מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
זה מוזר, האמת, כי כדי לנסות ולחיות חיים אפשר לקרוא להם – נגיד, בהגדרה מאוד רחבה – שפויים עשיתי לי מנהג לחשוב על החטופים כמה שפחות, לא לצפות בלוויות ולהתעסק בענייני כמה שרק אפשר.
ובכל זאת, מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
אני לא אגזים אם אגיד שקראתי את ההספד שלו ארבעים פעם. אולי יותר. משהו בטקסט הזה מושך אותי אליו שוב ושוב ושוב, ואם הייתי אדם דתי הייתי אומר שאני נושא אותו איתי כמעט כמו תפילה. זה הספד כל כך מלא אהבה וגעגועים שמביא אותי לדמעות בכל פעם, ובכל פעם שאני מרגיש שקצת קשה לי אני מרגיש איזה צורך לקרוא אותו כדי לתת לעצמי פרופורציות או, במהלך שאני עדיין מתקשה להסביר אותו לעצמי אבל זה מה שהוא, לתת לעצמי תקווה.
כן, אמרתי תקווה.
אני בר מזל. אלי שרעבי
כי הנה בא בן אדם שקרה לו באמת הנורא מכל והיה יכול, בקלות מאוד גדולה, לצעוק ולצרוח ולהאשים ולכאוב, ואם תקראו את ההספד הזה שוב תגלו בו רק דבר אחד: אהבה. ואם הלב של האיש הזה עדיין פועם, אז בחיי, ללבבות של כולנו עוד יש סיכוי.
אני מכיר כל פסיק בהספד הזה. כל אות. ובכל זאת יש שם משפט אחד שלא יוצא לי מהראש. אני מרגיש שהוא לא קיבל את תשומת הלב משום שהוא סיפור מפעים שסופר במשפט אחד בלבד וב-12 מילים בלבד: ״בממ״ד שאלתי אותך אם נכנעים או נלחמים. אמרת לי נלחמים. אז נלחמתי״.
המינגווי לא היה יכול לנסח סיפור קצר-ענק בכל כך מעט מילים גם אם היה רוצה.
אני לא מפסיק לחשוב על הרגע הזה. עשרות מחבלי חמאס מעל הראש שלהם, ושני עוללים קטנים לצידם. הם מבינים שזה הסוף. ובכל זאת, השיחה הקטנה הזאת, ״ההחלטה האחרונה שלנו״, כמו שקרה לזה ירדן. נכנעים או נלחמים.
נלחמים.
לא צריך יותר כדי להבין מי זו שירי ביבס. אפילו לא צריך להכיר אותה בשביל זה. לא צריך יותר כדי להבין מי הזוג הזה. לא צריך יותר מהמשפט הקטן הזה כדי שהלב יתנפץ לרסיסים, ובכל זאת, בממ״ד, מול הרשע הטהור, היא אמרה לו: ״נלחמים״.
אז הוא נלחם.
ואולי בגלל זה, מי יודע, לא כל משפחת ביבס חזרה בארונות.
אני חושב על המשפט הזה כל הזמן. הוא נכנס לי ללב ומסרב לצאת. נכנעים או נלחמים, שירי?
נלחמים.
בין שני הגברים האלה, בין אלי לירדן, נמצאת המדינה שאני רוצה לחיות בה. המדינה שנלחמת על חייה עד הרגע האחרון ואפילו אם אין סיכוי, והמדינה שיודעת שהחיים האלה שווים משהו. מול כל הצער והאבל והכאב, החיים האלה שווים משהו
אם את המשפט ״אתם של ישראל?״ כבר שמו על כל סטיקר אפשרי, את השיחה הקטנה הזאת של ירדן ושירי ביבס צריך לשים בתור ההמנון הלאומי שלנו, כי למרות הפומפוזיות הברורה, אני באמת מרגיש שהמשפט הזה הוא תמצית הקיום שלנו פה.
נכנעים או נלחמים?
וביום שניכנע, אין לנו זכות קיום פה.
אם האנשים האלה לא הרימו ידיים, לנו בטח אין את הזכות.
והמשפט הזה הולך איתי כי אני מתבייש להגיד שאני כבר ויתרתי. אני מתבייש להגיד שבשיחות סלון סגורות, כשדיברנו על אלי שרעבי, אמרתי בשקט ״אני מקווה בשבילו שהוא כבר מת״. מה יש לו לחזור, חשבתי לעצמי. לאן יש לו לחזור. איזה מן חיים אלה בכלל, בלי כל האנשים שאהבת.
והנה יושב אלי שרעבי, ואומר בראיון המפורסם ״אני לא כועס. אני בר מזל שהיה לי את ליאן 30 שנה. אני בר מזל שהיו לי את הבנות המדהימות האלה במשך שנים. אני בר מזל שלא הרגו אותי. אני בר מזל שהצלחתי לחזור למשפחה שלי. אני בר מזל״.
אני בר מזל.
איזה שלוש מילים מוזרות.
ובכל זאת, אלה המילים שהוא בחר. אני בר מזל.
ובין שני הגברים האלה, בין אלי לירדן, נמצאת המדינה שאני רוצה לחיות בה. המדינה שנלחמת על חייה עד הרגע האחרון ואפילו אם אין סיכוי, והמדינה שיודעת שהחיים האלה שווים משהו. מול כל הצער והאבל והכאב, החיים האלה שווים משהו.
הם שווים כל כך הרבה.
השינוי שיבוא – והוא יבוא – יבוא מלמטה. מירדן, מאלי, מדניאלה, מגדי, מלירי, מאמילי, מאיריס חיים, ממירב לשם גונן. אנשים שהם מצפן. אנשים שיכולים ללמד את הפוליטיקאים שלנו כמה וכמה שיעורים באומץ ובגבורה.
ויהיה פה טוב. ויהיה פה שינוי. הפוליטיקה כולה תתחלף באנשים שאכפת להם. תראו איזו נשמה גדולה כל מי שחוזר. תראו איזה עם גדול התגלה פה.
מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
וכל פעם שאני קורא את ההספד שלו, אני מאמין בלב שלם שעוד יהיה פה טוב.
נכנעים או נלחמים, שירי?
נלחמים. ברור שנלחמים.