שבוע לפני שכתבתי את המילה הזאת בספר החדש שלי החלטתי לגנוז אותו.
הסתובבתי עם המחשבה הזו כבר כמה זמן, והיא נראתה לי הגיונית: כבר ארבעה או חמישה חודשים שאני מחפש את הדרך לסיים את הספר הזה, ולא מוצא. אין לו סיום. והבעיה, כך הגעתי למסקנה, היא בגלל ההתחלה שלו.
והאמצע גם.
ושכל הספר הזה גרוע, נבנה לא טוב, בנאלי, משעמם ולכן אין לי אלא לגנוז אותו, לפרוש מללמד אנשים אחרים איך לכתוב ספרים (לא שהם יבואו אחרי הכשלון המחפיר הזה, כן?), לסגור את הסדנאות וללכת להיות מה שתמיד ידעתי שבסוף אני אהיה: הומלס.
או סוכן ביטוח.
אבל אחד מהשניים.
העניין הוא שאני מכיר היטב את הפינות האלה, שהמוח שלי נודד אליהן מדי פעם. זה קרה גם בספר הקודם, אז התקשרתי וביקשתי לגרוס אותו רגע לפני שהוא יצא לאור. זה קרה גם לפני הסרט. ואם הפסיכולוגית שלי לא הייתה קובעת שאני מדחיקן סדרתי, אני מניח שהייתי נזכר בעוד כמה אירועים שבהם עשיתי את זה רגע לפני שטקסט קיבל חיים משל עצמו.
אני יודע שאני לא היחיד. למעשה, לפחות אחת לשבוע אני מנהל התכתבות וואטסאפ (האחרונה הייתה אתמול בחצות. בחיי) עם תלמיד או תלמידה שהגיעו למסקנה שבעצם אין להם את הכשרון הנדרש, לעולם לא יהיה להם, הכל היה אשליה אחת גדולה והם מודים על ההזדמנות, אבל אולי עדיף שמישהו שיודע לכתוב יקח אותה.
וככה, ילדים וילדות, יודעים שפרויקט עומד להסתיים.
כי על הגבעה האפלה הזו אף אחד לא מדבר. אנשים מוכנים למשברי כתיבה בהתחלה ובאמצע, אבל אף אחד לא מספר להם שמשבר הכתיבה האכזרי מכולם נמצא שנייה לפני שהפרויקט מוצא את הטון שלו ועולה על מסלול ההמראה.
אם תחשבו על זה, זה הגיוני מאוד. אם נתעלם ממשבר הכתיבה הזה, הספר הזה עוד עלול להיגמר. ולצאת לאור. וזה נשמע נהדר, אבל רק מי שהיה פסע משם יודע עד כמה זה מפחיד. מה יקרה אם הוא יצא ואף אחד לא יאהב אותו? מה יקרה אם הוא יצא ויגידו שזה הספר הגרוע בתולדות האנושות?
מה יקרה אם הוא יצא ואף אחד – אפילו לא אמא שלי! – יקנה אותו?
אולי כבר עדיף שהוא לא יצא בכלל.
ואת המשך הסחרחרה אתם יכולים להבין לבד.
ואם גם אתם במשבר, אם גם אתם מסתכלים על קובץ הטקסט שלכם ומרגישים שהוא - ואתם - זו טעות אחת גדולה, דעו שפריצת הדרך קרובה מתמיד. עכשיו כל מה שנותר זה להניח את הספקות בצד, ולהמשיך לכתוב. הסוף הרבה יותר קרוב ממה שנדמה לכם
בסוף, למרבה ההפתעה של כל חברי שליוו אותי גם במשבר הכתיבה הזה ובאמת נראו מאוד בהלם ומאוד מיואשים שהם צריכים להעמיד פני מופתעים, סיימתי את הספר הזה. נמצא לו הסוף. זה היה הרבה פחות הירואי ממה שאפשר לדמיין, וקרה בשש בבוקר, בזמן חופשה משפחתית באילת, כשאני שוכב על מיטת נוער (אל תשאלו) וליידי רואים בייבי שארק.
אח, חיי הזוהר והתהילה.
ובכל זאת, אחרי חמש שנים, כתבתי את המילה ״הסוף״. וזה הרגיש נפלא.
אולי גם אתם מסתובבים עם ההרגשה הזאת. אולי גם אתם גנזתם פרויקט כי אחרי שעבדתם עליו בהתלהבות ענקית פתאום התחילו לחלחל הספקות. אולי המוח שלכם, מכונה נפלאה שכמותו, רק מנסה לשמור עליכם מהלא נודע האיום והנורא שמתסובב שם בחוץ.
ואולי מותר להגיד לו שלא צריך, ואתם תקחו את הסיכון.
התלמידה הזאת, שהתכתבתי איתה אתמול, נמצאת בפרק האחרון של הספר שלה. היא תסיים אותו. הוא יצא לאור. הוא יהיה נפלא.
הספר החדש שלי מתחיל גם הוא את דרכו אל האור. תיכף נתחיל לעצב עטיפה ולכתוב את הגב (שכבר כתוב, מה נראה לכם) ולהיכנס להתקפי חרדה ויהיה כיף.
כיף, אומרים לכם!
ואם גם אתם במשבר, אם גם אתם מסתכלים על קובץ הטקסט שלכם ומרגישים שהוא – ואתם – זו טעות אחת גדולה, דעו שפריצת הדרך קרובה מתמיד. עכשיו כל מה שנותר זה להניח את הספקות בצד, ולהמשיך לכתוב.
הסוף הרבה יותר קרוב ממה שנדמה לכם.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
