1. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
230 קופסאות, ולכולן אני אמצא שימוש.
5. עכשיו כשאני חושב על זה, הייתה עוד פעם אחת ששמעתי קולות. זה היה שבועיים לתוך הסגר הראשון בקורונה, אבל אז הם צעקו עלי ״ספונג׳ה!!!״.
6. ובאמת, בכל תקופת הקורונה הסתובבתי עם מגב ביד, לוקח כל פרור שנפל על הרצפה באופן אישי, מרים את הכסאות ארבע פעמים ביום, אולי אפילו יותר, ושוטף את הבית כאילו הוא לא נשטף לפני 45 דקות. בגדול הייתי האישה מהשיר ״אבן ספיר״ של אהוד בנאי, למרות שהיא לפחות הייתה נרגעת בבוקר ואני לא.
7. אין לי פשר של מושג מה זה הדבר הזה, כיוון שביום יום השפוי והרגיל – כל השבועיים שהיו מאז 2020 – ניקיון הוא לא דבר שמרגיע אותי בכלל. מה לי ולזה. אין לי שום עניין בניקיון או בסדר מעבר לחוסר העניין הסטנדרטי שצריך להביא את הבית לאיזשהו מצב שפוי בסוף היום, ואת המגב אני מרים רק בעיתות חג ומועד, וגם זה לא. המטורף עם המגב מהקורונה נעלם עם שוך הדבר, ותודה לאל, לא חזר יותר.
8. קופסאות!!!!!
9. שכחתי – או הדחקתי, תלוי את מי שואלים – שהזמנתי קופסאות, אבל בסין לא שכחו.
10. וככה, ביום השני למלחמה, נחתה אצלי שקית ענקית עמוסה בקופסאות מכל הסוגים והמינים, ושני ילדים שהסתכלו עלי במבט מאוד חושש ושאלו ״אבא, בשביל מה אנחנו צריכים כל כך הרבה קופסאות?״.
11. עכשיו, אין לי מושג למה אנחנו צריכים כל כך הרבה קופסאות, אבל ממעמקי הסרעפת שלי בקע קול שהוא רק קצת שלי אבל גם קולו של השטן, ואמר רק שתי מילים: ״אתם תראו״.
12. לא היה לי מושג למה הכוונה, ונדמה לי שכל אחד משלושתינו פחד לשאול.
יש כזה תיעוב עולמי לכל תוכן שאינו קוד שנוצר על ידי בינה מלאכותית עד שאני די בטוח שהבינה המלאכותית תהיה הבאה שתדחוף את הראש לתנור ותתחיל לשתות בתשע בבוקר. ברוכה הבאה לעולם הספרות, ביץ׳!
13. מאז כבר שלושה ימים אני מסתובב ומכניס כל דבר שהוא לא ילד לקופסה. תחתונים בצבע שחור? קופסה! תחתונים בצבע אפור? קופסה! כבלים usb-c? קופסה! שלושה סוגים של תה? נוציא אותם מהקופסה שהם באו איתה ונכניס אותם לקופסה! דבש? קופסה! סילאן? קופסה!
14.בחיים לא חשבתי שבעיתות משבר ומצוקה נוראיים דווקא סדר וניקיון ירגיעו אותי. ובצדק לא חשבתי את זה, משום שהם היו מקור לסטרס אדיר רוב חיי. מעולם לא קיבלתי א׳ בסדר וניקיון בבית הספר (בצדק), היו לי המון ריבים ובאופן כמעט יומיומי עם ההורים שלי על מצב החדר שלי, והיו כמה וכמה נשים שהזדעזעו ממצב הדירות שלי בשנות העשרים לחיי, ובמבט לאחור אני לא מאשים אותן.
15. אבל בעיתות משבר, במצוקה אמיתית, יוצא מאיתנו כנראה הגיבור הפנימי שבנו. וכמה מוזר לגלות שבמקרה שלי הוא יוצא ונכנס ישר לתוך קופסה.
16. הייתי אומר לכם שאני לא נהנה, אבל אני כן. אין לי כבר מגירה בבית שלא מהונדסת לפי קופסאות בגדלים שונים. כל הארונות מסודרים לפי גוונים. ארון המטבח לא ידע שהוא יכול להיות כזה מסודר. ובעיקר, לסדר זה מאמץ כל כך אדיר בשבילי עד שזה הדבר היחיד שמצליח להשכיח ממני שיורים טילים עם ראש מתפצל שם בחוץ, ושאנחנו רצים לממ״ד ארבע-חמש-שלושים פעם ביום.
17. אגב, גם החטיפים בממ״ד מסודרים לפי צבעים. זה חשוב לי. אני לא יכול להסביר לכם למה.
18. ואולי אני כן יוכל להסביר למה, וההסבר הוא גם די ברור. הילדים לא בבית ספר. הגאנט העסקי שלנו שוב הלך פייפן, וזו השנה השישית ברצף שאני מתעקש לעשות גאנט שנתי והוא מתרסק מול המציאות במרץ. אני כל כך בחרדה מהפרנסה עד שאני לא בחרדה בכלל, וכמו שרותם אומרת, זה המצב הכי מדאיג. שום דבר יותר, כלום כלום כלום, לא נמצא בשליטה שלי.
19. אבל הדבש הארור יהיה בקופסה נפרדת ויפסיק להכתים לי את הארון ואת הסילאן. בזה אני עוד יכול לשלוט. זה, באמת, הדבר היחיד שנשאר לי וההיאחזות היחידה בציפורניים באיזשהו סוג של נורמליות.
20. נורמליות שמורכבת מ-230 קופסאות אמנם, אבל נורמליות.
21. אני מנסה לא לשפוט את עצמי על כלום במלחמה הזאת. לא על האכילה, לא על חוסר היכולת לעבוד (אתמול הייתה לי שעה נהדרת ואחריה התעייפתי כל כך כאילו רצתי מרתון), לא על הבלגן בחשבון הבנק, לא על זה שאני לא ממציא את עצמי מחדש בפעם השישית בשש שנים וגם לא על זה שאני מחפש עכשיו קופסה גדולה בטמו ל-82 קופסאות שעדיין לא מצאתי להן שימוש. המשימה שלי עכשיו היא רק לשרוד את התקופה הזאת. ואם קופסאות זה מה שעוזר לי, אז בסדר, שיהיה. היה יכול להיות יותר גרוע.
22. מתישהו, בקרוב מאוד אני מניח, כל זה ייגמר. מלחמות גדולות לא נמשכות הרבה זמן. אין לאף אחד כסף וכוחות נפשיים בשביל זה. וכשכל זה ייגמר ויכריזו על חזרה לשגרה כאילו לא קרה פה כלום ואני אנזוף בעצמי וארגיש נורא ואיום ולוזר ואיך לא הכנתי את העסק ואת עצמי (גם) ליציאה הזאת, הקופסאות האלה, בניגוד לספונג׳ה, יהיו תזכורת לעצמי: כי עשית מה שצריך כדי לשרוד את התקופה הזאת. וגם אם זה בזבוז זמן נוראי ובשעות הלילה הפנויות בין אזעקה לאזעקה אפשר – כפי שמציעים המון מנטורים עסקיים שכנראה לא גילו את פלא הקופסאות – להכין תוכנית עסקית חדשה, לא בא לי.
23. היות ויש מלחמה בחוץ, מלחמה פנימית היא קצת יותר מדי. רוצה קופסאות? שיהיה קופסאות. כשהבנק יתקשר וישאל איך העזת לא להתפרנס בזמן כל זה, אני אענה להם שהיה לי ארון מטבח לסדר, וזה היה מאוד דחוף. עושים מה שצריך כדי לשרוד עכשיו, וזהו. אני האחרון שחשב שאחרי שנים של ניסיון לחשוב מחוץ לקופסה הפתרון שלי יהיה דווקא, ליטרלית, בתוכה, אבל כך יצא. עכשיו תסלחו לי, יש לי משלוח חדש להזמין לשבוע הבא.
