זה מה שנשאר?

מה, באמת זהו? 

זה נגמר?

זה מה יש?

ככה זה יהיה מעכשיו? 

אותו אזור מגורים, אותה תספורת, אותו דגם של סיאט רק כל שנתיים – שלוש שנתון חדש יותר, אותם ילדים, אותן קניות בסופר, אותה מנורה במטבח, אותו מקצוע, אותם ג׳ינסים, רק לפעמים בצבע בהיר יותר? 

וזה לא שלא השתניתי בשנים האחרונות. השתניתי. 

התגרשתי. 

הלכתי לשטיפה אנרגטית. 

כתבתי ספר על שפע, למען השם. מי ראה את זה מגיע. 

אבל כל השינויים האלה איטיים. מדורגים. משעממים. לקחו כמה שנים טובות. הבשלתי אליהם לאט. הם היו כמו תור ל-MRI, משהו מעורפל שאתה מבין שאתה צריך לעשות ומחכה לו שנים עד שבסוף מתקשרים אליך ואומרים שמחר יש תור פנוי בארבע בבוקר. 

אבל גם הגירושין וגם הספר, על אף שהפתיעו אותי, לא הפתיעו אף אחד בסביבה שלי. כולם כבר ראו את זה בא. היו סימנים מקדימים, ולרוב החברים שלי הם היו צפויים כמו המוות. אף אחד לא הסתכל עלי בתדהמה ושאל ״אתה? באמת?! בחיים לא הייתי מאמין עליך״.

ולפעמים, אני מודה, זה חסר לי ממש. 

מה אני אמור לעשות בחיים שאין בהם יותר שום אפקט הפתעה פנימי? 

****

נו, אולי תגידו לעצמכם, מה עוצר אותך, בן אדם? לך תעשה קעקוע על התחת ותתפוס את המצלמה שלך וקנה כרטיס חד כיווני לקרנפים בסרנגטי. תעשה רק מה שאתה אוהבת. 

אבל אני לא אוהב אפילו את הרעיון של קעקוע על התחת.

או בכל מקום אחר.

אני גם לא מצליח למצוא פינה חמה בליבי לצילום של קרנפים בסרנגטי. 

אני כבר אני. 

אני אוהב את העבודה שלי כמו שהיא ואת השבת שלי כמו שהיא ואת הקרנפים שלי כמו שהם בספארי ברמת גן. 

ואני פשוט לא עושה דברים כאלה. ועם הסרט בשיער או באיסלנד או בהודו, גם אם לכמה חודשים, זה באמת הרגיש כמוני. מישהו אחר, אמנם, אבל כמוני.

גם אם אני אלך ואשבור עכשיו את החסכונות שלי ואמיר אותם לקריפטו באיזה צעד משוגע, עדיין לא יהיה רגע שאני אחשוב שאולי זה בעצם אני.

והשבוע, לראשונה מזה הרבה זמן, חשבתי לעצמי שאולי זה דווקא בסדר.

***

כי בגיל 21 או 26 אין סיכוי שהייתי משקיע כמה חודשים טובים במנורה במטבח. 

הייתי שובר את הבית ומכריז על שיפוצים ורמונט כללי.

אין סיכוי שהייתי אומר לרותם ״בא לי לעשות סדנה חדשה״.

הייתי סוגר את העסק ופותח איזה דרופ שיפינג באמאזון, או איך שלא קוראים לדבר הזה שרץ לי בין סרטונים ביוטיוב. 

הסיבה שהייתי יכול ללכת לקצוות האלה היא כי לא היה לי שום אמצע. 

והאמצע הזה, המרכז הזה, על אף שהוא משעמם וצפוי ולעיתים כל כך מכעיס בבינוניות שלו, הוא בעצם המתנה הכי גדולה שהגיל שלי נתן לי. 

זה וכאבי גב, כמובן.

ובאמת, למרבה הצער והשמחה, כל מה שנשאר זה להחליף מנורה פה ושם כי וואלה, הבית גמור.

והוא יפה.

ואני כנראה אגור בו לנצח, או עד שהוא יהיה ממש קטן למידותי ואז אני אחליף לבית שנראה פחות או יותר כמוהו, רק עם עוד חדר.

וזה בסדר גמור. 

ומול מציאות שמשתנה כל שנייה וחצי, זה כנראה הדבר הכי טוב שיש לי.

ואני מתכוון לשמור עליו מכל משמר.