בדיוק היום לפני 12 שנה היא קראה לי אליה לשיחה והודיעה לי שהיא זורקת אותי מהמגמה לכתיבה יוצרת. ״ניסיתי לעשות ממך סופר״, היא אמרה לי בפנים מאוד מאוכזבות. ״אבל איתך זה לא ילך. איבדתי תקווה״.
****
הייתי בן 30, וזו הייתה הפעם השביעית שמישהו מבוגר לקח אותי לשיחה ואמר לי שאיתי זה לא ילך. אמרו לי את זה בכיתה ז׳, ט׳, י׳, י״ב, פעמים בצבא ובגיל 30, אחרי קריירה עיתונאית מרשימה וסדרת להיט מטורפת אחת, באמת חשבתי – סלחו לי על הצרפתית שלי – שסיימתי עם החרא הזה.
נרשמתי ללימודי ספרות וכתיבה יוצרת. שלחתי טקסט. התקבלתי בניסיון הראשון. אמרתי לעצמי ״או, אני הולך למקום שסוף סוף קולט אותי״, וחשבתי – הנה התיקון שלי.
1. אם הייתם אומרים לי לפני שנתיים, או שנה, או שבוע, שאני אפתח הרצאה בשגרירות ישראל בלונדון בבקשה מהקהל לעמוד דקת דומיה לזכרה של מתנחלת דתייה מהשומרון, לא הייתי מאמין לכם בחיים.
2. מצד שני, אם הייתם אומרים לי לפני שנה או שנתיים שיבוא יום ואני אעמוד ואדבר בשגרירות ישראל בלונדון על ספר שכתבתי על שפע, יהדות ואיך מאחדים את עם ישראלו שאחרי תנאם מרים פרץ וכל הדבר יהיה בחסות ארגון יהודי אורתודקסי, הייתי אומר לכם שלקחתם הרבה יותר סמי הזיה.
1. ״אתה יכול לשים את האוזניים האלה על הראש ולהצטלם איתי?״, היא קפצה עלי בקניון שבעת הכוכבים. השנה היא 2017, אני בדיוק הייתי עסוק בבריחה מאלפי מעריצים שרדפו אחרי בעקבות ההצלחה הפסיכית של ״לחוץ חתונה״, אבל מאירה ברנע גולדברג, סופרת אלמונית שאיש לא שמע עליה אז, זיהתה אותי בתוך ההמון ורדפה אחרי תוך שהיא מטעה את הפפראצי כדי שאני אצטלם איתה ועם הספר שלה, התמונה שללא ספק הזניק את הקריירה המטאורית שלה והפך אותה לסופרת שהיא.
2. ככה מאירה זוכרת את הרגע שנפגשנו. שום דבר מזה לא קרה באמת.
1. בחיים שלי, אף פעם, לא שמחתי כל כך לעמוד בפקק.
2. עד הרגע האחרון התלבטנו אם לבטל. המדינה בוערת, החגיגות בוטלו, החטופים עדיין בעזה, מזג האוויר חם מהרגיל, מה בכלל יש לחגוג. אבל בכל מקרה תכננו משהו אינטימי וקטן בבית, סתם הזדמנות טובה להיפגש עם הילדים ואנשים שאנחנו אוהבים, ובמקום שנשב כל אחד מבואס בבית שלו אמרנו שנשב מבואסים ביחד באותו בית. גם פתרון.
3. בלילה שלפני קראתי בפיד שהמדינה הזו נגמרה. אין אותה יותר. השריפות האלה, כתב כל אדם שני, הן מטאפורה מושלמת למצבנו. אפשר סוף סוף לארוז את המזוודות – וממילא אם הקשבת להנחיות כיבוי האש כבר היה לך תיק מילוט ארוז בכל מקרה – ולברוח. תם ונגמר לו החלום הציוני.
4. ואני תמיד שוכח שהחיים בארץ הזו הם כמו הסרט השלישי של שר הטבעות: כל פעם נדמה לך שהנה מגיע הסוף, ואז הכל ממשיך כאילו כלום.
מכל הדברים שבעולם, אני נשבע שבחיים לא חשבתי שטוביה צפיר יעשה לי התקף חרדה.
אני רוצה להבהיר כבר מהתחלה: טוביה לא אשם. למעשה, הלוואי עלי להסתובב עם חליפת דוב על הבמה בגיל 79 ולעשות שלוש הצגות ביום, אבל זה לא הנושא כרגע. הנושא הוא שישבתי עם שני הילדים שלי בהצגה הנפלאה ספר הג׳ונגל, ובדיוק כשבאנה ומוגלי וטוביה התחילו לשיר נחתה עלי ההבנה שזו כנראה הפעם האחרונה שזה קורה.
זו הפעם האחרונה שאני עם שני הילדים שלי ביחד בהצגת ילדים.
״אז תגיד״, רותם שאלה אותי השבוע, ״מה אתה רוצה לעשות ביום שישי?״.
״לא יודע״, עניתי לה, באמת מנסה להיזכר איזה יום היום ומה השנה בכלל. ״מה יש ביום שישי?״.
היא עצרה והסתכלה עלי מוזר.
הסתכלתי עליה מוזר בחזרה.
עברו עשר שניות.
אולי רבע שעה.
אולי יומיים.
״אה״, נזכרתי בסוף, מצליח סוף סוף לחבר יום לתאריך לשנה. ״זה״.
״זה״.
״לא יודע״, עניתי לה והמשכנו ללכת. ״אין לי שמץ של מושג מה לעשות ביום הולדת שלי״.
בסוף ההרצאה היה תור לחתימות.
לא ארוך מאוד, לא שלושה רחובות כמו התור האגדי של דאגלס אדאמס, אבל וואלה, תור. אמיתי כזה.
אנשים עומדים בשורה מהשולחן ועד האות מ׳ בספרות מקור. תור. כדי לקנות ספר ולקבל הקדשה.
בואו אני אגלה לכם משהו על הרצאות שלי: אין בהן תור בדרך כלל.
וכשאני אומר בדרך כלל, אני מתכוון אף פעם.
בסוף ההרצאה היה תור לחתימות.
לא ארוך מאוד, לא שלושה רחובות כמו התור האגדי של דאגלס אדאמס, אבל וואלה, תור. אמיתי כזה.
אנשים עומדים בשורה מהשולחן ועד האות מ׳ בספרות מקור. תור. כדי לקנות ספר ולקבל הקדשה.
בואו אני אגלה לכם משהו על הרצאות שלי: אין בהן תור בדרך כלל.
וכשאני אומר בדרך כלל, אני מתכוון אף פעם.
״נו״, סימסה לי חברתי הטובה שמכירה אותי מאז שהייתי בן 18 אחרי ששלחתי לה תמונה של 1,019 ספרים שתקועים לי באמצע סלון הבית שלי, ״אתה מתרגש?״.
״לא״.
״אז תתרגש!״, היא ציוותה עלי. ״הספר שלך פה! זה יום מרגש! למה אתה לא מתרגש?״.
״כי יש לי 1,019 ספרים תקועים באמצע הסלון״.
״זאת סיבה לא להתרגש?״.
״כשהם יהיו בתוך ה-1,019 מעטפות שהם צריכים להיות בהן אני אתרגש״.
״אתה יודע משהו? אם העומר שאני הכרתי שחלם להיות סופר ולכתוב היה מדבר איתך עכשיו, אני די בטוחה שהוא היה מוריד לך סטירה עכשיו״.
היא צודקת, כמובן. לא לגבי הסטירה, כי באמת, אני מכיר קצת את העומר הוא ולהרביץ הוא באמת לא יודע, אבל לגבי ההתרגשות. העומר ההוא באמת היה מתקשה להבין את העומר הזה, שמסתכל על 1,019 עותקים של הספר החדש שלו ובמקום לקפוץ מאושר מסתכל על כל העסק בעיניים עייפות ואיך לארגן את המשלוחים ביעילות.
זה לא היה ככה פעם. בזה אני בטוח. למעשה, בפעם הראשונה שפרסמו טור שלי בידיעות אחרונות, בגיל 22, לא ישנתי כל הלילה שלפני מרוב התרגשות.
מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
זה מוזר, האמת, כי כדי לנסות ולחיות חיים אפשר לקרוא להם – נגיד, בהגדרה מאוד רחבה – שפויים עשיתי לי מנהג לחשוב על החטופים כמה שפחות, לא לצפות בלוויות ולהתעסק בענייני כמה שרק אפשר.
ובכל זאת, מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
אני לא אגזים אם אגיד שקראתי את ההספד שלו ארבעים פעם. אולי יותר. משהו בטקסט הזה מושך אותי אליו שוב ושוב ושוב, ואם הייתי אדם דתי הייתי אומר שאני נושא אותו איתי כמעט כמו תפילה. זה הספד כל כך מלא אהבה וגעגועים שמביא אותי לדמעות בכל פעם, ובכל פעם שאני מרגיש שקצת קשה לי אני מרגיש איזה צורך לקרוא אותו כדי לתת לעצמי פרופורציות או, במהלך שאני עדיין מתקשה להסביר אותו לעצמי אבל זה מה שהוא, לתת לעצמי תקווה.
כן, אמרתי תקווה.
