“ממה שאני מבין״, הוא לגם עוד שלוק של בירה והסתכל עלי, ״סופר מקבל בקושי ארבעה שקלים לעותק. ואנשים לא מצליחים למכור אפילו חמישים עותקים. אז בשביל מה בכלל לטרוח, אתה מבין?״.
השיחה הזו התקיימה ביום ראשון השבוע בפאב באזור הצפון, אבל זו באמת שיחה שנדמה כאילו היא התחילה מזמן ולא באמת נגמרת לעולם.
לא עובר שבוע – מה שבוע, שעה – בלי שמישהו, תמיד באותו האופן, מספר לי שזה החלום שלו לכתוב ספר, לוקח נשימה עמוקה ואז שולף איזה נתון מדכא על שוק הספרים הישראלי שמסביר למה אין ולעולם לא יהיה לו סיכוי, אז בשביל מה בכלל לנסות, נכון?
נכון?
לא נכון.
פחות מ-24 שעות אחרי השיחה הזאת ארזתי את שני ילדי חובבי סדרת הספרים ״כראמל״ להרצאה של מאירה ברנע גולדברג האלופה. מאירה ואני פרצנו בערך באותן שנים ועם השנים הפכנו לחברים, והתרגשתי מאוד שהילדים גדולים מספיק כדי להנות מהמילים שלה ולחוות אותה על במה. שבועיים לפני ההרצאה נכנסתי לאתר על מנת לרכוש כרטיסים, וקיבלתי את התשובה שהם אזלו.
הכרטיסים אזלו.
טלפון אחד למאירה, שמצידה הרימה את כל ספרית קרית אונו על הרגליים (אל תסתכלו עלי ככה! אני סלב!) גרמו לזה שמצאו לנו מקום בתוך ארון הספרים ובתנאי שנתחייב לנקות את האולם אחרינו.
סתם, הם היו מקסימים ונהדרים ואף רוכש כרטיסים אחר לא נפגע בדרך.
ההרצאה הייתה נהדרת.
וחשוב מכך, עיניכם הרואות, היא הייתה מלאה.
סליחה, לא מלאה.
היא הייתה מפוצצת.
וכן, אני לא אכחיש: שוק הספרים הישראלי הוא בעייתי ומורכב. אולי הוא אפילו חולה. אבל הקהל הישראלי לא. למעשה, הוא בריא מאי פעם. והקהל הישראל הוא קהל חם, נהדר ומהמם, וחשוב מכל אלה: נוהר בהמוניו אל האנשים שעובדים קשה בשבילו ושמים אותו בראש סדר העדיפויות. וזה, כנראה, השיעור החשוב ביותר לכל מי ששואף להיות סופר בישראל
אם תפתחו את החינוכית בשעה הרלוונטית, תוכלו לראות את סדרת הטלוויזיה ״כראמל״. בחורף גם תהיה הצגה בתיאטרון אורנה פורת המהמם, לא פחות. גם את ההרצאות האלה מאירה לא בדיוק עושה בחינם. וגם אם היא מקבלת ארבעה שקלים לעותק (והיא לא, תסמכו עלי בעניין הזה. היא אפילו לא באזור החיוג הזה) אז 200,000 העותקים (!) ש״כראמל״ לבדו מכר בוודאי לא גרמו לה להתחרט שהיא כתבה את הספר שלה.
מאירה היא אולי חוד החנית וסיפור הצלחה מדהים, אבל היא לא לבד. ענת לב אדלר הנהדרת, ששנים ישבה במשרד לידי ב״ידיעות אחרונות״ מוכרת עשרות אלפי עותקים באופן קבוע וממלאת הרצאות. ״כשרון דיבור״ של שרי שביט המופלאה התפוצץ בחנויות זה עתה, ולדעתי עדיין מתפצפץ לו שם באופן קבוע. סופרי ביכורים של תלמידותינו הדס שי, ליאת לב רן ושני הדר הפכו לרבי המכר, ולדעתי יצטרכו חתיכת נס כדי להוריד את ״חג המשק״ של שני מהמקום הראשון ברבי המכר, כי הוא מככב שם כבר שלושה שבועות ואני לא רואה אותו מסיים לככב שם בקרוב.
וכן, אני לא אכחיש: שוק הספרים הישראלי הוא בעייתי ומורכב.
אולי הוא אפילו חולה.
אבל הקהל הישראלי לא.
למעשה, הוא בריא מאי פעם.
והקהל הישראל הוא קהל חם, נהדר ומהמם, וחשוב מכל אלה: נוהר בהמוניו אל האנשים שעובדים קשה בשבילו ושמים אותו בראש סדר העדיפויות.
וזה, כנראה, השיעור החשוב ביותר לכל מי ששואף להיות סופר בישראל..
ותשכחו ממשפטים מפומפמים בתקשורת כמו ״הקהל הישראלי לא קורא״, כי הנה, תסתכלו על הקהל בהרצאה של מאירה. גם אני יכול לספר לכם על אולמות מלאים בנהריה, טבריה, חיפה, באר שבע וכמעט כל מקום אפשרי בארץ.
אז אם אתם לא כותבים את הספר שלכם כי אתם בטוחים שהוא לא יצליח, אתם כנראה צודקים.
ואם תשאירו אותו במגירה או בראש שלכם ולא תכתבו אותו, אז כן, אתם בטוח צודקים.
יהיה לספר שלכם קצת קשה להצליח אם לא תכתבו אותו.
וכן, זה סיכון. וכן, זה מפחיד. ולא, לא כל ספר מצליח.
אבל יש גם ספרים שכן.
ויש גם סופרים שכן.
ואם לא תנסו, לא תדעו.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
שפע בום
כבר 15 שנה אני מחכה לשיחת הטלפון הזו.
אולי אפילו יותר.
כבר עשור וחצי אני מחכה שאיזשהו גוף מסחרי גדול יצלצל אלי וישאל: ״עומר?״.
״כן?״, אני אענה בהתרגשות, יודע שזו השיחה שחיכיתי לה כל חיי.
״תקשיב, אנחנו עוקבים אחרי התוכן שלך כבר שנים, והוא באמת הטוב והמרתק ביותר שראינו. חוץ מזה, אם מותר להגיד, אתה חתיך למות. אנחנו רוצים לשלם לך כדי שתחיה״.
סיפורי סבא
רק דבר אחד שכחתי לשאול את סבא שלי: איך עושים שיהיה לך מזל?
26 שנה היו לי לשאול את האיש שהוכיח לי שהמזל לא רק הולך אלא ממש רץ עם הטובים, ולא שאלתי אותו: תגיד, סבא, איך אתה עושה את זה?
יש לי מיליון ואחת סיפורים על סבא שלי, אבל כדי להכיר אותו באמת כל מה שאתם צריכים זה למלא איתנו חיש גד.
סבא שלי אהב חיש גד.
חיש גד, נו. הכרטיסים הזולים האלה בחמישה שקלים עם המזלות או הכדורסל שאף אחד אף פעם לא זוכה בהם.
למעט סבא שלי, שרושש את מפעל הפיס כל פעם מחדש.
משפט, שלמה
זה עשוי להישמע מפתיע למדי, אבל לאיש שלימד אותי את השיעור החשוב ביותר בקריירה שלי קוראים שלמה שרף.
כן, ה-שלמה שרף.
ובהתחשב בעובדה שאני לא המגן הימני של נבחרת ישראל – וחבל, אני מרגיש שכולנו הפסדנו – שלמה שרף הוא מורה לא צפוי במיוחד.
ובכל זאת, שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל לשעבר, הוא האיש שבזכותו הגעתי לאן שהגעתי.
לפני שנמשיך, אני רק אגיד שאני יודע. בחיי שאני יודע. שרף הוא איש שאפשר לומר עליו בעדינות שהוא שנוי במחלוקת במקרה הטוב, ואחראי על כמה אמירות וציטוטים שאני מקווה שהוא לכל הפחות מתחרט עליהן. אני יודע.
ובכל זאת, מורים לא בוחרים.
ומה אני אעשה שהאיש שלימד אותי את השיעור החשוב ביותר בקריירה שלי הוא שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל לשעבר.
אני כבר לא אהיה
השבוע הבנתי שאני כבר לא אהיה צלם חתונות.
ופריט המידע הזה מפתיע אותי בדיוק כמו שהוא מפתיע אתכם.
זה מוזר, האמת, כי אף פעם לא רציתי להיות צלם חתונות. בשום שלב בחיי לא הייתה לי שאיפה להיות צלם – או כל משהו אחר בתחום ה – חתונות.
אף פעם לא חלמתי את זה, וכפועל יוצא זה אף פעם לא התגשם.
ובכל זאת, השבוע ראיתי סרטון יוטיוב מעניין מאוד שכל תעשיית החתונות משתנה, והדור החדש כבר לא רוצה חתונות מפוארות ובזבזניות באולמות (חבל, אתם מפסידים רגשות אשמה לכל החיים!), ושצלמי חתונות הולכים והופכים ליוצרי תוכן לכל דבר שצריכים ממש לספר את הסיפור של הזוג ועברה בי המחשבה שעוברת בי מדי פעם בלי שום סיבה אבל בכל זאת היא שם: ״היי, אני יכול לעשות את זה!״.
ואז הבנתי שלא.
בואו, נדבר על דכאון
הפעם הראשונה שבה התאהבתי בגבר אחר הייתה בכיתה ג׳.
זו גם הייתה הפעם היחידה.
הייתי בן תשע וביליתי עוד אחר צהריים אצל סבא שלי, דבר שנהגתי לעשות לא מעט, וסבא שלי עשה את הדבר החביב עליו: זיפזפ בטלוויזיה.
להגנתו ייאמר שרק שנה קודם, אולי אפילו פחות, התקינו לו כבלים, אז ככה שכל העסק של לזפזפ בטלוויזיה היה די חדש ודי מסעיר.
נחתנו על ערוץ הספורט. שידרו שם אירוע שלימים אני אדע שקראו לו רסלמניה, אבל למי היה מושג אז. היו שם גברים שהלכו מכות, ולשנינו זה נראה כמו פעילות מעולה למדי לאחרי צהריים. בזירה עמד יוקוזונה, מפלצת במשקל 360 ק״ג, ומולו ברט הארט, האלוף הנוכחי. ברט נתן את כל מה שהיה לו וקצת יותר, אבל המנהל המנוול של יוקוזונה, מר פוג׳י, החליט לרמות וזרק חול או קמח או מה שזה לא היה שם לעיניים של הארט, שלא הצליח לראות את יוקוזונה מזנק עליו, מוחץ אותו, מועך אותו ולוקח לו את חגורת האליפות.
לא הוגאן
הפעם הראשונה שבה התאהבתי בגבר אחר הייתה בכיתה ג׳.
זו גם הייתה הפעם היחידה.
הייתי בן תשע וביליתי עוד אחר צהריים אצל סבא שלי, דבר שנהגתי לעשות לא מעט, וסבא שלי עשה את הדבר החביב עליו: זיפזפ בטלוויזיה.
להגנתו ייאמר שרק שנה קודם, אולי אפילו פחות, התקינו לו כבלים, אז ככה שכל העסק של לזפזפ בטלוויזיה היה די חדש ודי מסעיר.
נחתנו על ערוץ הספורט. שידרו שם אירוע שלימים אני אדע שקראו לו רסלמניה, אבל למי היה מושג אז. היו שם גברים שהלכו מכות, ולשנינו זה נראה כמו פעילות מעולה למדי לאחרי צהריים. בזירה עמד יוקוזונה, מפלצת במשקל 360 ק״ג, ומולו ברט הארט, האלוף הנוכחי. ברט נתן את כל מה שהיה לו וקצת יותר, אבל המנהל המנוול של יוקוזונה, מר פוג׳י, החליט לרמות וזרק חול או קמח או מה שזה לא היה שם לעיניים של הארט, שלא הצליח לראות את יוקוזונה מזנק עליו, מוחץ אותו, מועך אותו ולוקח לו את חגורת האליפות.