זה הסוף!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

שבוע לפני שכתבתי את המילה הזאת בספר החדש שלי החלטתי לגנוז אותו.

הסתובבתי עם המחשבה הזו כבר כמה זמן, והיא נראתה לי הגיונית: כבר ארבעה או חמישה חודשים שאני מחפש את הדרך לסיים את הספר הזה, ולא מוצא. אין לו סיום. והבעיה, כך הגעתי למסקנה, היא בגלל ההתחלה שלו.

והאמצע גם.

ושכל הספר הזה גרוע, נבנה לא טוב, בנאלי, משעמם ולכן אין לי אלא לגנוז אותו, לפרוש מללמד אנשים אחרים איך לכתוב ספרים (לא שהם יבואו אחרי הכשלון המחפיר הזה, כן?), לסגור את הסדנאות וללכת להיות מה שתמיד ידעתי שבסוף אני אהיה: הומלס.

או סוכן ביטוח.

אבל אחד מהשניים.

העניין הוא שאני מכיר היטב את הפינות האלה, שהמוח שלי נודד אליהן מדי פעם. זה קרה גם בספר הקודם, אז התקשרתי וביקשתי לגרוס אותו רגע לפני שהוא יצא לאור. זה קרה גם לפני הסרט. ואם הפסיכולוגית שלי לא הייתה קובעת שאני מדחיקן סדרתי, אני מניח שהייתי נזכר בעוד כמה אירועים שבהם עשיתי את זה רגע לפני שטקסט קיבל חיים משל עצמו.

אני יודע שאני לא היחיד. למעשה, לפחות אחת לשבוע אני מנהל התכתבות וואטסאפ (האחרונה הייתה אתמול בחצות. בחיי) עם תלמיד או תלמידה שהגיעו למסקנה שבעצם אין להם את הכשרון הנדרש, לעולם לא יהיה להם, הכל היה אשליה אחת גדולה והם מודים על ההזדמנות, אבל אולי עדיף שמישהו שיודע לכתוב יקח אותה.

וככה, ילדים וילדות, יודעים שפרויקט עומד להסתיים.

כי על הגבעה האפלה הזו אף אחד לא מדבר. אנשים מוכנים למשברי כתיבה בהתחלה ובאמצע, אבל אף אחד לא מספר להם שמשבר הכתיבה האכזרי מכולם נמצא שנייה לפני שהפרויקט מוצא את הטון שלו ועולה על מסלול ההמראה.

אם תחשבו על זה, זה הגיוני מאוד. אם נתעלם ממשבר הכתיבה הזה, הספר הזה עוד עלול להיגמר. ולצאת לאור. וזה נשמע נהדר, אבל רק מי שהיה פסע משם יודע עד כמה זה מפחיד. מה יקרה אם הוא יצא ואף אחד לא יאהב אותו? מה יקרה אם הוא יצא ויגידו שזה הספר הגרוע בתולדות האנושות?

מה יקרה אם הוא יצא ואף אחד – אפילו לא אמא שלי! – יקנה אותו?

אולי כבר עדיף שהוא לא יצא בכלל.

ואת המשך הסחרחרה אתם יכולים להבין לבד.

ואם גם אתם במשבר, אם גם אתם מסתכלים על קובץ הטקסט שלכם ומרגישים שהוא - ואתם - זו טעות אחת גדולה, דעו שפריצת הדרך קרובה מתמיד. עכשיו כל מה שנותר זה להניח את הספקות בצד, ולהמשיך לכתוב. הסוף הרבה יותר קרוב ממה שנדמה לכם

בסוף, למרבה ההפתעה של כל חברי שליוו אותי גם במשבר הכתיבה הזה ובאמת נראו מאוד בהלם ומאוד מיואשים שהם צריכים להעמיד פני מופתעים, סיימתי את הספר הזה. נמצא לו הסוף. זה היה הרבה פחות הירואי ממה שאפשר לדמיין, וקרה בשש בבוקר, בזמן חופשה משפחתית באילת, כשאני שוכב על מיטת נוער (אל תשאלו) וליידי רואים בייבי שארק.

אח, חיי הזוהר והתהילה.

ובכל זאת, אחרי חמש שנים, כתבתי את המילה ״הסוף״. וזה הרגיש נפלא.

אולי גם אתם מסתובבים עם ההרגשה הזאת. אולי גם אתם גנזתם פרויקט כי אחרי שעבדתם עליו בהתלהבות ענקית פתאום התחילו לחלחל הספקות. אולי המוח שלכם,  מכונה נפלאה שכמותו, רק מנסה לשמור עליכם מהלא נודע האיום והנורא שמתסובב שם בחוץ.

ואולי מותר להגיד לו שלא צריך, ואתם תקחו את הסיכון.

התלמידה הזאת, שהתכתבתי איתה אתמול, נמצאת בפרק האחרון של הספר שלה. היא תסיים אותו. הוא יצא לאור. הוא יהיה נפלא.

הספר החדש שלי מתחיל גם הוא את דרכו אל האור. תיכף נתחיל לעצב עטיפה ולכתוב את הגב (שכבר כתוב, מה נראה לכם) ולהיכנס להתקפי חרדה ויהיה כיף.

כיף, אומרים לכם!

ואם גם אתם במשבר, אם גם אתם מסתכלים על קובץ הטקסט שלכם ומרגישים שהוא – ואתם – זו טעות אחת גדולה, דעו שפריצת הדרך קרובה מתמיד. עכשיו כל מה שנותר זה להניח את הספקות בצד, ולהמשיך לכתוב.

הסוף הרבה יותר קרוב ממה שנדמה לכם.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

למה כל אחד (כן, אני לגמרי מסתכל עליך) חייב לכתוב ספר

״נו״, שואל אותי כל בן אדם שמכיר אותי, ״אתה שמח?״.

אני אמור להיות שמח, אני יודע. בכל זאת, לא בכל יום, ולרוב גם לא בכל אף פעם, ספר יוצא ומגיע תוך פחות מ-48 שעות למקום הראשון ברבי המכר. ובכל זאת, לשאלה ״איך זה מרגיש להיות במקום הראשון״ יש תשובה אחת בלבד: מוזר.

זה מרגיש מוזר.

ומשמח.

ומבהיל מאוד.

זו מערבולת של רגשות, בקיצור.

ומה שהכי משונה הוא שהייתי בטוח שכשמודיעים לך (במקרה שלי בהודעת טקסט מההוצאה באחת בלילה עם המון סימני קריאה) שאתה במקום הראשון אז מקפצים בשמחה, מדלגים, מפזזים, אולי אפילו מרשים לעצמך לאכול שוקולד.

קרא עוד »

הרגע שבו הכתיבה תשנה לכם את החיים

במרץ 2020 לקחו לי את הכתיבה.

אתם לא יודעים את זה כי שום דבר מזה לא קרה, אבל 2020 הייתה אמורה להיות השנה שלי. לא כי שידרתי מסרים ליקום, אלא כי הוא כבר ענה לי והיו לי חוזים מוכנים והכל היה פרוס.

מאי 2020 היה תאריך היציאה המקורי של הסרט ״עוד סיפור אחד״, וחודש אחר כך, במהלך שמעולם לא נעשה קודם בישראל, היה צריך לצאת ״כולם לחייך״ לחנויות ובאותו היום ממש גם סדרה שמבוססת עליו.

אבל גם אתם הייתם פה במרץ לפני שלוש שנים, אז אני לא צריך לספר את ההמשך.

קרא עוד »

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים