קטגוריה: בלוג

משפט, שלמה

זה עשוי להישמע מפתיע למדי, אבל לאיש שלימד אותי את השיעור החשוב ביותר בקריירה שלי קוראים שלמה שרף.
כן, ה-שלמה שרף.
ובהתחשב בעובדה שאני לא המגן הימני של נבחרת ישראל – וחבל, אני מרגיש שכולנו הפסדנו – שלמה שרף הוא מורה לא צפוי במיוחד.
ובכל זאת, שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל לשעבר, הוא האיש שבזכותו הגעתי לאן שהגעתי.
לפני שנמשיך, אני רק אגיד שאני יודע. בחיי שאני יודע. שרף הוא איש שאפשר לומר עליו בעדינות שהוא שנוי במחלוקת במקרה הטוב, ואחראי על כמה אמירות וציטוטים שאני מקווה שהוא לכל הפחות מתחרט עליהן. אני יודע.
ובכל זאת, מורים לא בוחרים.
ומה אני אעשה שהאיש שלימד אותי את השיעור החשוב ביותר בקריירה שלי הוא שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל לשעבר.

אני כבר לא אהיה

השבוע הבנתי שאני כבר לא אהיה צלם חתונות.
ופריט המידע הזה מפתיע אותי בדיוק כמו שהוא מפתיע אתכם.
זה מוזר, האמת, כי אף פעם לא רציתי להיות צלם חתונות. בשום שלב בחיי לא הייתה לי שאיפה להיות צלם – או כל משהו אחר בתחום ה – חתונות.
אף פעם לא חלמתי את זה, וכפועל יוצא זה אף פעם לא התגשם.
ובכל זאת, השבוע ראיתי סרטון יוטיוב מעניין מאוד שכל תעשיית החתונות משתנה, והדור החדש כבר לא רוצה חתונות מפוארות ובזבזניות באולמות (חבל, אתם מפסידים רגשות אשמה לכל החיים!), ושצלמי חתונות הולכים והופכים ליוצרי תוכן לכל דבר שצריכים ממש לספר את הסיפור של הזוג ועברה בי המחשבה שעוברת בי מדי פעם בלי שום סיבה אבל בכל זאת היא שם: ״היי, אני יכול לעשות את זה!״.
ואז הבנתי שלא.

בואו, נדבר על דכאון

הפעם הראשונה שבה התאהבתי בגבר אחר הייתה בכיתה ג׳.

זו גם הייתה הפעם היחידה.

הייתי בן תשע וביליתי עוד אחר צהריים אצל סבא שלי, דבר שנהגתי לעשות לא מעט, וסבא שלי עשה את הדבר החביב עליו: זיפזפ בטלוויזיה.

להגנתו ייאמר שרק שנה קודם, אולי אפילו פחות, התקינו לו כבלים, אז ככה שכל העסק של לזפזפ בטלוויזיה היה די חדש ודי מסעיר.

נחתנו על ערוץ הספורט. שידרו שם אירוע שלימים אני אדע שקראו לו רסלמניה, אבל למי היה מושג אז. היו שם גברים שהלכו מכות, ולשנינו זה נראה כמו פעילות מעולה למדי לאחרי צהריים. בזירה עמד יוקוזונה, מפלצת במשקל 360 ק״ג, ומולו ברט הארט, האלוף הנוכחי. ברט נתן את כל מה שהיה לו וקצת יותר, אבל המנהל המנוול של יוקוזונה, מר פוג׳י, החליט לרמות וזרק חול או קמח או מה שזה לא היה שם לעיניים של הארט, שלא הצליח לראות את יוקוזונה מזנק עליו, מוחץ אותו, מועך אותו ולוקח לו את חגורת האליפות.

לא הוגאן

הפעם הראשונה שבה התאהבתי בגבר אחר הייתה בכיתה ג׳.

זו גם הייתה הפעם היחידה.

הייתי בן תשע וביליתי עוד אחר צהריים אצל סבא שלי, דבר שנהגתי לעשות לא מעט, וסבא שלי עשה את הדבר החביב עליו: זיפזפ בטלוויזיה.

להגנתו ייאמר שרק שנה קודם, אולי אפילו פחות, התקינו לו כבלים, אז ככה שכל העסק של לזפזפ בטלוויזיה היה די חדש ודי מסעיר.

נחתנו על ערוץ הספורט. שידרו שם אירוע שלימים אני אדע שקראו לו רסלמניה, אבל למי היה מושג אז. היו שם גברים שהלכו מכות, ולשנינו זה נראה כמו פעילות מעולה למדי לאחרי צהריים. בזירה עמד יוקוזונה, מפלצת במשקל 360 ק״ג, ומולו ברט הארט, האלוף הנוכחי. ברט נתן את כל מה שהיה לו וקצת יותר, אבל המנהל המנוול של יוקוזונה, מר פוג׳י, החליט לרמות וזרק חול או קמח או מה שזה לא היה שם לעיניים של הארט, שלא הצליח לראות את יוקוזונה מזנק עליו, מוחץ אותו, מועך אותו ולוקח לו את חגורת האליפות.

נוח המחץ

הנה מילה שבחיים לא חשבתי שאכתוב שוב: התאהבתי.

לא התכוונתי להתאהב. לא חיפשתי שום דבר, הייתי מאוד נאמן ולמרבה הבושה זה קרה כשרותם אפילו הייתה בסביבה, אבל אז הברק פגע ולא הייתי צריך יותר ממבט אחד כדי להבין שנועדנו להיות ושאין מצב שאנחנו לא חוזרים הביתה ביחד.

יצאתי החוצה, ניסיתי להסדיר את הנשימה, סיסמתי לרותם ״תקשיבי, משהו קרה, אנחנו צריכים לדבר״ וכשהיא יצאה אמרתי לה את המילים שהיא בחיים לא חשבה שהיא תשמע ממני: ״מאמי, קניתי טרנינג״.

אלה מכם שלא מכירים אותי כנראה לא מבינים מה הביג דיל. אלה מכם שכן מכירים אותי מתקשרים ממש עכשיו לרותם ושואלים אותה אם עברתי שבץ. כי מי שכן מכיר אותי יודע שטרנינגים זה הקו האדום שלי.

וזו הגדרה ממש עדינה.

זה מה שנשאר?

לפעמים ממש מתחשק לי לספר לכם שהתחלתי לשמור שבת.

כל כך בא לי לספר לכם איך שחושב על זה כבר הרבה מאוד זמן.

איך רותם ואני התחלנו מניסוי של כמה שעות ואהבנו את זה.

להישען אחורה ולהגיד ״ואתם לא מבינים כמה שקט יש לי בראש מאז״ ולהתענג לרגע על המבטים ההמומים שלכם שלא חשבו שאי פעם ננהל את השיחה הזאת.

וחוץ מזה שלא התחלתי לשמור שבת ואני חושש שגם אין סכנה כזאת, אין דבר שמונע משיחה כזו להתנהל.

לפעמים – ובלפעמים אני מתכוון כמעט כל בוקר – מתחשק לי לכתוב לכם שאני פורש מכתיבה.

די. זהו. מיציתי.

זה לא שמיציתי, אני אסביר ללסתות השמוטות מתדהמה שלכם, זה פשוט שיש בתוכי עוד צד, אתם מבינים?

אז אני נוסע לצלם קרנפים.

באפריקה.

לחצי שנה.

אה, וקניתי קריפטו.

שזה לא קשור לקרנפים באפריקה, אבל אתם יודעים איך אני – טורף את החיים מבלי להשאיר כלום בצלחת.

היום שאחרי

אני עדיין ישן על הספה יותר פעמים מלא.
זה כמעט בלתי נשלט. זה לא שאני אומר לעצמי ״עומר, עזוב את המיטה הנוחה שלך, הלילה מתפרעים ושוברים את הגב״. פשוט אני יושב על הספה בסלון.
וזו הזווית היחידה שבה אני יכול להשקיף גם על הדלת וגם על חלון המרפסת.
זה גם המקום הכי טוב בבית לשמוע ממנו אזעקות.
לא שאפשר באמת לפספס אותן בחדר השינה, אבל כמעט בכל פעם שאני נכנס למיטה עולים לי פלאשבקים מה-7.10 ואני מתחיל לדמיין אזעקות בראש. זו לא חוויה נעימה במיוחד עבורי להיכנס למיטה בשנה ושמונה האחרונות.
ואזעקות יש כל הזמן. ואני כבר לא יודע מה אמיתי ומה בתוך הראש שלי ומה פרסי ומה תימני ומה מעזה ומה מלבנון, אז אני אומר לעצמי שאני אשאר על הספה עוד קצת.
רק עוד קצת, ואז אני אלך לישון.

זה הסוף. בערך

תגידו, גם אתם מרגישים שזה לא באמת נגמר?

אני מרגיש ככה.

למעשה, רק אתמול קפצתי מהודעה מהאפליקציה של ״דלק״ כי הלוגו שלה נראה בול כמו הלוגו של ״צופר״, זינקתי לכיוון הממ״ד בגלל רוורס של משאית ולקחתי איתי את הנייד למקלחת רק למקרה שבכל זאת תהיה אזעקה.

אני גם לא רוצה לספר לכם, אבל אני אעשה את זה בכל זאת, שמאז ה-7.10 יש לי סכין בכל חדר בבית.

בטלוויזיה עומד נשיא ארצות הברית ואומר שישראל ואיראן לא ירו זו על זו לנצח, ו-13 דקות אחרי טיל יוצא מכיוון איראן. בעיתון אמרו מומחים שפרוייקט הגרעין חוסל ונגמר, והנה הסתבר שהוא חי וקיים ומתלוצץ עם רופאיו.

זה היה יוגי ברה שאמר שזה לא נגמר עד שזה נגמר, אבל אם הוא היה חי היום הוא היה צריך להוסיף חלק שלישי למשפט הזה, כי נדמה לי שהגענו לתקופה שבה זה לא רק לא נגמר עד שזה נגמר.

השאלה הגדולה באמת היא אם בכלל זה נגמר.

מה הייתי עושה בלעדייך?

רגע אחרי שהתיישבנו במרפסת אמרתי לה ״אני חושב שנשבר לי הלב״.

המשפט הזה הפתיע את שנינו בערך באותה המידה.

בגלל שרותם היא כמו ראדאר והאישה הזו מחוברת לי לנשמה, היא יודעת כשמשהו באמת לא בסדר. ומאותו הבוקר היא שאלה הרבה יותר מכרגיל ״מה קרה מאמי?״, ואני לא הצלחתי להסביר.

בדרך כלל אני מצליח, אבל הפעם פשוט לא הצלחתי.

ואכלנו ארוחת בוקר ודיברנו וכתבנו וחזרנו וניסיתי להמשיך כרגיל ואחרי צהריים התיישבנו במרפסת ופתאום הרגשתי את אותה הרגשה בדיוק שהייתה לי כשהייתי שוער בכיתה ד׳ ועצרתי את הבעיטה של אייל כהן עם קצה הזרת: שזה נשבר.

שאני יודע בודאות כשזה נשבר.

זה לא כואב כמו שאפשר היה לצפות. כאילו, לא בהתחלה, לפחות. וזה לא כאב כל כך חזק כמו שהוא פשוט אחר ושונה ושכמוהו לא היה, ולא היה צריך שום רנטגן אז וגם לא צריך עכשיו כדי שאני אשב מול הרופא ואגיד לו: ד״ר, תקשיב, זה שבור.

תמונת חיי

1. מכירים את זה שאתם חושבים שיש לכם סיפור טוב ביד אבל לא היה לכם מושג שהחלק הממש מדהים שלו עוד לפניכם? כזה שהייתם בטוחים שכתבתם לו ״הסוף״ ומסתבר שזו הייתה המערכה הראשונה? אז כדאי שתשבו, כי זה מסוג הסיפורים האלה.
2. כשהתחלתי את המסע הארוך מאוד לכתוב את ״כולם לחייך״ לפני שש שנים החלטתי להגשים חלום ילדות ישן ולהפוך את יוני, הגיבור הראשי שלי לצלם.
3. הבעיה: לא הבנתי כלום בצילום. פשוט שום דבר.
4. אני לא מדבר על זה שידעתי קצת מונחי יסוד, אני מדבר על כלום. לא החזקתי מצלמה מאז התיכון, וגם אז היא הייתה חד פעמית. בטלפון בקושי צילמתי. חשבתי שקומפוזוציה זו מילה בלטינית עתיקה. כלום כלום כלום.
5. ובכל זאת רציתי שהגיבור שלי יהיה צלם כי זה כל כך התאים לי והאש הפנימית שלי בערה מהרגשה שזה הדבר הנכון לעשות, אז עשיתי את מה שהמוח שלי תמיד עושה במצבים האלה: הלכתי על הפתרון הכי לא הגיוני.