זה הסוף!

שבוע לפני שכתבתי את המילה הזאת בספר החדש שלי החלטתי לגנוז אותו.

הסתובבתי עם המחשבה הזו כבר כמה זמן, והיא נראתה לי הגיונית: כבר ארבעה או חמישה חודשים שאני מחפש את הדרך לסיים את הספר הזה, ולא מוצא. אין לו סיום. והבעיה, כך הגעתי למסקנה, היא בגלל ההתחלה שלו.

והאמצע גם.

ושכל הספר הזה גרוע, נבנה לא טוב, בנאלי, משעמם ולכן אין לי אלא לגנוז אותו, לפרוש מללמד אנשים אחרים איך לכתוב ספרים (לא שהם יבואו אחרי הכשלון המחפיר הזה, כן?), לסגור את הסדנאות וללכת להיות מה שתמיד ידעתי שבסוף אני אהיה: הומלס.

או סוכן ביטוח.

אבל אחד מהשניים.

העניין הוא שאני מכיר היטב את הפינות האלה, שהמוח שלי נודד אליהן מדי פעם. זה קרה גם בספר הקודם, אז התקשרתי וביקשתי לגרוס אותו רגע לפני שהוא יצא לאור. זה קרה גם לפני הסרט. ואם הפסיכולוגית שלי לא הייתה קובעת שאני מדחיקן סדרתי, אני מניח שהייתי נזכר בעוד כמה אירועים שבהם עשיתי את זה רגע לפני שטקסט קיבל חיים משל עצמו.

אני יודע שאני לא היחיד. למעשה, לפחות אחת לשבוע אני מנהל התכתבות וואטסאפ (האחרונה הייתה אתמול בחצות. בחיי) עם תלמיד או תלמידה שהגיעו למסקנה שבעצם אין להם את הכשרון הנדרש, לעולם לא יהיה להם, הכל היה אשליה אחת גדולה והם מודים על ההזדמנות, אבל אולי עדיף שמישהו שיודע לכתוב יקח אותה.

וככה, ילדים וילדות, יודעים שפרויקט עומד להסתיים.

כי על הגבעה האפלה הזו אף אחד לא מדבר. אנשים מוכנים למשברי כתיבה בהתחלה ובאמצע, אבל אף אחד לא מספר להם שמשבר הכתיבה האכזרי מכולם נמצא שנייה לפני שהפרויקט מוצא את הטון שלו ועולה על מסלול ההמראה.

אם תחשבו על זה, זה הגיוני מאוד. אם נתעלם ממשבר הכתיבה הזה, הספר הזה עוד עלול להיגמר. ולצאת לאור. וזה נשמע נהדר, אבל רק מי שהיה פסע משם יודע עד כמה זה מפחיד. מה יקרה אם הוא יצא ואף אחד לא יאהב אותו? מה יקרה אם הוא יצא ויגידו שזה הספר הגרוע בתולדות האנושות?

מה יקרה אם הוא יצא ואף אחד – אפילו לא אמא שלי! – יקנה אותו?

אולי כבר עדיף שהוא לא יצא בכלל.

ואת המשך הסחרחרה אתם יכולים להבין לבד.

ואם גם אתם במשבר, אם גם אתם מסתכלים על קובץ הטקסט שלכם ומרגישים שהוא - ואתם - זו טעות אחת גדולה, דעו שפריצת הדרך קרובה מתמיד. עכשיו כל מה שנותר זה להניח את הספקות בצד, ולהמשיך לכתוב. הסוף הרבה יותר קרוב ממה שנדמה לכם

בסוף, למרבה ההפתעה של כל חברי שליוו אותי גם במשבר הכתיבה הזה ובאמת נראו מאוד בהלם ומאוד מיואשים שהם צריכים להעמיד פני מופתעים, סיימתי את הספר הזה. נמצא לו הסוף. זה היה הרבה פחות הירואי ממה שאפשר לדמיין, וקרה בשש בבוקר, בזמן חופשה משפחתית באילת, כשאני שוכב על מיטת נוער (אל תשאלו) וליידי רואים בייבי שארק.

אח, חיי הזוהר והתהילה.

ובכל זאת, אחרי חמש שנים, כתבתי את המילה ״הסוף״. וזה הרגיש נפלא.

אולי גם אתם מסתובבים עם ההרגשה הזאת. אולי גם אתם גנזתם פרויקט כי אחרי שעבדתם עליו בהתלהבות ענקית פתאום התחילו לחלחל הספקות. אולי המוח שלכם,  מכונה נפלאה שכמותו, רק מנסה לשמור עליכם מהלא נודע האיום והנורא שמתסובב שם בחוץ.

ואולי מותר להגיד לו שלא צריך, ואתם תקחו את הסיכון.

התלמידה הזאת, שהתכתבתי איתה אתמול, נמצאת בפרק האחרון של הספר שלה. היא תסיים אותו. הוא יצא לאור. הוא יהיה נפלא.

הספר החדש שלי מתחיל גם הוא את דרכו אל האור. תיכף נתחיל לעצב עטיפה ולכתוב את הגב (שכבר כתוב, מה נראה לכם) ולהיכנס להתקפי חרדה ויהיה כיף.

כיף, אומרים לכם!

ואם גם אתם במשבר, אם גם אתם מסתכלים על קובץ הטקסט שלכם ומרגישים שהוא – ואתם – זו טעות אחת גדולה, דעו שפריצת הדרך קרובה מתמיד. עכשיו כל מה שנותר זה להניח את הספקות בצד, ולהמשיך לכתוב.

הסוף הרבה יותר קרוב ממה שנדמה לכם.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

אני זקן מדי לחרא הזה

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

איך מרימים את החלומות שלך אחרי שהם מתנפצים על הרצפה?

ב-22:30 בלילה הוא עוד ישב למרגלות שולחן המטבח והרכיב לגו. זו הייתה השקית השביעית או השמינית או השש עשרה (יש 22, אם תהיתם) ולמרות שהוא רק בן תשע, זה באמת פרויקט חייו. האבא של הילד הזה, יכול להיות שאתם מכירים אותו, דוחק בו ללכת לישון. בהתחלה בנחמדות, אחר כך בפחות נחמדות, אחר כך כמו שאבא שלו נשמע בדרך כלל ב-22:30 בלילה.

אני מסתכל עליו ורואה אותי. לא בכל מה שקשור ליכולות הלגו, כמובן, בזה יש לי אפס, אלא בגלל שאני מכיר את ההתלהבות הזאת. אני מכיר את התשוקה הזאת. גם אותי אמא שלי ניסתה לשלוח לישון כשהייתי יושב מול הדף, ובשנים מאוחרות יותר מול המחשב, ולקראת שתיים בלילה היא פשוט הייתה הולכת לישון מיואשת ואני הייתי ממשיך לתקתק במרץ. אני יודע איך זה כשזה זורם לך בגוף. מה שלא ידעתי אז ואני יודע היום הוא איך זה להיות הורה בסיטואציה הזאת, ואחרי שני מדיחים ושלוש מכונות כביסה וארוחת ערב וארבעה סיפורים לקטנה אני רק רוצה לשכב על הספה בשקט, מה גם שלמרות שהוא צועק שהוא לא עייף בכלל, אני רואה את העיניים שלו נעצמות על הלגו, אז פאקינג לך לישון כבר, שמעת?

שמעתי, אבא, שמעתי.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך