במרץ 2020 לקחו לי את הכתיבה.
אתם לא יודעים את זה כי שום דבר מזה לא קרה, אבל 2020 הייתה אמורה להיות השנה שלי. לא כי שידרתי מסרים ליקום, אלא כי הוא כבר ענה לי והיו לי חוזים מוכנים והכל היה פרוס.
מאי 2020 היה תאריך היציאה המקורי של הסרט ״עוד סיפור אחד״, וחודש אחר כך, במהלך שמעולם לא נעשה קודם בישראל, היה צריך לצאת ״כולם לחייך״ לחנויות ובאותו היום ממש גם סדרה שמבוססת עליו.
אבל גם אתם הייתם פה במרץ לפני שלוש שנים, אז אני לא צריך לספר את ההמשך.
הסרט נדחה למועד בלתי ידוע. הסדרה ״הוקפאה״, שזה שם מכובס ל״בוטלה, למרות שאמרנו כן״. חנויות הספרים נסגרו עד להודעה חדשה ולא היה טעם להוציא ספר.
וכאילו שכל זה לא מספיק אז הספר התרחש על קרוז, שברגע הפכו מהבילוי הישראלי האולטמטיבי למשפחות למדע בדיוני.
ואחרי יותר מעשור וחצי שקרעתי את התחת כדי להיות כותב במשרה מלאה, נשארתי בלי הכתיבה בכלל.
הדבר היחיד שאני באמת רוצה להגיד לכל מי שחולם לכתוב ספר: החלום הזה הוא אך ורק בידיים שלך.
אני חושב שמספיק כתבתי כאן בזמן אמת על הדכאון ועל החרדה ועל הזעם, אבל לא כתבתי כאן בכלל שהיחידים שלא ביטלו איתי את החוזה היו הוצאת ״מודן״.
גם לא כשאמרתי להם שאני מתכוון לכתוב את כל הספר מחדש.
ושזה יקח שנה.
ואולי יותר.
הספר הזה היה לא רק החמצן שלי, אלא גם השפיות שלי. הוא נכתב על חופשה משפחתית שבה כולם צמודים לתחת של כולם בקרוז בתקופה שנראה היה שהתעשיה הזו קורסת והמשפחות שלנו – ושלי בפרט – היו בבידוד וסבתות ונכדים לא התאחדו במשך חודשים.
הוא נכתב על עולם שנראה היה באותה תקופה שהלך ונעלם וכבר לא יחזור.
ואני כל כך רציתי להאמין שכן.
וכתבתי בדיוק על כל הדברים שתמיד הטריפו את דעתי בחופשות משפחתיות, אבל הפעם כתבתי אותם ממקום אחר לגמרי: מגעגוע עמוק.
ומתקווה בוהקת שהדברים האלה בדיוק יחזרו.
ובגלל זה ״כולם לחייך״ הוא הטקסט המיוחד ביותר שכתבתי אי פעם.
לא הייתי בטוח שהדברים האלה לא יראו כמו פנטזיה כשהספר הזה יצא. חלק ארי מהספר הזה נכתב כשנראה היה שחופשות משפחתיות לא יקרו יותר לעולם.
או ספרים.
או כתיבה בכלל.
עבורי הספר הזה הוא לא פחות מנס. להתעקש לכתוב אותו בתקופה שהכל קרס הזכירה לי את הכותב שהייתי פעם, זה לא צריך רשות מאף אחד כדי לכתוב. זה שיכתוב גם אם העולם יקרוס.
זה שכתב כשהעולם אכן קרס.
וזה, בסופו של דבר, הדבר היחיד שאני באמת רוצה להגיד לכל מי שחולם לכתוב ספר: שהחלום הזה הוא אך ורק בידיים שלך. שעם כל הכבוד לאישורים מבחוץ (שהם חשובים ואני לא מזלזל בהם לרגע!), כל מה שצריך זה מחשב, מעבד תמלילים ואמונה שיהיה בסדר.
ובהתחשב במה שקרה בעולם באותה תקופה שבה הספר הזה נכתב, אני באמת בהלם שהצלחתי לגייס את הסעיף האחרון.
אבל העולם, למרבה השמחה והפלא, עדיין כאן, וגם ״כולם לחייך״, למרבה הפלא, הפציע למרות הכל, והוא באמת התערובת המושלמת של געגועים מצד אחד ואופטימיות קוסמית מהצד השני.
והוא באמת הטקסט הטוב, האמיץ והכן ביותר שכתבתי אי פעם.
ומחר הוא שלכם.
אני מקווה שתאהבו אותו.
אני מוכן גם לאפשרות שחלקכם לא.
אבל עבורי הוא לא רק ספר, אלא גם תזכורת שגם בזמנים האפלים ביותר והקשים ביותר, היכולת לייצר זהב וליצוק את העתיד שלך היא אך ורק בידיים שלך.
ולמרות השם הקצת אירוני, אני באמת בטוח שתחייכו בסופו.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?

שכר לימוד
בדיוק היום לפני 12 שנה היא קראה לי אליה לשיחה והודיעה לי שהיא זורקת אותי מהמגמה לכתיבה יוצרת. ״ניסיתי לעשות ממך סופר״, היא אמרה לי בפנים מאוד מאוכזבות. ״אבל איתך זה לא ילך. איבדתי תקווה״.
****
הייתי בן 30, וזו הייתה הפעם השביעית שמישהו מבוגר לקח אותי לשיחה ואמר לי שאיתי זה לא ילך. אמרו לי את זה בכיתה ז׳, ט׳, י׳, י״ב, פעמים בצבא ובגיל 30, אחרי קריירה עיתונאית מרשימה וסדרת להיט מטורפת אחת, באמת חשבתי – סלחו לי על הצרפתית שלי – שסיימתי עם החרא הזה.
נרשמתי ללימודי ספרות וכתיבה יוצרת. שלחתי טקסט. התקבלתי בניסיון הראשון. אמרתי לעצמי ״או, אני הולך למקום שסוף סוף קולט אותי״, וחשבתי – הנה התיקון שלי.

אם הייתם אומרים לי
1. אם הייתם אומרים לי לפני שנתיים, או שנה, או שבוע, שאני אפתח הרצאה בשגרירות ישראל בלונדון בבקשה מהקהל לעמוד דקת דומיה לזכרה של מתנחלת דתייה מהשומרון, לא הייתי מאמין לכם בחיים.
2. מצד שני, אם הייתם אומרים לי לפני שנה או שנתיים שיבוא יום ואני אעמוד ואדבר בשגרירות ישראל בלונדון על ספר שכתבתי על שפע, יהדות ואיך מאחדים את עם ישראלו שאחרי תנאם מרים פרץ וכל הדבר יהיה בחסות ארגון יהודי אורתודקסי, הייתי אומר לכם שלקחתם הרבה יותר סמי הזיה.

סופרים את השנים
1. ״אתה יכול לשים את האוזניים האלה על הראש ולהצטלם איתי?״, היא קפצה עלי בקניון שבעת הכוכבים. השנה היא 2017, אני בדיוק הייתי עסוק בבריחה מאלפי מעריצים שרדפו אחרי בעקבות ההצלחה הפסיכית של ״לחוץ חתונה״, אבל מאירה ברנע גולדברג, סופרת אלמונית שאיש לא שמע עליה אז, זיהתה אותי בתוך ההמון ורדפה אחרי תוך שהיא מטעה את הפפראצי כדי שאני אצטלם איתה ועם הספר שלה, התמונה שללא ספק הזניק את הקריירה המטאורית שלה והפך אותה לסופרת שהיא.
2. ככה מאירה זוכרת את הרגע שנפגשנו. שום דבר מזה לא קרה באמת.

עצמאי בשטח
1. בחיים שלי, אף פעם, לא שמחתי כל כך לעמוד בפקק.
2. עד הרגע האחרון התלבטנו אם לבטל. המדינה בוערת, החגיגות בוטלו, החטופים עדיין בעזה, מזג האוויר חם מהרגיל, מה בכלל יש לחגוג. אבל בכל מקרה תכננו משהו אינטימי וקטן בבית, סתם הזדמנות טובה להיפגש עם הילדים ואנשים שאנחנו אוהבים, ובמקום שנשב כל אחד מבואס בבית שלו אמרנו שנשב מבואסים ביחד באותו בית. גם פתרון.
3. בלילה שלפני קראתי בפיד שהמדינה הזו נגמרה. אין אותה יותר. השריפות האלה, כתב כל אדם שני, הן מטאפורה מושלמת למצבנו. אפשר סוף סוף לארוז את המזוודות – וממילא אם הקשבת להנחיות כיבוי האש כבר היה לך תיק מילוט ארוז בכל מקרה – ולברוח. תם ונגמר לו החלום הציוני.
4. ואני תמיד שוכח שהחיים בארץ הזו הם כמו הסרט השלישי של שר הטבעות: כל פעם נדמה לך שהנה מגיע הסוף, ואז הכל ממשיך כאילו כלום.

חוקי הג׳ונגל
מכל הדברים שבעולם, אני נשבע שבחיים לא חשבתי שטוביה צפיר יעשה לי התקף חרדה.
אני רוצה להבהיר כבר מהתחלה: טוביה לא אשם. למעשה, הלוואי עלי להסתובב עם חליפת דוב על הבמה בגיל 79 ולעשות שלוש הצגות ביום, אבל זה לא הנושא כרגע. הנושא הוא שישבתי עם שני הילדים שלי בהצגה הנפלאה ספר הג׳ונגל, ובדיוק כשבאנה ומוגלי וטוביה התחילו לשיר נחתה עלי ההבנה שזו כנראה הפעם האחרונה שזה קורה.
זו הפעם האחרונה שאני עם שני הילדים שלי ביחד בהצגת ילדים.

היום יום הולדת
״אז תגיד״, רותם שאלה אותי השבוע, ״מה אתה רוצה לעשות ביום שישי?״.
״לא יודע״, עניתי לה, באמת מנסה להיזכר איזה יום היום ומה השנה בכלל. ״מה יש ביום שישי?״.
היא עצרה והסתכלה עלי מוזר.
הסתכלתי עליה מוזר בחזרה.
עברו עשר שניות.
אולי רבע שעה.
אולי יומיים.
״אה״, נזכרתי בסוף, מצליח סוף סוף לחבר יום לתאריך לשנה. ״זה״.
״זה״.
״לא יודע״, עניתי לה והמשכנו ללכת. ״אין לי שמץ של מושג מה לעשות ביום הולדת שלי״.