בזמן האחרון אני משקיע המון זמן בלמידה איך להתגונן מפני תקיפת תנין.
אני מניח שהמשפט הזה דורש איזשהו הסבר.
בעיקר לעצמי, אגב.
אני אנסה לספר את זה כמה שיותר קצר: אני מאוד אוהב את יוטיוב. זו הרשת החברתית שאני מבלה בה את רוב השעות שאני מבלה ברשתות חברתיות. פעם היו בה מלא יוצרים שאני אוהב. הם נעלמו בזה אחר זה. אולי אכל אותם תנין. כנראה שלא.
אחרי שהם נעלמו האלגוריתם – שאילפתי ועיצבתי אותו במשך שנים כך שיתאים בדיוק לצרכי – התחיל קצת להתחרפן, ובגלל שפעם אחת צפיתי בסרטון על מאחורי הקלעים של פארק היורה נשלחתי לעולם פרהיסטורי – די מרתק, חייבים להודות – של השוואות בין המוזאזאורוס למגלדון שצפיתי בהן כמו הגיק שאני.
ואז, יום אחד, לפני שבועים בערך, האלגוריתם איתר סרטון שבכותרת שלו הופיעה השאלה ״מה לעשות כשתוקף אותך תנין?״.
והתשובה, בניגוד גדול למה שחשבתי, היא אינה ״למות״.
להתחמק ממנו זה פשוט יותר ממה שחשבתם. אם אי פעם, כאילו, חשבתם
אני באמת לא יודע למה לחצתי על זה.
אולי זה השעמום, אולי זה כדי להסיח את דעתי ממתקפת הטילים האו-טו-טו-כבר-באים-תיכף-יורים-אנא-המתן-ותתפגר-לפי-התור. וכן, אני יודע היטב שאוכלוסית התנינים באזור שכונת המשתלה בתל אביב הדלדלה משמעותית בשנים האחרונות, והסיכוי להיאכל על ידי תנין הוא יחסית נמוך.
אבל בשנה האחרונה קרו עוד כמה דברים שחשבתי שהסיכוי אליהם הוא יחסית נמוך ותפסו אותי מאוד לא מוכן וכבר אי אפשר לדעת כלום יותר.
אז לחצתי.
ומה אתם יודעים, יש מה לעשות כשתוקף אותך תנין.
אפילו לא מעט.
הידעתם, למשל, שאם תנין רודף אחריכם כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לרוץ בקו ישר כי זה משגע את התנין והוא לא יכול לעקוב אחריכם ואז הוא מוותר נורא מהר?
הידעתם, למשל, שיש לתנין נקודה בין העיניים שאם רק תגעו בה עם הציפורן היא תגרום לו לסגת באופו מיידי?
הידעתם, למשל, שיש סרטון מדהים של זברה נלחמת בתנין באומץ אדיר והיא עושה כל כך הרבה רעש ותנועות עד שהתנין נבהל ובורח?
ואז היא יוצאת מהמים ספוגה בדם לקול מצהלות חברותיה הזברות שעומדות על שפת האגם ומריעות לה.
ואז טורף אותה ברדלס.
אני חש שזה סרטון שכל עצמאי צריך לראות, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
הנקודה היא שיש מה לעשות כשתנין תוקף אותך.
ובאופן משונה ביותר, אני מוצא המון נחמה באינפורמציה הזאת.
כי, אתם מבינים, אני תמיד חשבתי שאין מה לעשות כשתנין תוקף אותך. אחרי הכל, מדובר בחיה האימתנית ביותר בעולם ובדינוזאור מודרני. בגלל שיש לי כל כך הרבה אינפורמציה לא שימושית על תנינים בראש ועכשיו אני יכול להשליך אותה עליכם אני יכול לספר לכם שעוצמת נשיכה נמדדת ב-PSI. לאדם יש 150. לאריה יש 1,000.
לתנין יש 3,700.
שזה הכי הרבה בטבע.
ככה שאני תמיד חייתי תחת ההנחה שאם יום אחד תנין יתנפל עלי באמצע הקניות ביוחננוף, או בדיוק כשאני מתיישב בבית קפה, הכל אבוד.
אבל מה אתם יודעים, מסתבר שזה לא אבוד בכלל.
למעשה ראיתי כל כך הרבה סרטונים של אנשים מנצחים תנינים בכל כך הרבה דרכים שונות – מבהילים אותם עם שריקה, גורמים להם לרדוף אחריהם ואז צופים בהם מתייאשים ומוותרים – שאני כבר שבוע לפחות מרחם על התנין שיפגוש אותי באיזו קרן רחוב חשוכה או בקרן קיימת לישראל, כי אני ממש מוכן לקראתו.
ואני לא משלה את עצמי, כן? לפני כמה ימים היה ג׳וק באמבטיה ומה שעשיתי זה קפצתי גבוה, צרחתי, טרקתי את הדלת, רדפתי אחרי החתול שנראה מבועת מאי פעם, תפסתי אותו, פתחתי את הדלת, זרקתי אותו לאמבטיה גם כן, צעקתי לו ״תצדיק את הקיום שלך או שאין אוכל שבוע!״ וטרקתי את הדלת.
אבל לתנין אני מוכן.
ולמרות שכשהוא הציע לי סרטי התגוננות מתנינים אמרתי לעצמי שאפילו האלגוריתם של יוטיוב התחרפן סופית, מסתבר שזה בדיוק מה שהייתי צריך. אם יבוא תנין, אני יודע מה לעשות. וזו, באופן שהפתיע גם אותי, דאגה אחת שלא ידעתי שיש לי ועכשיו אני באמת קצת יותר רגוע
ואני יודע מה אתם חושבים, כי זה בדיוק מה שאני חושב כל פעם כשאני פותח את היוטיוב כדי לראות אדם גורם לתנין להצטער על היום שהוא החליט לטרוף אותו: שאיבדתי את זה. שהאיום האיראני או הלבנוני או התימני או כולם ביחד כבר באמת העבירו אותי על דעתי. שהפעם זה הלך צעד אחד – או עשרה – רחוק מדי.
ובכל זאת כבר שבועיים זה ממש הדבר שגורם לי לקום בבוקר ומעודד אותי בכל פעם שאני חושב שהכל אבוד.
ואני חושב את זה די הרבה לאחרונה, אני מוכרח להודות.
וכחרדתי אני מנסה למפות את כל התרחישים האפשריים שמהם תבוא התקפה – עם אזעקה, בלי אזעקה, מכטב״מ, מפצצה גרעינית, מטיל מדויק, מטיל לא מדויק, מחוליית מחבלים – והצרה היא שאני לא יודע איך מתגוננים מול אף אחד מהם במידה שווה. אני גם קורא את כל תרחישי הבעתה הכלכליים ואת אלף ואחת הדרכים שבהן הכלכלה הישראלית יכולה לקרוס ובאמת לא מצליח לנשום מרוב תרחישי אימה שרצים לי בראש.
ולמרות שכשהוא הציע לי סרטי התגוננות מתנינים אמרתי לעצמי שאפילו האלגוריתם של יוטיוב התחרפן סופית, מסתבר שזה בדיוק מה שהייתי צריך. אם יבוא תנין, אני יודע מה לעשות.
וזו, באופן שהפתיע גם אותי, דאגה אחת שלא ידעתי שיש לי ועכשיו אני באמת קצת יותר רגוע.
ומה אני אגיד לכם, לא חשבתי שאפשר להיות קצת יותר רגוע בתקופה הזאת של החיים.
אני מבין שבקרוב מאוד אני איאלץ להיפרד מקטגורית הסרטונים המעולה אך הקצרה הזאת. יוטיוב כבר מכין אותי לקראת ההמשך, שהוא, אם תהיתם, איך להתמודד מול ממבה שחורה. אבל ראיתי סרטון אחד ומסתבר שהתשובה היא ״אין״, אז נישאר עם התנינים והתקווה שהם נותנים.
ואני לא יודע איך מנצחים את הכלכלה או את המלחמה או את המחשבה שיש 115 אנשים שיושבים עכשיו במנהרות וחושבים ששכחנו אותם או את הטילים או מחבלים בטנדרים. כל אלה גדולים עלי בכמה וכמה מידות.
מצד שני, זה גם מה שחשבתי על תנינים עד לא מזמן.
ואולי כל מה שאני צריך מול זה רק שהאלגוריתם ימצא את סרטון היוטיוב הנכון.
כל השאר, אולי, כבר יסתדר מעצמו.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
לשחק בהריסות
. שני דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו: שחודשיים לפני גיל 42 אני אמצא ספר שיטלטל את עולמי.
2. שהוא יהיה ספר על שחמט.
3. רגע, אל תברחו. גם אני לא אוהב שחמט. זאת אומרת, מה זה לא אוהב. אני, כמו שהילדים שלי אומרים, לא התחברתי. אני יודע לשחק ומדי פעם ניסיתי לעבוד על עצמי שאני חכם ומעדיף לשחק שחמט בטלפון מאשר לראות יוטיוב, אבל יש שתי מגרעות לשחמט: האחד, הוא משחק שדי משעמם אותי לשחק. והשני, האפליקציה תמיד מנצחת אותי.
