בואו נדבר על דכאון

אני לא סגור במאה אחוז על הרגע המדויק, אבל נדמה לי שנשברתי כשהגיעה הבקשה להצהרת הון ממס הכנסה לפני שבוע.
ולמרות שזכותו הטבעית של כל אדם להישבר כשנוחתת אצלו בקשה להצהרת הון, האמת היא שלמכתב ממס הכנסה אין הרבה קשר לטקסט הזה.
גם לפני שהמכתב הזה, על 870 עמודיו, כולם בעברית שאיש שאינו עובד במס הכנסה לא יבין מילה אחת ממנה, נחת בתיבת הדואר שלי, היה לי שבוע מחורבן.
אוקיי, בסדר, היה לי חודש מחורבן.
טוב, בסדר, עליתם עלי, הייתה לי שנה איומה.
ובכל זאת, אפילו בסטנדרטים המאוד לא גבוהים שלי, השבוע הזה היה אחר.
כמו כל שבוע, היו לי משימות. אנשים חיכו להן בצד השני. רובם אנשים שעובדים אצלי ונשכרו כדי לבצע משימות שאני לא טרחתי להגדיר להם. רק הבטחתי שתיכף אני שולח טקסטים והוראות מדוייקות, ואז לא רק שלא שלחתי, גם לא טרחתי לענות להם לטלפון. או לעשרות הוואטסאפים שהם שלחו לי בניסיון לברר אם אני עוד חי.
זה לא שלא רציתי. זה פשוט שלא הייתה שום דרך הגיונית להסביר שכבר שלושה ימים אני פשוט יושב ובוהה במחשב.
לא, לא, בפייסבוק או בוואינט. במחשב. במסך הזה שמבקש את הסיסמה שלך כדי להתחיל לעבוד, ואפילו אותו אני לא מצליח לעבור. המחשבה על להקליד שמונה תווים – אם כי אחד מהם מצריך אותי לדדות כל הדרך לקאפס לוק, אז לא קל כמו שזה נשמע – פשוט הרגישה גדולה עלי.

שבע שאלות מצוינות על שנה איומה אחת

לא הרבה דברים שווים יצאו מהקורונה הזאת – אוקיי, בואו נתקן: שום דבר טוב לא יצא מהקורונה הזאת – אבל אם צריך לבחור משהו אחד, זה יהיה הפרוייקט המהמם הזה של הניו יורק טיימס, שבחר 75 אמנים מכל הסוגים, המינים, הצבעים והז׳אנרים, ושאל אותם שבע שאלות זהות על השנה הקשה שעברה עליהם.
ולמרות שאני מודה שקצת הופתעתי שהני״ט לא יצרו איתי קשר ובחרו לשלוח את השאלות הזהות שלהם לזבי חוטם כמו ארון סורקין, טיג נוטארו, קרן ראסל, פיבי ברידג׳ס, טייארי ג׳ונס וענקים אחרים החלטתי לבלוע את הגאווה ולענות על השאלות הנהדרות האלה בעצמי.
מעבר לעובדה שאני חושב שכל אחד – בטח אם הכל אחד הזה הוא יוצר באיזשהו תחום, אבל לאו דווקא – צריך לפנות לעצמו שעה ולענות, יש משהו כל כך מנחם בעובדה שזו הייתה שנה מחורבנת לכולם. ולא משנה איך קוראים לכם ואיפה אתם גרים, ככל הנראה האנרגיות היצירתיות שלכם היו ברצפה.
וזה בסדר.
אפילו בסדר גמור.
ואם האמנים הגדולים האלה מודים שהם נתקלו בקשיים ופקפקו ביכולותיהם, נראה לי שנחיה עם זה שזה קרה גם לנו. ואם תפקידה ההיסטורי של אמנות היה, מאז ומתמיד, לנסות ולגרום לכולנו להרגיש שאנחנו לא לבד, זה חתיכת תענוג צרוף לראות איך עשרות אמנים (ועיתון אחד) התאחדו והתאגדו בשבילנו.

השירים הטובים ביותר לכתיבה (שאני מכיר, לפחות)

לפני חודש, בערך, התבשרתי על ידי ספוטיפיי שאני יחיד סגולה.
לא שחשדתי בזה קודם, בהחלט היו סימנים מקדימים, אבל שאפליקציה שעשרות מיליונים ברחבי העולם משתמשים בה תבשר לי, שחור על גבי לבן, שאני שייך ל-0.05% נדירים ביותר מהאכולוסיה בחצי הכדור המערבי? את זה לא ראיתי בא.
ובכל זאת, מה אתם יודעים, אני יחיד סגולה. אני מניח שהאינפורמציה הבאה תגרום לכם לרטוט קצת מהתרגשות ולרעוד קצת מלחץ, ודעו לכם שאלו תגובות נורמטיביות לחלוטין כשאתם נמצאים בסביבתו של אדם מיוחד יותר מכם.

רשימת הציוד שכל כותב צריך – מהדורת 2021

יש לי גזים.
לא, נו, לא כאלה.
אם לא גלשתם בפורומים הנכונים בשנתיים האחרונות (ואני לא מאשים אתכם, כל מה שיש שם זה חנונים ואנשים כמוני), אז אולי אתם לא יודעים ש-GAS החליף מזמן את משמעותו המקורית, והוא כבר לא הדבר הזה שעושה לכם שמות בבטן, אלא קיצור של GEAR ACQUISITION SYNDROME, שזה באמת שם הרבה יותר מקצועי ויפה לבחור שנכנס לחנות גאדג׳טים ואומר ״אני אקח את כל הצד הימני, תודה״.

הרעיון שלך גרוע – וזה בדיוק מה שטוב בו

היו לי לא מעט רעיונות גרועים לכתבות, ספרים וסיפורים במהלך השנים שלי ככותב, אבל מעטים הרעיונות שהצליחו להכניס אותי לכלא צבאי לשמונה ימים.
למעשה, היה בדיוק אחד כזה.
קודם כל, בואו נעשה סדר ונוריד את מפלס הדרמה: על אף שעל הנייר זה אכן היה כלא צבאי לכל דבר ועניין, אני מוכרח להודות שהמציאות הייתה הרבה פחות כואבת. אחרי יומיים, מפאת חוסר מקום בחדר הריתוקים, מצאתי את עצמי בחדר הנהגים הריק והעצום עם מיטה מתקפלת, מכשיר וידאו וערימת סרטים שלא הייתה מביישת את נטפליקס, מה שהוביל לבינג׳ הראשון בחיי עוד לפני שאפילו ידעתי איך קוראים לזה.
אבל זו לא הנקודה עכשיו.
הנקודה היא ששבועיים לפני המשפט הצבאי ההוא נשלחתי ככתב ״במחנה״ לסקר את האינתיפאדה השנייה (שאז רק התחילה) מקרוב.

הטעות שכמעט גמרה לי את הקריירה (וכל כותב צריך לדעת)

״אני מתחנן בפנייך, רוני״, ניסיתי להוציא קול מגרוני הסדוק, ״אסור לך לתת לספר הזה לצאת לאור״.
הזמן הוא התאריך הזה בדיוק, לפני ארבע שנים. ״לחוץ חתונה״ כבר הודפס ונכרך ואפילו נארז בניילונים האלה שאף אחד לא יכול לפתוח, ואני קראתי אותו שוב, פעם אחת אחרונה.
ואחרי שבעה עמודים עצרתי והתקשרתי לרוני מודן, המנכ״לית של הוצאת מודן, ובדמעות התחננתי שתגנוז את הספר.
למרות שקראתי אותו עד אז מאות פעמים, למרות שהאישה שלצערה ניהלה איתי את השיחה הזאת השקיעה בו כסף, למרות שהוא נערך בצורה נפלאה על ידי שרי שביט ולמרות שהייתה לו עטיפה כל כך חמודה ונכונה עד שלמי בכלל היה אכפת מה כתוב בפנים, החלטתי לקרוא, רק עוד פעם אחת ויחידה, ולבדוק שהכל בסדר.
וזו הייתה הטעות שכמעט גמרה לי את הקריירה.

איך המצלמה שלי הפכה אותי לכותב טוב יותר

כמו כל דבר טוב באמת בחיים, שום דבר מזה לא אמור היה לקרות.
כמו כל דמות שאי פעם כתבתי, גם יוני, הגיבור הראשי של ״כולם לחייך״, הספר החדש שלי שבקרוב יצא לאור, היה אמור להיות כותב.
מה לעשות, עבדתי בעבודה אחת בלבד כל החיים.
חודשים ארוכים התלבטתי בין תסריטאי לבין פרסומאי, וכשהבנתי ששניהם זה פשוט מילים נרדפות לכותב, החלטתי להגשים חלום ילדות ישן דרך הגיבור שלי, ולתת לו להיות צלם.

7 ספרים שכל כותב חייב לקרוא

לפחות פעם בשבוע – אם כי בשנה האחרונה זה קרוב יותר לשלוש פעמים ביום – מגיעה השאלה על איזה ספר אני יכול להמליץ כדי להפוך לכותב טוב יותר.
והתשובה, כמובן, ברורה: על הספר שלי, מה זאת אומרת.
ובכל זאת, למרות שברור שאחרי שתקראו אותו כל ספר יהיה רק תחליף חיוור,ֿ אני מוכן לקבל את העובדה שיש עוד כמה כותבים – כן, סטיבן קינג, אני לגמרי מסתכל עליך – שמכרו לא פחות עותקים ממני וגם להם יש איזה דבר או שניים די חשובים להגיד על התהליך ״הסיזיפי, המענה, הבלתי נסבל והקשה מנשוא, שבניגוד לכל היגיון אנושי בריא הוא גם כיף גדול, אם כי אף אחד מעולם לא הצליח להבין מדוע״, כפי שכתב בדיוק כה רב דיוויד פוסטר וואלאס, וצדק בכל מילה.

האפליקציות שהופכות אותי לכותב טוב יותר

אף פעם לא הצלחתי להבין למה טכנולוגיה וכתיבה הם שני עולמות שונים כל כך. רוב האנשים הכותבים שפגשתי בחיי לא הצליחו להפעיל מחשב גם אם הדבר היה תלוי בחייהם, ורוב האנשים הטכנולוגיים שכתבתי בחיי לא הצליחו לחבר יותר משתי מילים בהודעת וואטסאפ מבלי לזעוק שמדובר בדבר הקשה ביותר בעולם.
עבורי, טכנולוגיה היא השראה לא פחותה מספרים.

למעשה, זה רק צירוף מקרים, שני ציוני נכשל בבגרות 3 יחידות במתמטיקה, סילוק ממגמת תכנות בתיכון ואפס יכולת לכתוב קוד שאני עוסק בכתיבה ולא בפיתוח אפליקציות מסעירות.
הייתי ככה קרוב. באמת.

השנה שבה הבנתי מה זה להיות יוצר: סיכום שנה קצת אחר ל-2020

זו היתה שנה מטורפת.
והסיבה שאני קורא ל-2020 ״מטורפת״ היא רק בגלל שהעברית מעולם לא טרחה להמציא מילה הולמת יותר לשנה הביזארית הזאת.
אם לא עקבתם אחרי מה שקרה לי השנה כתבתי על זה כאן וכאן וגם כאן, ואם עקבתם אז אתם כבר יודעים: המשרד שלי נסגר, הסרט שלי שוכב במחסנים ומחכה שיפתחו את בתי הקולנוע, סדרת הטלוויזיה שלי הוקפאה ומחכה שיאפשרו התקהלות גדולה יותר מכמות האוהדים שמגיעים למשחק בית של הפועל רעננה, צילומי הסרט החדש שלי נכנסו לפריזר בדיוק מאותה הסיבה ובאופן מדהים ומפתיע ממש, כל זה לא עשה לי חשק אדיר לכתוב את הספר החדש שלי, מה שגרם לדחייה שלו לראש השנה 2021.
אני חושב שזה יהיה די מדויק לומר שלא ככה ציפיתי ש-2020 תיראה.