בקנייה מעל 199 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

הכל היה אשליה. והאשליה הזאת התפוצצה לי בפנים.

לא נולדתי לכתוב.  

אי לכך, אחרי מאבק איתנים בפרק הזה, אני נאלץ להודיע בצער: אני פורש מכתיבה. כנראה לנצח. תודה על הזכות להיות חלק קטן בחייכם, אני לעולם לא אשכח אתכם.

תודה על הכל.

 

הודעות פרישה אינן משהו יוצא מגדר הרגיל, וגם לא נחלתם של מתחילים בלבד. ישבתי במספיק חדרי כותבים ועם מספיק שחקנים כדי לשמוע אנשים שלא הייתם מאמינים שאפילו יש להם סיבה לדאוג שמכריזים ״אני גרוע, אני פורש״. לפעמים זה היה באמצע צילומים.

מסיבת העיתונאים הזאת מתקיימת פעם ביום.

לפחות.

למרבה המזל (שלי, בעיקר) היא מתקיימת בעיקר בתוך הראש הנוטה לדרמטיות שלי, ואיכשהו אני תמיד מוצא את הכוחות להמשיך, בעיקר בגלל שאם אני לא אהיה סופר אני אצטרך למצוא עבודה אמיתית, ומי רוצה את זה.

אבל כמה שמסיבת העיתונאים הזו נראית לכם מגוחכת, לפחות פעם בשבוע – או פעם ביומיים – אני מקבל הודעה מאחד מתלמידנו שמודיע קבל עם ועדה שנחתה עליו ההבנה שבעצם הוא גרוע מאוד בכתיבה, שהוא ניסה לכתוב והשבוע לא יצא לו כלום ומה שיצא היה, ללא צל של ספק, הטקסט הגרוע ביותר שנכתב בכל ההיסטוריה האנושית כולה.

ואם אתם חושבים שאני מגזים, אני מזמין אתכם לוואטסאפ שלי.

הודעות פרישה אינן משהו יוצא מגדר הרגיל, וגם לא נחלתם של מתחילים בלבד. ישבתי במספיק חדרי כותבים ועם מספיק שחקנים כדי לשמוע אנשים שלא הייתם מאמינים שאפילו יש להם סיבה לדאוג שמכריזים ״אני גרוע, אני פורש״. לפעמים זה היה באמצע צילומים.

פעם אחת זה גם הייתי אני.

להגנתי ייאמר שאחרי 14 שעות כתיבה וכשהצילומים מחר בבוקר זה זמן לגיטימי לפרוש. כאילו, פחות לגיטימי מבחינת ההפקה, אבל מבחינתי זה היה הצעד המתבקש.

לארי בירד (הכדורסלן, כן?) אמר פעם בראיון משפט ששינה את חיי (כשאני טורח לזכור אותו): ״אני אוהב אימונים יותר מאשר את המשחקים. רק באימונים אני מגלה עד כמה גרוע אני באמת יכול להיות״.

תנו למשפט הזה לחלחל רגע.

הבעיה האמיתית עם כתיבה, משחק או כל סוג אומנות שהוא – ורוב האנשים לא יודעים את זה כשהם נכנסים לתחום, אחרת הם לא היו נכנסים! – היא שאני חושב שזה המקצוע היחיד שאין בו גרף התקדמות ליניארי. ברור לי שעכשיו תקפצו עלי ותגידו שברוב המקצועות אין, ובכל זאת אני חושב שפרוקטולוג, לצורך העניין, או מוסכניק או עורך דין לענייני נדל״ן לא מרגיש שכל יום הוא היום הראשון בעבודה שלו.

בכתיבה כן.

ולהיות גרוע זה חלק מהגדרות התפקיד.

למעשה יש ימים שאני חושב שזה התפקיד כולו.

ולפרוש זה קל. אבל רק כשממשיכים קורה הקסם האמיתי.

כי פתאום – זה היה הרבה יותר נוח אם היו מודיעים מתי, אבל לצערי אין עדיין שירות כזה – יש יום שבו הכל מתחבר. המילים פשוט זורמות מהאצבעות. בפעם האחרונה שזה קרה לי, לפני שבוע וחצי, כתבתי שני פרקים וחצי ועצרתי בשיא, כי זה הטיפ הטוב ביותר שאני יכול לתת לכם על כתיבה.

אבל הימים האלה, ולקח לי הרבה זמן לגלות את זה, הם לא בגלל שאני כל כך טוב.

הם בגלל כל הימים שבהם הייתי גרוע.

וזה הפרס האמיתי למי שלא פורש. וזה מה שמי זורק את העט וסוגר את המחשב בזעם ומנסח הודעות פרישה בוואטסאפ לעולם לא ידע. וזה הפרס האמיתי על התמדה.

ולא, לא פרס מהיקום או משהו כזה, למרות שזה היה נחמד לחשוב שכן, אבל אני כבר יודע שבימים שאני גרוע ומרגיש שכלום לא הולך ובכל זאת מתעקש לכתוב באחורי הראש שלי, במקום נסתר בתוך התת מודע, כבר נרקמים להם המשפטים הנכונים. וזה רק עניין של זמן, זה הכל.

וכן, אחרי היום הנהדר הזה יהיו שוב סדרת ימים גרועים. שוב אני אלך לאיבוד בתוך העלילה של עצמי, אחשוב שהסגנון גרוע, שהבדיחות שחשבתי שהן טובות הן איומות וכנראה שצריך להחליף ספר. זה לא אומר שאיבדתי את זה או שאני גרוע. זה רק המחזור הטבעי של כתיבה.

אז לא, גם היום אני לא פורש. מסיבת העיתונאים תידחה למועד בלתי ידוע. גם היום אני אדפוק את הראש במקלדת. כנראה גם מחר.  וכנראה שגם אתם. אבל אם אתם מוכנים לדחות את הודעת הפרישה הדרמטית שלכם עוד קצת, תסמכו עלי, זה משתלם.

בענק. 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

נייר דלק

אני תמיד שוכח שיש את השלב הזה בהגשמת חלומות שבו אני מרגיש מטומטם.

הוא תמיד מפתיע, השלב הזה, כי באמת, החיים קשים מספיק גם בלעדיו, אבל אתמול בשעה 1:37 הוא הגיע במלוא עוצמתו.

והוא הגיע, מכל הדברים, בגלל שלא זכרתי איפה הנחתי את הסלוטייפ.

עכשיו אתם בטח תוהים בשביל מה אני צריך סלוטייפ, ומאיזה חומרים לכל הרוחות עשויים החלומות שלי.

אז אני מניח שצריך להסביר.

כבר תשעה חודשים שאין לי באמת מושג מה אני עושה. אני יודע, יש גם כמה שרים בממשלה שיכולים להגיד את זה, אבל באמת, מאז אוקטובר אין לי ממש מושג מה אני עושה. כל מה שאני יודע הוא שאיפשהו באמצע אוקטובר החלטתי להתחיל הכל מחדש, ובגלל שברגע נהיו לי כל כך הרבה פחדים חדשים ומחשבות משונות כמו באיזה ארון מחביאים את הילדים, סט הפחדים הקודם שהחזקתי נראה לי פתאום קצת מטומטם.

והחלטתי שאם אני כבר ישן על הספה וקופץ מאזעקות מדומיינות כל היום וכל טריקת דלת מקפיצה את הדופק שלי ל-280, אז לפחות אני אנסה לבטל כמה פחדים ישנים.

ובגלל זה, בגדול, מצאתי את עצמי סוגר את כל העסקים הקודמים שלי, מעלה מן האוב קובץ תרגילי כתיבה שאני מפתח כבר כמה שנים, מתקשר למעצבת הכי טובה שאני מכיר ואומר לה ״אני צריך שתקחי ממני כסף לפני שאני אתחרט״, מדפיס, מפנה מקום במחסן, אומר לעצמי: אתה יכול לעשות את זה, עומר.

ודווקא בסלוטייפ נשברתי.

קרא עוד »

האבל השקט

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

כבל עם ועדה

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

נייר דלק

האבל השקט

כבל עם ועדה

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים