הכתיבה שלך משעממת נורא (וזה מצויין!)

אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.

לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.

אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.

אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.

דמיינו לעצמכם שהייתם מוצאים עכשיו סט תמונות שלכם שמעולם לא ראיתם מהתיכון. דמיינו שהייתם מוצאים יומן שכתבתם בצבא. או בימי התואר שלכם. או רגע לפני שנולד לכם ילד או שהתחתנתם. כל אלה פעולות משעממות ויומיומיות מאוד בזמן שהן קורות, כמובן, אבל הזמן שחולף הופך אותן למה שהן לא ידעו שהן יהיו: מיוחדות.

כשעברתי דירה מצאתי שני יומנים שלי מהתיכון. לא הייתה שם כתיבה גדולה, אני מודה, ובהחלט אפשר היה לקצר שם כמה טקסטים, אבל ערימת זכרונות שנשכחו ממני פתאום צפו ועלו במפתיע. קראתי על חלומות שהיו לי בגיל 17, נזכרתי בשיר שכתבתי ופשוט נשתכח מזכרוני (ובקריאה חוזרת, אולי עדיף), חייתי שוב יום בילוי עם סבא שלי ששכחתי שהתקיים. זה היה מסע מופלא בזכרון. ברטרוספקטיבה, לפחות עבורי, אלה היו כמה מהטקסטים החשובים ביותר שכתבתי בחיי.

אותו כנ״ל לגבי המחברת עבת הכרס שסחבתי איתי בתיק בימי הכתיבה של ״לחוץ חתונה״. זה נכון שלא צילמתי, וזה כל כך מצער אותי, אבל לפחות כתבתי כל יום ותיעדתי בזמן אמת את תהליך כתיבת הספר שלי, ואני חייב להודות: בזמן אמת זה לא הרגיש חשוב כלל. זה הרגיש, ובכן, איך אתם הצעירים אומרים, משעמם טילים. מה מעניין במישהו יושב וכותב.

ובכן, בדיעבד, המישהו הזה ישב וכתב ספר ששבר שיאים בספרות הישראלית ועשה כמה דברים מטורפים. המישהו הזה גם לא חשב או אפילו להעז לדמיין שזה מה שהספר שלו יעשה, ואם הייתי מנסה לשחזר את התחושות והרגשות שלי כדי לתפוס את העניין בדיעבד לא הייתי מצליח. זו הייתה קפסולת זמן משעממת מאוד בזמנו. בדיעבד, לפחות בכל הקשור לחיים שלי, היא הפכה להיות טקסט מהימים ועל הימים ששינו את חיי לנצח.

בסוגיה הזו בדיוק עוסק הסרט הדוקומנטרי שאתם חייבים לראות. קוראים לו ״לפצח את המסתורין של תמונות משעממות״ בתרגום קלוקל משהו, והוא מתעסק בלא אחר מאשר וויליאם אגלסטון, אחד הצלמים האגדיים של המאה האחרונה וגם, נו, צלם משעמם נורא.

זאת אומרת, הוא לא, אבל מיד נגיע לזה.

אין לנו שום יכולת להעיד בזמן אמת מה מעניין ומה לא. בטח לא לתעדף. למעשה, אני אהיה קצת נועז יותר ואגיד ש אין לנו שום זכות לקבוע בזמן אמת מה משעמם ומה לא. אנחנו כאן כדי לתעד את החיים שלנו, את המחשבות שלנו, את הרגעים שלנו. התפקיד שלנו הוא לכתוב. רק הזמן יגיד אם זה היה לחינם או שתיעדנו תקופה מרתקת בחיינו או בהיסטוריה מבלי לדעת בכלל

אחת הביקורות החוזרות ונשנות שאגלסטון קיבל לאורך הקריירה המאוד ארוכה שלו הייתה שהוא ״רגיל״. שאין בו שום דבר מיוחד. שהוא מצלם דברים רנדומליים ונטולי חשיבות. הוא גם זכה לכינוי "זול״ מכיוון שהיה אחד מהצלמים הראשונים שהעז לצלם בצבע וזנח את השחור-לבן המכובד, אבל זה כבר נושא אחר. בזמן אמת, התערוכות שלו גרמו להרבה אנשים מהקהל הרחב, וגם להרבה מאוד מבקרים, לגרד בראשם בתדהמה ולשאול מה כל כך מיוחד בבחור שיושב על ספה או באיש נוגס בכריך ברכבת התחתית.

אבל וויליאם אגלסטון ידע את התשובה לשאלה הזו, וידע היטב שתמונה יומיומית, בזמן אמת, היא משעממת מאוד. אבל תמונה יומיומית פלוס זמן שחולף שווה נוסטלגיה. ולכן הוא פשוט ישב וחיכה.

בגיל 83, וויליאם אגלסטון קוטף את הפירות על התכונה הכי חשובה של אמן: סבלנות. בזמן שכל חבריו הצלמים היו עסוקים בתמונות אמנותיות בשנות החמישים והשישים והשבעים, אגלסטון תיעד (בצבע!) את החיים עצמם. וכל מיני תמונות של מכוניות, של אמהות, של גברים בדרך לעבודה, של ילדים משחקים, שבזמן אמת נראו רגעים ספורדיים לחלוטין, הפכו עם השנים והזמן לפרופיל ותיעוד מרהיב של תקופה שכמו כל תקופה אחרת בהיסטוריה, לא תחזור לעולם.

בסרט, שאני באמת ממליץ לכם לראות והביקורת היחידה שלי עליו הוא שהוא קצר מדי, שאלו את וויליאם אגלסטון מה הוא בעצם צילם כל השנים האלה, מה הייתה התפיסה האמנותית שלו. הוא לוקח נשימה עמוקה מול המצלמה, ואומר: ״צילמתי את החיים. אין לי תשובה יותר טובה. הלוואי והייתה לי. החיים הם הדבר הכי מעניין שקורה כאן, לא?״.

והוא כל כך צודק.

אין לנו שום יכולת להעיד בזמן אמת מה מעניין ומה לא. בטח לא לתעדף. למעשה, אני אהיה קצת נועז יותר ואגיד שאין לנו שום זכות לקבוע בזמן אמת מה משעמם ומה לא. אנחנו כאן כדי לתעד את החיים שלנו, את המחשבות שלנו, את הרגעים שלנו. התפקיד שלנו הוא לכתוב. רק הזמן יגיד אם זה היה לחינם או שתיעדנו תקופה מרתקת בחיינו או בהיסטוריה מבלי לדעת בכלל.

רק הזמן יגיד. לא אתם.

אתם תכתבו. זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות.

לצפייה בסרט התיעודי המלא, לחצו כאן (מעבר ליוטיוב)

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

יגון

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

״אני מצטער, חמוד״, אמרתי לו והבטתי היישר אל תוך עיניו המבואסות. ״אני לא יכול לעזור לך עם זה״.

הנה הוא הגיע, הרגע הזה שכל כך חששתי ממנו.

הרגע שבו הילד שלי יבין שאני אדיוט מושלם.

אוקיי, רגע, זה יצא קצת דרמטי ואכן ככה זה נשמע כשצעקתי את זה על עצמי בתוך הראש שלי, אבל זה גם לא מאוד רחוק משם, כי המסכן עוד לא בן עשר, ובאמת שחשבתי שיהיו לי קצת יותר שנות חסד לפני שהוא יגלה שאבא שלו הוא, נו, בן אדם.

כבר כשהגיע המייל מבית הספר על המבחן השנתי בחשבון הרגשתי את הסוף מגיע. את המבחן של השנה שעברה צלחתי רק בקושי, אבל כשעברתי על רשימת הנושאים של השנה וגיליתי שם שברים פשוטים ומספרים מעורבים כבר ידעתי ששום דבר לא יהיה פשוט יותר.

קרא עוד »

איך להיות מאושר

אני רוצה לספר לכם משהו שאף אחד לא יודע על רענן שקד. לדעתי אפילו הוא לא זוכר את זה – אם כי במקרה שלו זה לא מאוד מפתיע, האיש לא זוכר שהסתמסנו לפני חמש דקות – אבל זה סיפור שאני נזכר בו לפחות אחת בשבוע.

ובשביל לספר לכם את הסיפור הזה כמו שצריך, אנחנו נצטרך לצלול אל אחד הרגעים האפלים ביותר בחיים שלי.

רגע לפני שנצלול, אתם צריכים להבין משהו על רענן ועלי: כל החיים המקצועיים והאישיים שלי היו נראים לגמרי אחרת אם לא הייתי פוגש אותו בגיל 22. הייתי שנייה אחרי הצבא, ״7 ימים״ היה הר האוורסט של העיתונות והאיש, שהיה גם כוכב בהתהוות וגם סגן עורך ״7 ימים״, הסכים לקבוע איתי פגישה.

ואז, כמובן, שכח לגמרי שקבע איתי.

18 שנה אחר כך, אנחנו נקרא לזה עוד יום רביעי במשרד.

קרא עוד »

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

15.3.

התאריך הזה עושה לי צמרמורת זו השנה הרביעית ברציפות.

כן, אני יודע, עברו ארבע שנים מאז הקורונה.

כן, אני יודע, הטראומה הלאומית הנוכחית גורמת לה להיראות כמו משחק ילדים וחלום רחוק ומתוק.

ובכל זאת, ולמרות שלפי התקנון מותר לי להתקרבן עד שבע שנות עסקים מיום המקרה, אני רוצה לעשות לטראומה מהקורונה את הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה לה: אני רוצה להיפרד ממנה.

לא תכננתי לעשות את זה. למעשה, ביורצייט החגיגי הזה אני מודה שקצת תכננתי לנבור לתוך הפצע ולהחיות את הטראומה. כדי לעשות את זה חזרתי אחורה אל היומנים ואל הטקסטים מהתקופה ההיא רק כדי לגלות שכל מה שסיפרתי לעצמי היה – ואני אתנסח כאן מאוד בעדינות – ממש לא נכון.

ולמעשה הוא די היה ההפך המוחלט.

זה הפתיע אותי לא פחות משזה הפתיע אתכם.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

יגון

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

איך להיות מאושר

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך