משפט, שלמה

התקשרתי לכולם. אייל ברקוביץ׳, טל בנין, אלון מזרחי, חיים רביבו, אבל לא תאמינו, אף אחד מהם לא רצה לדבר עם עיתונאי בעיתון ילדים.

ואז שלמה שרף הכריז שהוא לא מתראיין לאף כלי תקשורת בתקופה שלפני המשחק.

ואני חשבתי לעצמי רק מחשבה אחת: בינגו!

למה חשבתי לעצמי ״בינגו״? אין לי מושג. בחיי. אולי זו החיבה שלי להתרסק וליפול על הפרצוף, ואולי זה בגלל שמה שהעיתונות לימדה אותי הוא שלרוב דווקא מה שנראה כבלתי אפשרי הוא זה שבסוף מצליחים להשיג.

בכל מקרה, התקשרתי לשלמה שרף הביתה והצגתי את עצמי בנימוס.

הוא אמר לא, וניתק.

התקשרתי אליו שוב.

הוא שוב אמר לא ושוב ניתק.

התקשרתי אליו פעם שלישית.

הוא נבח עלי ״ילד, לא להתקשר לפה יותר״.

ואז אמר: ״ואל תתקשר לאנשים מבוגרים בצהריים, מי חינך אותך״.

ואז ניתק.

וזה חתיכת שיעור לא להתקשר לאף אדם מבוגר בצהריים ואני מיישם אותו היום באדיקות – בעיקר על עצמי, אבל זה עדיין לא השיעור הגדול ששלמה שרף לימד אותי.

לעיתונאי בן 15 יש יתרון אחד על פני עיתונאים מנוסים הרבה יותר: יש לו המון זמן פנוי.

ה-מון.

וככה ביררתי איפה שלמה גר, התבאסתי שאין לי לא רישיון ולא וויז ואפילו לא גוגל מאפס כי השנה היא פאקינג 1999, ובעזרת מצפן, אורות הכוכבים ואטלס הזהב העצום של אבא שלי תפסתי אוטובוס מתל אביב לתחנה המרכזית של כפר סבא אחרי סיום בית הספר והלכתי מה שהרגיש כמו 17 ק״מ ואולי גם באמת היו, ובסוף הגעתי אל הבית של משפחת שרף, והבטחתי לעצמי שאני מפה לא זז עד שאני מקבל את הראיון המיוחל שלי.

והתיישבתי.

וחיכיתי.

לבני התשחורת שהגיעו עד לכאן וקוראים אני אזכיר: השנה היא 1999. אין לי טלפון. אין לי אפילו את הנוקיה עם הסנייק. כך שכשאני כותב שחיכיתי, אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו: ממש ישבתי מול השער, וחיכיתי. 

אחרי מה שהרגיש כמו חצי שנה אבל בפועל היה שעתיים, שרף הגיע הביתה ונבהל נורא כשחיכיתי לו ליד הדלת. 

״מה אתה רוצה?״, הוא שאל אותי, ואני, שהייתי חצי מיובש כי שכחתי לקחת איתי מים, עניתי לו: ״ראיון איתך״.

אני חייב להגיד שאם אני הייתי אדם מבוגר ואיזה ילד בן 15 היה מחכה לי ליד הדלת הייתי מגיב הרבה יותר באגרסיביות, אבל הוא היה נחמד למדי, רק ביקש – ובצדק – שאסתלק. 

״הם יחליפו אותי״, אמרתי לו פתאום ובלי שליטה.

״מה?״, הוא שאל.

אז סיפרתי לו. שאף אחד מהשחקנים לא עונה לי. שאף אחד לא לוקח אותי ברצינות. שכל החיים חלמתי להיות כתב ספורט ומה כבר ביקשתי, שיענו לי על כמה שאלות? זאת גם העבודה שלהם. שאני לא מבין למה מתייחסים אלי ככה. ושזה ההישג הכי גדול שלו כמאמן, ועכשיו הוא לא מתראיין? ושאני באמת סקרן לשמוע מה יש לו להגיד, ואני אשמח ממש אם הוא יגיד את זה לי. 

״בכל מקרה״, קמתי מהרצפה ויישרתי את החולצה שלך, ״אני מודה לך מאוד על הזמן שלך״, ופניתי ללכת החוצה.

״חכה רגע״, הוא אמר.

והסתכל עלי.

ונאנח.

״עכשיו זה לא זמן טוב, אבל תתקשר מחר״.

״מה?״.

״תתקשר מחר״.

״באמת?״.

״לא בצהריים״, הוא חרחר וצחק ונכנס הביתה, משאיר אותי המום מול השער.