הרגע שבו הכתיבה תשנה לכם את החיים

במרץ 2020 לקחו לי את הכתיבה.

אתם לא יודעים את זה כי שום דבר מזה לא קרה, אבל 2020 הייתה אמורה להיות השנה שלי. לא כי שידרתי מסרים ליקום, אלא כי הוא כבר ענה לי והיו לי חוזים מוכנים והכל היה פרוס.

מאי 2020 היה תאריך היציאה המקורי של הסרט ״עוד סיפור אחד״, וחודש אחר כך, במהלך שמעולם לא נעשה קודם בישראל, היה צריך לצאת ״כולם לחייך״ לחנויות ובאותו היום ממש גם סדרה שמבוססת עליו.

אבל גם אתם הייתם פה במרץ לפני שלוש שנים, אז אני לא צריך לספר את ההמשך.

הסרט נדחה למועד בלתי ידוע. הסדרה ״הוקפאה״, שזה שם מכובס ל״בוטלה, למרות שאמרנו כן״. חנויות הספרים נסגרו עד להודעה חדשה ולא היה טעם להוציא ספר.

וכאילו שכל זה לא מספיק אז הספר התרחש על קרוז, שברגע הפכו מהבילוי הישראלי האולטמטיבי למשפחות למדע בדיוני.

ואחרי יותר מעשור וחצי שקרעתי את התחת כדי להיות כותב במשרה מלאה, נשארתי בלי הכתיבה בכלל.

הדבר היחיד שאני באמת רוצה להגיד לכל מי שחולם לכתוב ספר: החלום הזה הוא אך ורק בידיים שלך.

אני חושב שמספיק כתבתי כאן בזמן אמת על הדכאון ועל החרדה ועל הזעם, אבל לא כתבתי כאן בכלל שהיחידים שלא ביטלו איתי את החוזה היו הוצאת ״מודן״.

גם לא כשאמרתי להם שאני מתכוון לכתוב את כל הספר מחדש.

ושזה יקח שנה.

ואולי יותר.

הספר הזה היה לא רק החמצן שלי, אלא גם השפיות שלי. הוא נכתב על חופשה משפחתית שבה כולם צמודים לתחת של כולם בקרוז בתקופה שנראה היה שהתעשיה הזו קורסת והמשפחות שלנו – ושלי בפרט – היו בבידוד וסבתות ונכדים לא התאחדו במשך חודשים.

הוא נכתב על עולם שנראה היה באותה תקופה שהלך ונעלם וכבר לא יחזור.

ואני כל כך רציתי להאמין שכן.

וכתבתי בדיוק על כל הדברים שתמיד הטריפו את דעתי בחופשות משפחתיות, אבל הפעם כתבתי אותם ממקום אחר לגמרי: מגעגוע עמוק.

ומתקווה בוהקת שהדברים האלה בדיוק יחזרו.

ובגלל זה ״כולם לחייך״ הוא הטקסט המיוחד ביותר שכתבתי אי פעם.

לא הייתי בטוח שהדברים האלה לא יראו כמו פנטזיה כשהספר הזה יצא. חלק ארי מהספר הזה נכתב כשנראה היה שחופשות משפחתיות לא יקרו יותר לעולם.

או ספרים.

או כתיבה בכלל.

עבורי הספר הזה הוא לא פחות מנס. להתעקש לכתוב אותו בתקופה שהכל קרס הזכירה לי את הכותב שהייתי פעם, זה לא צריך רשות מאף אחד כדי לכתוב. זה שיכתוב גם אם העולם יקרוס.

זה שכתב כשהעולם אכן קרס.

וזה, בסופו של דבר, הדבר היחיד שאני באמת רוצה להגיד לכל מי שחולם לכתוב ספר: שהחלום הזה הוא אך ורק בידיים שלך. שעם כל הכבוד לאישורים מבחוץ (שהם חשובים ואני לא מזלזל בהם לרגע!), כל מה שצריך זה מחשב, מעבד תמלילים ואמונה שיהיה בסדר.

ובהתחשב במה שקרה בעולם באותה תקופה שבה הספר הזה נכתב, אני באמת בהלם שהצלחתי לגייס את הסעיף האחרון.

אבל העולם, למרבה השמחה והפלא, עדיין כאן, וגם ״כולם לחייך״, למרבה הפלא, הפציע למרות הכל, והוא באמת התערובת המושלמת של געגועים מצד אחד ואופטימיות קוסמית מהצד השני.

והוא באמת הטקסט הטוב, האמיץ והכן ביותר שכתבתי אי פעם.

ומחר הוא שלכם.

אני מקווה שתאהבו אותו.

אני מוכן גם לאפשרות שחלקכם לא.

אבל עבורי הוא לא רק ספר, אלא גם תזכורת שגם בזמנים האפלים ביותר והקשים ביותר, היכולת לייצר זהב וליצוק את העתיד שלך היא אך ורק בידיים שלך.

ולמרות השם הקצת אירוני, אני באמת בטוח שתחייכו בסופו.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

אני זקן מדי לחרא הזה

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

איך מרימים את החלומות שלך אחרי שהם מתנפצים על הרצפה?

ב-22:30 בלילה הוא עוד ישב למרגלות שולחן המטבח והרכיב לגו. זו הייתה השקית השביעית או השמינית או השש עשרה (יש 22, אם תהיתם) ולמרות שהוא רק בן תשע, זה באמת פרויקט חייו. האבא של הילד הזה, יכול להיות שאתם מכירים אותו, דוחק בו ללכת לישון. בהתחלה בנחמדות, אחר כך בפחות נחמדות, אחר כך כמו שאבא שלו נשמע בדרך כלל ב-22:30 בלילה.

אני מסתכל עליו ורואה אותי. לא בכל מה שקשור ליכולות הלגו, כמובן, בזה יש לי אפס, אלא בגלל שאני מכיר את ההתלהבות הזאת. אני מכיר את התשוקה הזאת. גם אותי אמא שלי ניסתה לשלוח לישון כשהייתי יושב מול הדף, ובשנים מאוחרות יותר מול המחשב, ולקראת שתיים בלילה היא פשוט הייתה הולכת לישון מיואשת ואני הייתי ממשיך לתקתק במרץ. אני יודע איך זה כשזה זורם לך בגוף. מה שלא ידעתי אז ואני יודע היום הוא איך זה להיות הורה בסיטואציה הזאת, ואחרי שני מדיחים ושלוש מכונות כביסה וארוחת ערב וארבעה סיפורים לקטנה אני רק רוצה לשכב על הספה בשקט, מה גם שלמרות שהוא צועק שהוא לא עייף בכלל, אני רואה את העיניים שלו נעצמות על הלגו, אז פאקינג לך לישון כבר, שמעת?

שמעתי, אבא, שמעתי.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך