שבוע לפני שכתבתי את המילה הזאת בספר החדש שלי החלטתי לגנוז אותו.
הסתובבתי עם המחשבה הזו כבר כמה זמן, והיא נראתה לי הגיונית: כבר ארבעה או חמישה חודשים שאני מחפש את הדרך לסיים את הספר הזה, ולא מוצא. אין לו סיום. והבעיה, כך הגעתי למסקנה, היא בגלל ההתחלה שלו.
והאמצע גם.
ושכל הספר הזה גרוע, נבנה לא טוב, בנאלי, משעמם ולכן אין לי אלא לגנוז אותו, לפרוש מללמד אנשים אחרים איך לכתוב ספרים (לא שהם יבואו אחרי הכשלון המחפיר הזה, כן?), לסגור את הסדנאות וללכת להיות מה שתמיד ידעתי שבסוף אני אהיה: הומלס.
או סוכן ביטוח.
אבל אחד מהשניים.
העניין הוא שאני מכיר היטב את הפינות האלה, שהמוח שלי נודד אליהן מדי פעם. זה קרה גם בספר הקודם, אז התקשרתי וביקשתי לגרוס אותו רגע לפני שהוא יצא לאור. זה קרה גם לפני הסרט. ואם הפסיכולוגית שלי לא הייתה קובעת שאני מדחיקן סדרתי, אני מניח שהייתי נזכר בעוד כמה אירועים שבהם עשיתי את זה רגע לפני שטקסט קיבל חיים משל עצמו.
אני יודע שאני לא היחיד. למעשה, לפחות אחת לשבוע אני מנהל התכתבות וואטסאפ (האחרונה הייתה אתמול בחצות. בחיי) עם תלמיד או תלמידה שהגיעו למסקנה שבעצם אין להם את הכשרון הנדרש, לעולם לא יהיה להם, הכל היה אשליה אחת גדולה והם מודים על ההזדמנות, אבל אולי עדיף שמישהו שיודע לכתוב יקח אותה.
וככה, ילדים וילדות, יודעים שפרויקט עומד להסתיים.
כי על הגבעה האפלה הזו אף אחד לא מדבר. אנשים מוכנים למשברי כתיבה בהתחלה ובאמצע, אבל אף אחד לא מספר להם שמשבר הכתיבה האכזרי מכולם נמצא שנייה לפני שהפרויקט מוצא את הטון שלו ועולה על מסלול ההמראה.
אם תחשבו על זה, זה הגיוני מאוד. אם נתעלם ממשבר הכתיבה הזה, הספר הזה עוד עלול להיגמר. ולצאת לאור. וזה נשמע נהדר, אבל רק מי שהיה פסע משם יודע עד כמה זה מפחיד. מה יקרה אם הוא יצא ואף אחד לא יאהב אותו? מה יקרה אם הוא יצא ויגידו שזה הספר הגרוע בתולדות האנושות?
מה יקרה אם הוא יצא ואף אחד – אפילו לא אמא שלי! – יקנה אותו?
אולי כבר עדיף שהוא לא יצא בכלל.
ואת המשך הסחרחרה אתם יכולים להבין לבד.
ואם גם אתם במשבר, אם גם אתם מסתכלים על קובץ הטקסט שלכם ומרגישים שהוא - ואתם - זו טעות אחת גדולה, דעו שפריצת הדרך קרובה מתמיד. עכשיו כל מה שנותר זה להניח את הספקות בצד, ולהמשיך לכתוב. הסוף הרבה יותר קרוב ממה שנדמה לכם
בסוף, למרבה ההפתעה של כל חברי שליוו אותי גם במשבר הכתיבה הזה ובאמת נראו מאוד בהלם ומאוד מיואשים שהם צריכים להעמיד פני מופתעים, סיימתי את הספר הזה. נמצא לו הסוף. זה היה הרבה פחות הירואי ממה שאפשר לדמיין, וקרה בשש בבוקר, בזמן חופשה משפחתית באילת, כשאני שוכב על מיטת נוער (אל תשאלו) וליידי רואים בייבי שארק.
אח, חיי הזוהר והתהילה.
ובכל זאת, אחרי חמש שנים, כתבתי את המילה ״הסוף״. וזה הרגיש נפלא.
אולי גם אתם מסתובבים עם ההרגשה הזאת. אולי גם אתם גנזתם פרויקט כי אחרי שעבדתם עליו בהתלהבות ענקית פתאום התחילו לחלחל הספקות. אולי המוח שלכם, מכונה נפלאה שכמותו, רק מנסה לשמור עליכם מהלא נודע האיום והנורא שמתסובב שם בחוץ.
ואולי מותר להגיד לו שלא צריך, ואתם תקחו את הסיכון.
התלמידה הזאת, שהתכתבתי איתה אתמול, נמצאת בפרק האחרון של הספר שלה. היא תסיים אותו. הוא יצא לאור. הוא יהיה נפלא.
הספר החדש שלי מתחיל גם הוא את דרכו אל האור. תיכף נתחיל לעצב עטיפה ולכתוב את הגב (שכבר כתוב, מה נראה לכם) ולהיכנס להתקפי חרדה ויהיה כיף.
כיף, אומרים לכם!
ואם גם אתם במשבר, אם גם אתם מסתכלים על קובץ הטקסט שלכם ומרגישים שהוא – ואתם – זו טעות אחת גדולה, דעו שפריצת הדרך קרובה מתמיד. עכשיו כל מה שנותר זה להניח את הספקות בצד, ולהמשיך לכתוב.
הסוף הרבה יותר קרוב ממה שנדמה לכם.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט. רותם: יא. עומר: יא. רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עומר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הזה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה קרה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש. עומר: נכון, ספרי השני. רותם: בדיגיטל. עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטלי. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.
שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.
״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.
ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.
הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.
לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.
איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.
ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.
אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.
ואף אחד אחר.
כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.
