חוקי הג׳ונגל

האשמה היא, כמובן, לא בילדים שלי. האשמה היא בי. אני אוהב לכתוב. אני אוהב לקרוא. לפעמים אלה ספרים על כתיבה. לפעמים לא. אני כל כך אוהב את זה עד שהחלטתי לעבוד בזה. לפעמים אני נהיה אובססיבי – שזו מילה יפה לסקרן – לנושא מסוים וחוקר אותו לעומק. עכשיו אני בשלב של לוויתני אורקה. אין לי הסבר למה. 

וניסיתי לעניין את הילדים בלוויתני אורקה.  

הם לא התעניינו.

זו הייתה היריה הכי טובה שלי, והחטאתי אותה מקילומטרים.

וזה לא שלא ניסיתי להיות קצת פחות אבא וקצת יותר חבר. ניסיתי לראות איתו ביחד משחקים של מכבי תל אביב, אבל האמת היא שבכל פעם אני קצת מצפה לראות את אבי נמני ואיציק זוהר על הדשא, וקצת מתבאס שהם לא שם. ניסיתי לשחק איתו בפלייסטיישן במגוון משחקים שהוא ניסה ללמד אותי, וכל מה שחשבתי לעצמי היה ״אוי, ילד, היית צריך להיות שם כשסופר מריו עבר ל-16 צבעים. לא היה משחק יותר טוב ומרגש מזה, וגם לא יהיה״. ניסיתי ללמד אותם להחליק על הקרח, וזה נגמר בפיאסקו בעיקר כי באמצע הבנתי שעברו עשרים שנה מאז שהחלקתי וגם אם אני עדיין יודע לעשות את זה היטב אני בן אדם בן ארבעים שגילה את השנ״צ ויודע שזה עדיף בהרבה על פני לנסות לזוז עם סכינים חדות על משטח קרח ועוד לשלם על זה. 

וכל כך רציתי להיות ההורה הזה. בחיי. לפני שהם היו הייתי יושב שעות ומפנטז על איזה אבא מגניב ומעולה אני אהיה, ואיך אנחנו נצא לטייל ואני אכיר להם מלא דברים ואני אהיה קליל ומגניב וכייפי ורק שני דברים לא לקחתי בחשבון בפנטזיה הזאת: שהילדים שהמצאתי בה עוד לא היו קיימים, ושהאבא שהמצאתי בה לא היה קיים מעולם.

במקום זה יש אותי, שלפני חודשיים אמרתי לרותם ״את יודעת, מאמי, זה דווקא ממש כיף לעשות קבלות למע״מ אחרי שמבינים איך עושים את זה״. 

ואיך מתרוממים מהתהום הזאת, אין לי מושג.

ומתישהו, אני חושש, הם יגלו את האמת. לא על הקבלות ממע״מ, כמובן, כי כל בר דעת מבין שמדובר בכיף טהור, אבל זה ערב אחד פעם בחודשיים, ואלוהים יודע מה נעשה בשאר הזמן. וזה הזמן שלהם להכיר אותי באמת כמו שאני, והאמת העגומה היא שאני חושש שאין יותר מדי מה להכיר.

ובאמת ישבתי בבית האופרה מול באלו ובגירה – להגנתי יאמר שמדובר בהצגה שהיא כמעט ארבע שעות ברוטו, אז היה לי הרבה זמן להרהר בדבר – תוהה האם זה יספיק להם. האם זה יהיה בסדר כשהם יגלו שחייו הסודיים של אבא כוללים, ובכן, ממש את אותם הדברים שהם כבר מכירים, פלוס מינוס העובדה שבהינתן האלכוהול והחברה הנכונה אני יודע את כל המילים לכל השירים של מחזות הזמר יוסף וכתונת הפסים והיירספריי?

כי עכשיו הילדים שלי בגיל שבו הם יכולים, כנראה, אליבא דהורים שהגיעו לשם, להיות חברים שלי, והשאלה שאני לא מפסיק לשאול את עצמי היא: האם הם ירצו?

אולי. ואולי לא. ואולי הם ישלימו עם זה שאבא שלהם לא ישב ויעשן איתם וויד במרפסת אלא ימשיך להיות הבחור המוזר הזה שמסתובב אחריהם עם מצלמה לכל מקום ומציע מדי פעם למלא טופס 106 למס הכנסה סתם בשביל הכיף. האבא שלא תמיד יודע איך להשתתף, אבל תמיד יודע איך להסתכל. 

ואולי, בעידן שבו כל הורה בסביבה שלהם מתחרה מי יותר מחובר לילדים, הם ידעו עלי שאני יודע להיות שם, ולהסתכל עליהם. לא חבר מי יודע כמה, אבל אבא. 

ואולי, מי יודע, נגלה ממש בקרוב, זה מספיק.