גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,
אני פורש מכתיבה.
ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.
קראתי אותו.
וקראתי אותו שוב.
וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.
ואולי מעולם לא היה לי את זה.
הכל היה אשליה. והאשליה הזאת התפוצצה לי בפנים.
לא נולדתי לכתוב.
אי לכך, אחרי מאבק איתנים בפרק הזה, אני נאלץ להודיע בצער: אני פורש מכתיבה. כנראה לנצח. תודה על הזכות להיות חלק קטן בחייכם, אני לעולם לא אשכח אתכם.
תודה על הכל.
הודעות פרישה אינן משהו יוצא מגדר הרגיל, וגם לא נחלתם של מתחילים בלבד. ישבתי במספיק חדרי כותבים ועם מספיק שחקנים כדי לשמוע אנשים שלא הייתם מאמינים שאפילו יש להם סיבה לדאוג שמכריזים ״אני גרוע, אני פורש״. לפעמים זה היה באמצע צילומים.
מסיבת העיתונאים הזאת מתקיימת פעם ביום.
לפחות.
למרבה המזל (שלי, בעיקר) היא מתקיימת בעיקר בתוך הראש הנוטה לדרמטיות שלי, ואיכשהו אני תמיד מוצא את הכוחות להמשיך, בעיקר בגלל שאם אני לא אהיה סופר אני אצטרך למצוא עבודה אמיתית, ומי רוצה את זה.
אבל כמה שמסיבת העיתונאים הזו נראית לכם מגוחכת, לפחות פעם בשבוע – או פעם ביומיים – אני מקבל הודעה מאחד מתלמידנו שמודיע קבל עם ועדה שנחתה עליו ההבנה שבעצם הוא גרוע מאוד בכתיבה, שהוא ניסה לכתוב והשבוע לא יצא לו כלום ומה שיצא היה, ללא צל של ספק, הטקסט הגרוע ביותר שנכתב בכל ההיסטוריה האנושית כולה.
ואם אתם חושבים שאני מגזים, אני מזמין אתכם לוואטסאפ שלי.
הודעות פרישה אינן משהו יוצא מגדר הרגיל, וגם לא נחלתם של מתחילים בלבד. ישבתי במספיק חדרי כותבים ועם מספיק שחקנים כדי לשמוע אנשים שלא הייתם מאמינים שאפילו יש להם סיבה לדאוג שמכריזים ״אני גרוע, אני פורש״. לפעמים זה היה באמצע צילומים.
פעם אחת זה גם הייתי אני.
להגנתי ייאמר שאחרי 14 שעות כתיבה וכשהצילומים מחר בבוקר זה זמן לגיטימי לפרוש. כאילו, פחות לגיטימי מבחינת ההפקה, אבל מבחינתי זה היה הצעד המתבקש.
לארי בירד (הכדורסלן, כן?) אמר פעם בראיון משפט ששינה את חיי (כשאני טורח לזכור אותו): ״אני אוהב אימונים יותר מאשר את המשחקים. רק באימונים אני מגלה עד כמה גרוע אני באמת יכול להיות״.
תנו למשפט הזה לחלחל רגע.
הבעיה האמיתית עם כתיבה, משחק או כל סוג אומנות שהוא – ורוב האנשים לא יודעים את זה כשהם נכנסים לתחום, אחרת הם לא היו נכנסים! – היא שאני חושב שזה המקצוע היחיד שאין בו גרף התקדמות ליניארי. ברור לי שעכשיו תקפצו עלי ותגידו שברוב המקצועות אין, ובכל זאת אני חושב שפרוקטולוג, לצורך העניין, או מוסכניק או עורך דין לענייני נדל״ן לא מרגיש שכל יום הוא היום הראשון בעבודה שלו.
בכתיבה כן.
ולהיות גרוע זה חלק מהגדרות התפקיד.
למעשה יש ימים שאני חושב שזה התפקיד כולו.
ולפרוש זה קל. אבל רק כשממשיכים קורה הקסם האמיתי.
כי פתאום – זה היה הרבה יותר נוח אם היו מודיעים מתי, אבל לצערי אין עדיין שירות כזה – יש יום שבו הכל מתחבר. המילים פשוט זורמות מהאצבעות. בפעם האחרונה שזה קרה לי, לפני שבוע וחצי, כתבתי שני פרקים וחצי ועצרתי בשיא, כי זה הטיפ הטוב ביותר שאני יכול לתת לכם על כתיבה.
אבל הימים האלה, ולקח לי הרבה זמן לגלות את זה, הם לא בגלל שאני כל כך טוב.
הם בגלל כל הימים שבהם הייתי גרוע.
וזה הפרס האמיתי למי שלא פורש. וזה מה שמי זורק את העט וסוגר את המחשב בזעם ומנסח הודעות פרישה בוואטסאפ לעולם לא ידע. וזה הפרס האמיתי על התמדה.
ולא, לא פרס מהיקום או משהו כזה, למרות שזה היה נחמד לחשוב שכן, אבל אני כבר יודע שבימים שאני גרוע ומרגיש שכלום לא הולך ובכל זאת מתעקש לכתוב באחורי הראש שלי, במקום נסתר בתוך התת מודע, כבר נרקמים להם המשפטים הנכונים. וזה רק עניין של זמן, זה הכל.
וכן, אחרי היום הנהדר הזה יהיו שוב סדרת ימים גרועים. שוב אני אלך לאיבוד בתוך העלילה של עצמי, אחשוב שהסגנון גרוע, שהבדיחות שחשבתי שהן טובות הן איומות וכנראה שצריך להחליף ספר. זה לא אומר שאיבדתי את זה או שאני גרוע. זה רק המחזור הטבעי של כתיבה.
אז לא, גם היום אני לא פורש. מסיבת העיתונאים תידחה למועד בלתי ידוע. גם היום אני אדפוק את הראש במקלדת. כנראה גם מחר. וכנראה שגם אתם. אבל אם אתם מוכנים לדחות את הודעת הפרישה הדרמטית שלכם עוד קצת, תסמכו עלי, זה משתלם.
בענק.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?

זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״

השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״

איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״

זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״

איך נפטרים מקנאת סופרים?
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״

איך נפטרים מקנאת סופרים?
ספרים שונים לצרכים שונים לזמנים שונים.העניין הוא כזה: מישהו צריך את הכתיבה שלכם, ואת הסיפור שלכם. אולי המישהו הזה בדיוק סיים ספר דכאוני למוות ובא לו קצת לצחוק, או להיפך. אולי הוא נוסע לכנס עסקי ורוצה קצת לנקות את הראש, ואולי היא נוסעת למדבר להתבודד וצריכה ספר עמוק. לא כל סגנון מתאים לכל מצב, בדיוק כמו שיש אנשים לקחת אותם לסיני (אותי לא, נניח) ויש אנשים לקחת אותם לניו יורק (אותי! אותי!).זה היה שיעור מאלף על כתיבה, משום שאני בוודאי לא יכול לכתוב כמו מאיר שלו, אבל גם מאיר שלו – ואני חושב ששנינו ניאנח באותה הקלה בעניין הזה – לא יכול לכתוב כמוני.