זהו, אני פורש!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

הכל היה אשליה. והאשליה הזאת התפוצצה לי בפנים.

לא נולדתי לכתוב.  

אי לכך, אחרי מאבק איתנים בפרק הזה, אני נאלץ להודיע בצער: אני פורש מכתיבה. כנראה לנצח. תודה על הזכות להיות חלק קטן בחייכם, אני לעולם לא אשכח אתכם.

תודה על הכל.

 

הודעות פרישה אינן משהו יוצא מגדר הרגיל, וגם לא נחלתם של מתחילים בלבד. ישבתי במספיק חדרי כותבים ועם מספיק שחקנים כדי לשמוע אנשים שלא הייתם מאמינים שאפילו יש להם סיבה לדאוג שמכריזים ״אני גרוע, אני פורש״. לפעמים זה היה באמצע צילומים.

מסיבת העיתונאים הזאת מתקיימת פעם ביום.

לפחות.

למרבה המזל (שלי, בעיקר) היא מתקיימת בעיקר בתוך הראש הנוטה לדרמטיות שלי, ואיכשהו אני תמיד מוצא את הכוחות להמשיך, בעיקר בגלל שאם אני לא אהיה סופר אני אצטרך למצוא עבודה אמיתית, ומי רוצה את זה.

אבל כמה שמסיבת העיתונאים הזו נראית לכם מגוחכת, לפחות פעם בשבוע – או פעם ביומיים – אני מקבל הודעה מאחד מתלמידנו שמודיע קבל עם ועדה שנחתה עליו ההבנה שבעצם הוא גרוע מאוד בכתיבה, שהוא ניסה לכתוב והשבוע לא יצא לו כלום ומה שיצא היה, ללא צל של ספק, הטקסט הגרוע ביותר שנכתב בכל ההיסטוריה האנושית כולה.

ואם אתם חושבים שאני מגזים, אני מזמין אתכם לוואטסאפ שלי.

הודעות פרישה אינן משהו יוצא מגדר הרגיל, וגם לא נחלתם של מתחילים בלבד. ישבתי במספיק חדרי כותבים ועם מספיק שחקנים כדי לשמוע אנשים שלא הייתם מאמינים שאפילו יש להם סיבה לדאוג שמכריזים ״אני גרוע, אני פורש״. לפעמים זה היה באמצע צילומים.

פעם אחת זה גם הייתי אני.

להגנתי ייאמר שאחרי 14 שעות כתיבה וכשהצילומים מחר בבוקר זה זמן לגיטימי לפרוש. כאילו, פחות לגיטימי מבחינת ההפקה, אבל מבחינתי זה היה הצעד המתבקש.

לארי בירד (הכדורסלן, כן?) אמר פעם בראיון משפט ששינה את חיי (כשאני טורח לזכור אותו): ״אני אוהב אימונים יותר מאשר את המשחקים. רק באימונים אני מגלה עד כמה גרוע אני באמת יכול להיות״.

תנו למשפט הזה לחלחל רגע.

הבעיה האמיתית עם כתיבה, משחק או כל סוג אומנות שהוא – ורוב האנשים לא יודעים את זה כשהם נכנסים לתחום, אחרת הם לא היו נכנסים! – היא שאני חושב שזה המקצוע היחיד שאין בו גרף התקדמות ליניארי. ברור לי שעכשיו תקפצו עלי ותגידו שברוב המקצועות אין, ובכל זאת אני חושב שפרוקטולוג, לצורך העניין, או מוסכניק או עורך דין לענייני נדל״ן לא מרגיש שכל יום הוא היום הראשון בעבודה שלו.

בכתיבה כן.

ולהיות גרוע זה חלק מהגדרות התפקיד.

למעשה יש ימים שאני חושב שזה התפקיד כולו.

ולפרוש זה קל. אבל רק כשממשיכים קורה הקסם האמיתי.

כי פתאום – זה היה הרבה יותר נוח אם היו מודיעים מתי, אבל לצערי אין עדיין שירות כזה – יש יום שבו הכל מתחבר. המילים פשוט זורמות מהאצבעות. בפעם האחרונה שזה קרה לי, לפני שבוע וחצי, כתבתי שני פרקים וחצי ועצרתי בשיא, כי זה הטיפ הטוב ביותר שאני יכול לתת לכם על כתיבה.

אבל הימים האלה, ולקח לי הרבה זמן לגלות את זה, הם לא בגלל שאני כל כך טוב.

הם בגלל כל הימים שבהם הייתי גרוע.

וזה הפרס האמיתי למי שלא פורש. וזה מה שמי זורק את העט וסוגר את המחשב בזעם ומנסח הודעות פרישה בוואטסאפ לעולם לא ידע. וזה הפרס האמיתי על התמדה.

ולא, לא פרס מהיקום או משהו כזה, למרות שזה היה נחמד לחשוב שכן, אבל אני כבר יודע שבימים שאני גרוע ומרגיש שכלום לא הולך ובכל זאת מתעקש לכתוב באחורי הראש שלי, במקום נסתר בתוך התת מודע, כבר נרקמים להם המשפטים הנכונים. וזה רק עניין של זמן, זה הכל.

וכן, אחרי היום הנהדר הזה יהיו שוב סדרת ימים גרועים. שוב אני אלך לאיבוד בתוך העלילה של עצמי, אחשוב שהסגנון גרוע, שהבדיחות שחשבתי שהן טובות הן איומות וכנראה שצריך להחליף ספר. זה לא אומר שאיבדתי את זה או שאני גרוע. זה רק המחזור הטבעי של כתיבה.

אז לא, גם היום אני לא פורש. מסיבת העיתונאים תידחה למועד בלתי ידוע. גם היום אני אדפוק את הראש במקלדת. כנראה גם מחר.  וכנראה שגם אתם. אבל אם אתם מוכנים לדחות את הודעת הפרישה הדרמטית שלכם עוד קצת, תסמכו עלי, זה משתלם.

בענק. 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

האיש בן ה-84 שהפך אותי לסופר (ועכשיו, כנראה, יהפוך גם אתכם)

"כל החיים חלמתי לכתוב״, הוא אמר בביישנות ושיחק עם הכפתורים בחולצתו המשובצת. ״אבל איכשהו לא הגעתי לזה עד עכשיו״

הוא היה התלמיד המבוגר הראשון שלי. הייתי בן 26, אולי אפילו פחות, ועשיתי סדנאות כתיבה במרתף של ההורים שלי. הוא היה רחוק מאוד מקבוצת הגיל המקובלת בסדנאות האלה, ובכל זאת הוא סידר את שערו הלבן והתיישב וכשהתבקש להציג את עצמו הוא פתח את הפה, דמע קצת ובקול מאוד סדוק אמר: ״קוראים לי מוטי ואני חולם לכתוב ספר כבר יותר מחמישים שנה. וכל הזמן אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן ועוד מעט ובוקר אחד לא שמתי לב ונהייתי בן 84״.

קרא עוד »

זה הדבר הכי קשה שעשיתי בקריירה שלי (הפרק שמעולם לא קראתם ב"לחוץ חתונה")

״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.

הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.

אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים