הגיל שבחדר

כל כך הרבה פעמים ישבו מולי אנשים בסדנאות הכתיבה שהיו הרבה יותר מבוגרים ממני ואמרו לי ״אתה לא יודע איזה מזל יש לך שהתחלת צעיר״, וכל כך הרבה פעמים רציתי לענות להם: ״אתם לא יודעים איזה מזל יש לכם שלא עשיתם את זה״. וברבות השנים ישבו מולי אנשים שרובם המכריע היו בגילי היום ואמרו לי ״אין, בשבילי זה כבר אבוד. אני לעולם לא אהיה…״. 

אם לומר את האמת, גם אני כבר לא חשבתי שלעולם אני לא אהיה, מה גם שבאמת הייתי מספיק דברים בחיים שלי. אבל לפני שנה, אחרי שהדבר קינן בי עשור, אמרתי שאני רוצה לעלות על הבמה. לא בשביל ללמד. לא בשביל להרצות. בשביל לספר סיפורים. שאני חושב שאני יכול לעשות את זה לא רע בכלל. 

ואולי אפילו יותר מלא רע.

חשבתי שזה יהיה קשה, והסירו דאגה מלבכם, זה אכן היה. אבל בעוד שלעיתונות נכנסתי בגיל 11 ולטלוויזיה נכנסתי בגיל 22 ולסדנאות בגיל 23 ולספרים בגיל 28, שבוע לפני גיל 41 גיליתי שיש לי פתאום משהו שלא היה לי אף פעם: ניסיון חיים.

וחשוב מזה, פרופורציות.

כל כך הרבה פעמים פישלתי על כל כך הרבה במות. חתמתי על חוזה להרצות על סרטים צרפתים בלי שהבנתי שום דבר בסרטים צרפתים, וזה היה גרוע בדיוק כמו שאפשר לדמיין. לפני שמונה שנים, בבניין הזה ממש, בהרצאה על תסריטאות, חטפתי בלק אאוט אחרי שהגעתי ספוג במים והתעלפתי. אמרתי כל כך הרבה שטוית על כל כך הרבה במות, התאמצתי כל כך הרבה להיות כל כך הרבה אנשים שהם לא אני, ובשלב הזה של החיים מה זו כבר עוד צלקת אחת לאוסף.

ובכלל, אני מודה, יש משהו כל כך נעים בגיל הזה ובשלב הזה בחיים. אני שומע כל כך הרבה אנשים – בדרך כלל אני יושב איתם באותו סלון – מתגעגעים לפעם ואיך שהם היו פעם ושומע את המשפט ״אנחנו כבר לא כל כך צעירים״, והדבר היחיד שאני תמיד חושב ואף פעם לא אומר זה ״יופי״.

ושאיזה מזל יש לנו שאנחנו כבר לא כל כך צעירים.

כי את ההופעה הראשונה שלי לבד בבית ציוני אמריקה מול אולם מלא פתחתי באנחה כבדה. זה מה שיצא לי. אחר כך הודיתי שאני לא זוכר כלום. בתמורה קיבלתי מחיאות כפיים. הצצתי בדפים בלי בושה. הבטחתי שתוך שעה ורבע כולנו בבית. אחרי שעתיים עוד הייתי על הבמה. אנשים צחקו. אנשים באמת נהנו.

וחשוב מזה: אני נהניתי.

כל כך נהניתי.

וכשירדתי מהבמה בדרך לרדת על הבורקסים ציפיתי שתתגלגל אלי המחשבה ״אתה רואה? אתה רואה?! סתם בזבזת מלא שנים מהחיים שלך בלפחד מזה. יכולת להתחיל הרבה יותר מוקדם״, אבל להפתעתי הרבה כל מה שחשבתי היה ״יא אללה, איזה מזל שחיכיתי עד עכשיו״.

אני באמת לא יודע אם זה היה מופע חד פעמי או שעכשיו לעמוד ולספר סיפורים ולדבר על שפע זה עוד דבר שאני עומד להוסיף לרפרטואר שלי. נראה. 

אני כן יודע שזה היה בדיוק כמו שחלמתי שזה יהיה, עם האנשים הנכונים בקהל ובשלב הנכון בחיים. לא הייתי שורד שנייה על הבמה הזו לפני כן. ואוי ואבוי לי – ולכולנו – אם הייתי עולה עליה ומנסה לספר סיפורים בגיל 26.

יש הרבה מאוד דברים שטוב לעשות בגיל צעיר, ואני לא מתחרט כמעט על כלום כי בכל זאת הגעתי לאן שהגעתי, רק שבדרך ויתרתי על מלא דברים תואמי גיל. לא עשיתי טיול אחרי צבא, נניח, שזה דבר שאוכל אותי, כי היום אני שומע אנשים מדברים על החוויות שלהם מהשנה הזו שהם לא עשו כלום בחיים ואני כבר לא יכול להיות שם. זה כבר לא יקרה. ויתרתי על הרבה מאוד דברים תואמי גיל כדי להקדים את זמני.

אבל יש חלומות, אני חושב, שבאים בול בזמן ובמקום וברגע המתאים. ולפעמים אולי שווה לחכות כמה שנים כדי להפוך אותם למציאות.

בשבע ועשרים בערב נחתה עלי סופית ההכרה שאני לא זוכר שום דבר מההרצאה.

שבוע לפני גיל 41, נחתה עלי סופית ההכרה שלא משנה מה, אני כבר אהיה בסדר.

תודה ענקית וגדולה לכל מי שהגיע. שימחתם כמו ילד אדם כבר לא כל כך צעיר.