בקנייה מעל 149 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

זה הסוף!

שבוע לפני שכתבתי את המילה הזאת בספר החדש שלי החלטתי לגנוז אותו.

הסתובבתי עם המחשבה הזו כבר כמה זמן, והיא נראתה לי הגיונית: כבר ארבעה או חמישה חודשים שאני מחפש את הדרך לסיים את הספר הזה, ולא מוצא. אין לו סיום. והבעיה, כך הגעתי למסקנה, היא בגלל ההתחלה שלו.

והאמצע גם.

ושכל הספר הזה גרוע, נבנה לא טוב, בנאלי, משעמם ולכן אין לי אלא לגנוז אותו, לפרוש מללמד אנשים אחרים איך לכתוב ספרים (לא שהם יבואו אחרי הכשלון המחפיר הזה, כן?), לסגור את הסדנאות וללכת להיות מה שתמיד ידעתי שבסוף אני אהיה: הומלס.

או סוכן ביטוח.

אבל אחד מהשניים.

העניין הוא שאני מכיר היטב את הפינות האלה, שהמוח שלי נודד אליהן מדי פעם. זה קרה גם בספר הקודם, אז התקשרתי וביקשתי לגרוס אותו רגע לפני שהוא יצא לאור. זה קרה גם לפני הסרט. ואם הפסיכולוגית שלי לא הייתה קובעת שאני מדחיקן סדרתי, אני מניח שהייתי נזכר בעוד כמה אירועים שבהם עשיתי את זה רגע לפני שטקסט קיבל חיים משל עצמו.

אני יודע שאני לא היחיד. למעשה, לפחות אחת לשבוע אני מנהל התכתבות וואטסאפ (האחרונה הייתה אתמול בחצות. בחיי) עם תלמיד או תלמידה שהגיעו למסקנה שבעצם אין להם את הכשרון הנדרש, לעולם לא יהיה להם, הכל היה אשליה אחת גדולה והם מודים על ההזדמנות, אבל אולי עדיף שמישהו שיודע לכתוב יקח אותה.

וככה, ילדים וילדות, יודעים שפרויקט עומד להסתיים.

כי על הגבעה האפלה הזו אף אחד לא מדבר. אנשים מוכנים למשברי כתיבה בהתחלה ובאמצע, אבל אף אחד לא מספר להם שמשבר הכתיבה האכזרי מכולם נמצא שנייה לפני שהפרויקט מוצא את הטון שלו ועולה על מסלול ההמראה.

אם תחשבו על זה, זה הגיוני מאוד. אם נתעלם ממשבר הכתיבה הזה, הספר הזה עוד עלול להיגמר. ולצאת לאור. וזה נשמע נהדר, אבל רק מי שהיה פסע משם יודע עד כמה זה מפחיד. מה יקרה אם הוא יצא ואף אחד לא יאהב אותו? מה יקרה אם הוא יצא ויגידו שזה הספר הגרוע בתולדות האנושות?

מה יקרה אם הוא יצא ואף אחד – אפילו לא אמא שלי! – יקנה אותו?

אולי כבר עדיף שהוא לא יצא בכלל.

ואת המשך הסחרחרה אתם יכולים להבין לבד.

ואם גם אתם במשבר, אם גם אתם מסתכלים על קובץ הטקסט שלכם ומרגישים שהוא - ואתם - זו טעות אחת גדולה, דעו שפריצת הדרך קרובה מתמיד. עכשיו כל מה שנותר זה להניח את הספקות בצד, ולהמשיך לכתוב. הסוף הרבה יותר קרוב ממה שנדמה לכם

בסוף, למרבה ההפתעה של כל חברי שליוו אותי גם במשבר הכתיבה הזה ובאמת נראו מאוד בהלם ומאוד מיואשים שהם צריכים להעמיד פני מופתעים, סיימתי את הספר הזה. נמצא לו הסוף. זה היה הרבה פחות הירואי ממה שאפשר לדמיין, וקרה בשש בבוקר, בזמן חופשה משפחתית באילת, כשאני שוכב על מיטת נוער (אל תשאלו) וליידי רואים בייבי שארק.

אח, חיי הזוהר והתהילה.

ובכל זאת, אחרי חמש שנים, כתבתי את המילה ״הסוף״. וזה הרגיש נפלא.

אולי גם אתם מסתובבים עם ההרגשה הזאת. אולי גם אתם גנזתם פרויקט כי אחרי שעבדתם עליו בהתלהבות ענקית פתאום התחילו לחלחל הספקות. אולי המוח שלכם,  מכונה נפלאה שכמותו, רק מנסה לשמור עליכם מהלא נודע האיום והנורא שמתסובב שם בחוץ.

ואולי מותר להגיד לו שלא צריך, ואתם תקחו את הסיכון.

התלמידה הזאת, שהתכתבתי איתה אתמול, נמצאת בפרק האחרון של הספר שלה. היא תסיים אותו. הוא יצא לאור. הוא יהיה נפלא.

הספר החדש שלי מתחיל גם הוא את דרכו אל האור. תיכף נתחיל לעצב עטיפה ולכתוב את הגב (שכבר כתוב, מה נראה לכם) ולהיכנס להתקפי חרדה ויהיה כיף.

כיף, אומרים לכם!

ואם גם אתם במשבר, אם גם אתם מסתכלים על קובץ הטקסט שלכם ומרגישים שהוא – ואתם – זו טעות אחת גדולה, דעו שפריצת הדרך קרובה מתמיד. עכשיו כל מה שנותר זה להניח את הספקות בצד, ולהמשיך לכתוב.

הסוף הרבה יותר קרוב ממה שנדמה לכם.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

זה הסוף (בפעם השלישית)

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

זה הסוף (בפעם השלישית)

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

נרשמת בהצלחה!