בניגוד להרבה ספרים אחרים, את ״פוליטיקה״ באמת גיליתי בשבוע הספר. ובניגוד להרבה ספרים אחרים שמבטיחים גדולות ונצורות על העטיפה ואף פעם לא מקיימים, ״פוליטיקה״ הוא ספר שלגמרי עומד בהבטחה שלו לקוראיו: הוא באמת חצוף. הוא באמת נועז. והוא באמת איננו ספר על פוליטיקה.
אני לא זוכר איך או למה קניתי דווקא אותו. אולי הייתי צריך עוד ספר כדי להגיע למחיר מבצע מסוים (את הספרים הכי טובים קונים ככה, האמת). אולי כבר אז התאהבתי בעטיפה שלו. אולי פשוט הייתי עייף ורק רציתי ללכת הביתה ולא מצאתי מה לקנות אז הרמתי את הספר הראשון שראיתי ואמרתי למוכר ״תארוז לי את זה, בבקשה״. אבל אני כן זוכר שקניתי אותו בשבוע הספר, אני זוכר שלא הייתה לי שום כוונה לקנות אותו ואני בטח זוכר שקברתי אותו עמוק עמוק בספריה כשהגעתי הביתה מבלי שום כוונה אמיתית לקרוא אותו, ובכן, אף פעם.
אבל הספר הזה הוא קצת כמו ג׳ומנג׳י. בכל פעם שעברתי ליד הספריה, שמעתי תופי טם-טם ליד האוזן. העטיפה האיומה והמופלאה הזו לא יצאה לי מהראש. מילן קונדרה? מין אוראלי? מי מעז לכתוב מין אוראלי על העטיפה של הספר? ועם מי סטלין מדבר בטלפון?
ולמה קראת לספר ״פוליטיקה״ אם זה איננו ספר על פוליטיקה?!
אחרי שלושה שבועות לא יכולתי יותר להתאפק, והתנפלתי על הספר הזה. וכבר אחרי שבעה עמודים, בפתיחה שאני עדיין חושב שהיא הפתיחה הכי טובה שנכתבה אי פעם לאיזשהו ספר, התאהבתי בו לגמרי. והאהבה הזו לא עברה עד היום.
מעבר לכל דבר אחר, ״פוליטיקה״ היא מסע בתודעה של אדם אחר. ובמקרה של אדם ת׳ירלוול זה חתיכת מסע פסיכי ומענג במיוחד.
כבר מהפתיחה ״פוליטיקה״ מבהיר שאין ולא תהיה לו שום כוונה לציית לשום חוק ספרותי כלשהו. הוא כתוב בגוף ראשון, אבל מזוית של מספר בגוף שלישי. הוא פותח בסצינת סקס סוערת הכוללת אזיקים ומין אנאלי, והיא בכל זאת סצינת הסקס הכי לא מחרמנת ועצובה ומצחיקה שאי פעם קראתי. זה ספר שמלמד אותך שאפשר לסמן את התשובה הנכונה באדום ואת התשובה הלא נכונה בכחול ועדיין לצאת מזה בחיים, וזה הספר היחיד שמיישם במלואו את המוטו של מארק טווין, שתמיד אמר לסופרים צעירים: ״למד היטב את החוקים, ואז עשה איתם מה שאתה רוצה״.
ות׳ירלוול הוא הסופר היחיד שאי פעם קראתי שבאמת הצליח לעשות איתם כל מה שהוא רוצה.
אני חוזר אליו מדי פעם, קורא אותו במנות מאוד קצובות, בגלל שגם 17 שנה אחרי שהוא יצא הוא עדיין מצליח להוריד לי את הבטחון העצמי כמו שאף ספר לא מצליח כי ״פוליטיקה״ הוא קודם כל, לפני הכל ואחרי הכל, חווית כתיבה אמיתית.
וזה מוזר, כי גם אם תצמידו לי אקדח לרקה וגם אחרי שקראתי אותו מאה אלף פעם (אני מלמד את הספר הזה בשיעורי הכתיבה שלי) אני עדיין לא לגמרי בטוח מה העלילה שלו, ובוודאי לא זוכר אותה בעל פה. גם בלי שתצמידו לי אקדח לרקה אני אגיד לכם שהדמויות הגבריות – המספר ומשה – הן מדהימות והדמויות הנשיות, בעיקר ננה, הן חיוורות בצורה בלתי רגילה. גם בלי שבכלל יהיה לכם אקדח אני אגיד לכם שפוליטיקה הוא לא ספר חף מבעיות.
הוא פשוט הספר היחיד שזה ממש לא מפריע לו.
כי אם יש משהו שאפשר, ככותב וכאדם, ללמוד ולקחת מפוליטיקה, זה האומץ להיות עצמך. אדם ת׳ירלוול הוא לא הסופר הכי טוב שקראתי, הוא בטח לא טווה העלילה הכי טוב שקראתי, והוא בוודאי לא כותב הדמויות הכי טוב שקראתי.
אבל אדם ת׳ירלוול כתב ספר שאך ורק אדם ת׳ירלוול יכול לכתוב. ויש מיליון סיבות לקרוא אותו, וכולן נהדרות, אבל העובדה שהספר הזה מצליח להיות כל כך אנושי ושרוט ודפוק ונדיר וחד פעמי ולא רק שהוא לא מתנצל על זה, הוא ממש חוגג את זה, היא משהו שאי אפשר ללמד, אבל בהחלט צריך ללמוד ולהפנים.
שני הספרים האחרים של ת׳ירלוול – אף אחד מהם לא תורגם לעברית, אגב – לא היו קרובים אפילו ל״פוליטיקה״. הם היו הרבה יותר, נו, ספרותיים. הם זיכו אותו במועמדות לפרסים ובהכרה מהחוגים הספרותיים של לונדון, אבל להצלחה מסחרית קטנה מאוד. בפעם האחרונה שקראתי עליו הוא עבר אל המקום שאליו סופרים הולכים כדי להתפרנס ולמות: הטלוויזיה.
ואולי ככה זה צריך להיות. אולי ״פוליטיקה״ הוא מופע אור קולי חד פעמי שאין שום צורך או טעם לנסות ולשחזר אותו. אולי הוא פשוט היה חדר הזעם של הקריירה של הספרותית של ת׳ירלוול, שרגע לפני שהפך לסופר שחוגי הספרות הבריטיים אוהבים לאהוב נכנס עם לום ואלת בייסבול ושבר וריסק כל מוסכמה ספרותית כלשהי, והשאיר אותו כמצפן וכעמוד אש לכותבים שבאו אחריו.
ואולי הוא פשוט התבגר. גם זו אופציה.
אבל ״פוליטיקה״ הוא ספר ביכורים כמו שספר ביכורים צריך להיות. הוא כוכב שביט שגורם לך לשבת על הספה בבית ולמלמל – לרוב לעצמך, כי מי עוד יהיה שם כשתקרא אותו – ״אני לא מאמין למה שקראתי עכשיו״. הוא מטריף, הוא מבלבל, הוא מסעיר, הוא מטורף, הוא שובר את הקיר הרביעי.
והשלישי.
והשני.
והראשון.
וגם את כל החלונות ואת הגג.
והנה קטע קטן ממנו שבו ת׳ירלוול פשוט עוצר את העלילה באמצע, ופונה ישירות אל הקורא
״אני מתאר לעצמי שבשלב זה אתם מרגישים קצת מבולבלים. אולי יש לכם רשימת שאלות. למה הם לא מתלוננים? למה הם לא רוצים להיות במערכת יחסים פשוטה? למה משה משתף פעולה עם תסריט הטדי והברונו הזה? ולמה הוא לא מתלונן על כך שננה מפלרטטת עם בחורה אחרת? ולמה ננה לא מתלוננת על כך שמשה אף פעם לא מקנא?
הם לא מתלוננים כי זה קשה להתלונן. הם לא מתלוננים כי שניהם שמחים להתפשר. ההתלוננות גורמת להם אומללות רבה יותר מאשר ההתפשרות.
אני יודע שזה לא משכנע אתכם. אתם לא משתכנעים. איפה הריאליזם? אתם שואלים. איפה הדיוק של הרומן האירופי? איפה הנאמנות לטבע של בלזאק או טולסטוי?״
אם אתם קוראים את הקטע הזה – שאגב, ממשיך עוד שמונה עמודים ומגיע עד לסטאלין ולברית המועצות של שנות השלושים – וחשים סחרחורת קלה ועקצוצים בגב ושואלים את עצמכם ״מה, לכל הרוחות, קראתי עכשיו?״ אז ברכותיי, עכשיו אתם יודעים איך זה מרגיש.
ואם אתם אמיצים מספיק כדי לצאת להרפתקאה הזאת, אז יש ספר שלם שיגרום לכם להרגיש ככה.
הוא לא ספר מושלם. אני אפילו לא בטוח שהוא ספר טוב.
למעשה, אני אפילו לא ממש בטוח שהוא ספר.
אבל כחוויה חד פעמית שאין דומה לה ולעולם לא תהיה, כמסע מרגש ובלתי אפשרי בתת מודע ובעל מודע של אדם אחד ספציפי, ״פוליטיקה״ מציע חוויה ששום ספר אחר לא יכול להציע. ואם זו לא סיבה להוסיף אותו למדף הספרים שלכם אז בחיי, אני באמת לא יודע כמה מה כן.
>> נהניתם? רוצים עדכונים כשיוצאים עוד פוסטים, או סתם לשמוע על תוכן שאהבתי במיוחד? יופי, אז הצטרפו לניוזלטר שלי. זה לגמרי חינם, ולגמרי פשוט