מסתובבים חופשי באינטרנט. שאם נותנים לאתר של דיסני את זמן הטעינה שהוא צריך, שלמיטב זכרוני היה משהו כמו שלושה ימים, אפשר לעשות סיור וידאו מפוקסל בן דקה ו-45 שניות ביורודיסני פריז.
אבל כלום לא שכנע אותו. סבא שלי היה איש מאוד חכם וגם מאוד עקשן, ובדיוק כשסיפרתי לו – איך זה לא שכנע אותך, סבא? – שתוך ארבעה ימי עסקים הוא יכול להוריד איזה שיר שהוא רוצה בנאפסטר הוא הסתכל עלי מהמטבח ואמר לי ״נוח לי ככה״, והגביר את הווליום של הדיסק האחד של המוזיקה קלאסית שהוא האזין לו.
מבין שניהם, היה לי ברור שאני כמו סבתא שלי, האישה שמחשבה את עיריית תל אביב כולה עוד לפני שהיו מחשבים ופחות או יותר גם לפני שהיתה תל אביב. אבל היא נפטרה מוקדם מדי, ואני רק הבטתי בו בהשתאות, לא הבנתי איך כל העולם החדש הזה לא מרגש אותו, ונתתי לו לחזור לפנקס הטלפונים העתיק שלו שבו הוא שמר את כל מספרי הטלפון גם אחרי שהיה לו סלולרי, כי נוח לו ככה.
ובאמסטרדם, מול ברז אמבטיה אוטומטי מדי, גיליתי שאני לא סבתא שלי ולא נעליים, כי כבר כמה שנים אני נלחם בדחף לצמצם את העיניים ולעסות את הרקות כמו שהוא היה עושה בכל פעם שאני שומע על פיתוח טכנולוגי חדש, ובכל פעם שאני שומע על משהו כזה אני מודה שהתגובה היחידה שלי היא ״אין לי כוח לזה יותר״.
וזה נכון לגבי כל דבר. זה נכון לגבי הביטקוין וזה נכון לגבי המשחקים של הבן שלי וזה בטח ובטח לגבי כל דבר שמתחיל באותיות “A” ו-״I”. כל כך הרבה חברים שלי, קולגות ואפילו אמא שלי – שהיא לגמרי סבתא שלי בקטע הזה – ניסו להסביר לי כמה זה מלהיב, כמה זה מרגש, כמה זה ישנה את העולם, וכל פעם שמישהו מראה לי איך מחשב יודע לעשות עבודה של בן אדם אני באמת מרגיש את סבא שלי בוקע לי מהגרון ואומר בשמנו ״אבל נוח לי ככה״.
וכן, אני מבין שהבינה המלאכותית יכולה לתכנן לי טיול מדהים לחו״ל בתוך חצי דקה, אבל אחד הדברים שאני נהנה לעשות הוא לתכנן אותו בעצמי. ואני מבין שמידג׳רני יכול לצייר כל דבר שאני אגיד לו תוך חצי דקה, אבל מעולם לא היה לי דחף להגיד למישהו מה לצייר, ואין לי את הדחף הזה גם עכשיו רק בגלל שזה לוקח פחות זמן. את סרטי הוידאו והתמונות שלי אני נהנה לערוך ביד ועם כל הכבוד לספרים שנכתבים בארבעים שניות אני, לפחות, עדיין מעריך כאלה שנכתבים בשנתיים ויש אדם אמיתי מאחוריהם.
וזה לא רק הבינה המלאכותית. בזמן האחרון אפילו האינסטגרם גדול עלי. אני לא יודע איך עושים את הגרין סקרין הזה שאתם עושים. אני לא יודע איך גורמים לכל סטורי בפייסבוק לעלות גם לאינסטגרם, והפתרון האלגנטי שמצאתי לזה הוא לא להעלות לאף רשת. ולפני ארבעה חודשים כל כך נמאס לי מהבלגן בתמונות שלי ומזה שבסוף אני לא זוכר שום תמונה, עד שקניתי מדפסת תמונות ואלבומים ועכשיו אני מאחסן את הזכרונות שלי על נייר מנוילן, כי זה הדבר היחיד שאני מרגיש שאני יכול לסמוך עליו במציאות הנוכחית.
ואתם יודעים מה? יש מצב לא רע שאני צודק.
ובאמסטרדם, מול ברז אמבטיה אוטומטי מדי, גיליתי שאני לא סבתא שלי ולא נעליים, כי כבר כמה שנים אני נלחם בדחף לצמצם את העיניים ולעסות את הרקות כמו שהוא היה עושה בכל פעם שאני שומע על פיתוח טכנולוגי חדש, ובכל פעם שאני שומע על משהו כזה אני מודה שהתגובה היחידה שלי היא ״אין לי כוח לזה יותר״
דאגלס אדאמס הגאון אמר פעם ״כל דבר שממציאים בין הזמן שאתה בין 15 ל-35 הוא מלהיב ומרגש ומהפכני. כל דבר שממציאים אחרי שאתה בן 35 הוא נגד הסדר הטבעי של הדברים״.
ואני באמת יכול להיות מאוד גאה בעצמי שהצלחתי להגיע עד לגיל 40 ושבוע לפני שכל זה הפסיק להלהיב אותי, אבל אני מודה: הברז הזה היה אחד יותר מדי. ואין שום דרך בעולם שתצליחו לשכנע אותי שברז צריך מחוות ידיים, בדיוק כמו שאני לא הצלחתי לשכנע את סבא שלי שהוא חייב להיות בקשר עם אנשים מחוץ לבריכה.
או בתוכה.
ולמרות שעד לפני חודש חשבתי בצער שהוא החמיץ חווית חיים נדירה והתווכחנו על זה כמעט בכל פעם שנפגשנו, היום אני יכול להגיד בפה מלא שהאיש הזה צדק, לשלוף את פנקס הטלפונים שלי וגם להגיד את שלוש המילים שלא חשבתי שאני אגיד אף פעם: נוח לי ככה.
ולשמוע את סבא שלי צוחק.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
