הקדמה
אני חושב שהתאהבתי השבוע באופן סופי במכונת הקרח שלי.
אני יודע, אני לא הראשון וכנראה גם לא האחרון שמתאהב ורוצה להתחתן עם מכשיר, אלא שהרוב המכריע של האנשים שזה קרה להם התאהבו במכשירים שהייתה להם בינה מלאכותית, אבל אני התאהבתי במכונת הקרח שלי בגלל הסיבה ההפוכה לחלוטין: כי אין לה.
למכונת הקרח שלי יש שני כפתורים.
היא מייצרת - לא תאמינו - קרח.
היא לא שואלת אותי אם אני ארצה עוד משהו אחר כך, אם אני ארצה את זה בקובץ פידיאף, אם יש עוד משהו שאני צריך והיא בטח ובטח ובטח לא תספר איזו בדיחה קרינג׳ית או תגיד לי כמה גם היא אוהבת כוס קפה קר נטול קפאין ביום קיץ חם כמו היום.
אתם יודעים למה היא לא תעשה את כל זה? כי היא מכונת קרח, זה למה.
היא לא תעדכן גרסה, היא לא תוסיף עוד פיצ׳רים, היא לא תשנה את האייקונים בוקר אחד, והיא לא תעשה את זה מהסיבה שנדמה לי שכבר הבנתם אותה: כי אין לה אייקונים.
כי אין לה עוד פיצ׳רים.
כי היא מכונת קרח.
וזה כל מה שהיא.
ואני אגיד לכם את האמת: אני חי בעולם משוגע שבו הצ׳ט מזמין לי קניות, מעביר אותי מסלקום ליס, תפס את עמדת הנהלת החשבונות בעסק שלי ומתכנן את הקרוז המשפחתי שלנו ממש בזמן שאני כותב לכם.
אבל בפינה של המטבח יש מכונה גדולה הרבה מכפי שהיא אמורה להיות, רעשנית הרבה מכפי שהיא אמורה להיות, מגושמת מאין כמוה ועושה אך ורק דבר אחד.
ועל זה, וגם על זה שהיא עושה קרח, אני כל כך כל כך אוהב אותה.
מה קורה אצלי
כל הספרים שלי במבצע מטורף באתר לכבוד חגי תשרי
רוצים שגם הספרים שלכם יהיו במבצע מטורף באתר שלכם וכל מה שחסר לכם זה ספרים? נותרו שני מקומות אחרונים לכתיבת הספרים עם רותם ואיתי. המחזור ה-29 (!) יוצא לדרך ב-9.9. קוד קופון להנחה: עומרותם
איך מגדלים אופטמיות
״ושיהיה אופטימי, בסדר?״.
נשבע לכם שככה סיימו איתי את שיחת הטלפון שבה הזמינו ממני הרצאה.
נושא ההרצאה, אגב, היה ״אתגרים ובעיות איתם מתמודדת החברה החילונית מאז ה-7.10״.
ואני לא רוצה לצאת פה פסימי או משהו, אבל אופטימי זה לא.
בקיצור, יכול להיות שאמרתי משהו דומה לזה, ובתגובה ענתה לי האישה הכה נחמדה: ״עומר, אנחנו יודעים שהמצב גרוע. אותך הזמנו אותך בגלל היכולת שלך למצוא את הטוב בכל דבר ולנטוע תקווה בלבבות״.
איך יצא לי שם כזה גרוע, אלוהים שישמור?
אני? אני יכול למצוא את הטוב בכל דבר? אני שלפני שנה קיבלתי טיסה במחלקה ראשונה לארצות הברית וכל הדרך למלון סיפרתי לרותם בטלפון כמה קשה היה שם?
אני?!
כמובן שאמרתי ״אה, ברור, ברור שיהיה אופטימי״, כי אני רכיכה חסרת עמוד שדרה, ואחרי שניתקתי התחלתי להתהלך הלוך ושוב ברחבי הדירה ומלמלתי לעצמי איך יכול להיות שבן אדם עובד כל החיים בלקטר ובסוף באים אליו כדי שיעשה שמח וטוב בלב? מה אני, פאר טסי?
ואחר כך התיישבתי - ביאוש! - על הספה וכבשתי את הפנים בידיים ותהיתי איך נדבק אלי החרא האופטימי הזה ומה אני עושה עכשיו עם כל אתגרי החברה החילונית היפים והמדכאים שכתבתי והרגשתי - פחות או יותר, כן? - כמשה מול הסנה הבוער ותהיתי איך דווקא מכולם נגזר עלי לאחד את העם, ואם לא קשה עד שמונה בערב.
איך מאחדים את העם הזה, לעזאזל?
כי אני חייב להגיד לכם, אני רואה את הקמפיינים לבחירות והרעל שנשפך, וביני לביני תוהה איך אנחנו ממשיכים פה ביחד ב-28.10. לא משנה מי יבחר, איך החצי של העם שהפסיד מתגייס מאחוריו וממשיך כמדינה הלא מתפקדת שאנחנו?
בקיצור, ברוח זו באתי להרצאה, ובעודי מקטר על קרואסון אבוקדו וסלמון מופלא שהגישו לי - במיקרופון, מול המארחים, כי אני אוהב לוודא כשמזמינים אותי להרצאות שלא יזמינו אותי עוד פעם - חשבתי שאולי, אחרי שאמנה את כל האתגרים והבעיות, אני אנסה במקום לקטר גם לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי לפתור אותם.
וכמשה דדש בשעתו, חטפתי מפית מהשולחן והתחלתי לכתוב.
ובהרצאה עצמה, מול 150 איש לא חילונים בעליל, אמרתי שבכתיבה, כמו בטיפול פסיכולוגי, נקודת המוצא היא שאת העולם אני לא יכול לשנות, אבל את עצמי דווקא כן.
והקראתי את הרשימה מהמפית.
וראיתי הרבה הנהונים והסכמות ופרצופים מרוצים בקהל הלא חילוני שהיה שם.
ואז אמרתי להם ״עכשיו תורכם״.
ופתאום השתרר שקט כל כך עמוק עד שאפשר היה לשמוע את הקרואסון לא מחליק בגרון למישהי בשורה השמינית.
אני שונא שקט באופן כללי, אבל בהרצאות, וואו, איך אני לא סובל שקט. ובכל זאת נשכתי את השפה ודרכתי לעצמי על רגל שמאל עם רגל ימין ושילבתי ידיים והתפללתי שמישהו יהיה אמיץ לפתוח את הפה, ואחרי מה שהרגיש כמו נצח אבל לפי ההקלטה היה בקושי 15 שניות מישהי הרימה את היד ואמרה ״רציתי לכתוב בפייסבוק סטטוס על זה שבית הקפה בירושלים צריך להישאר פתוח בשבת והתביישתי״.
שאלתי אותה למה היא לא כתבה.
היא אמרה שהיא לא יודעת. שזה לא שלה. למה היא צריכה להגן על מקומות פתוחים בשבת. אבל שיש לה חברה ירושלמית שנפצעה באחת ההפגנות, והיא לא בעד מקומות פתוחים בשבת אבל היא בטח נגד זה שירביצו לחילונים שיושבים בבתי קפה שפתוחים בשבת וזאת לא המדינה שהיא רוצה לחיות בה.
אחר כך הגיעו עוד פתרונות: עמידה מול מונופול הכשרות, תחבורה ציבורית בערים חילוניות, דגש על תרבות יהודית ולא על דת, פחות הקפדה על מצוות ויותר על מהות ועוד ועוד ועוד.
והיה מרגש.
באמת שהיה מרגש.
״היה כל כך אופטימי!״, ניגשה אלי המאחרת בסוף, ואני חייכתי את החיוך הידוע שלי ואמרתי בצניעות: ״בוודאי, זה מה שאני ידוע בו״.
בדרך הביתה שמעתי ששרה נתניהו לכלכה על יאיר גולן שיצא להציל אזרחים ב-7.10 בזמן שבעלה התאפר והבן שלה היה במיאמי והתייאשתי בחזרה, אבל שתדעו לכם שלשעה וחצי שלמות ישבתי בין אנשים שהם לא אני וממש לא חושבים כמוני ויצאתי כל כך אופטימי עד שאני כמעט בטוח שאנחנו נצליח להסתדר כאן.
אנחנו נצליח, אתם תראו.
אני מאמין בנו.
כמו כן, מסתבר שאנשים ממש כועסים כשאתה מקטר על טיסה שקיבלת בחינם במחלקה ראשונה, אז אל תעשו את זה. לא משנה איך אני יודע.
יומן כתיבה
השבוע הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי על הקובץ של ״אהבה ראשונה - פעם שנייה״ ואמרתי לעצמי: בונה, נראה לי שהדבר הזה יהיה ספר.
שזה משהו שבגדול אתה אמור לחשוב אותו לפני שאתה חותם על חוזה עם הוצאת ספרים, אבל לא חשוב. לא תמיד חייבים לעשות דברים בסדר הנכון.
בקיצור, השבוע כתבתי שני פרקים ונשארו עוד שמונה לסוף והסתכלתי על הקובץ שיש בו יותר משבעים אלף מילה וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שכל המילים האלה בסוף ירכיבו ספר.
ושבכל מקרה כתבתי יותר מדי מהן, אז כדאי שהן ירכיבו ספר, כי אחרת זה היה בזבוז זמן מטורף.
יש עוד שבועיים לדדליין שההוצאה ואני קבענו, ואני יודע שזה נראה לכם ממש מעט זמן, אבל כמי שכתב סרט שלם בחודש וחצי החיים לימדו אותי שהכתיבה מאוד מתאימה את עצמה לדדליין. אם הייתי קובע שאני אסיים את הספר הזה ב-2031 אז הוא היה מסתיים שם, ואם אני אקבע שהוא מסתיים ב-15.9 אז הוא יגיע לסיומו בדיוק בתאריך הזה.
אמר האדם שכותב את הספר הזה כבר שבע שנים.
בקיצור, אני אופטימי.
בכל זאת זה מה שאני ידוע בו.
ראיתי, קראתי, שמעתי
1. רותם ואני ראינו בסופ״ש את הפרקים האחרונים של ״בודקת״ של גיתית פישר ואני עדיין מתעקש שאני אכתוב עליו את כל מה שאני רוצה להגיד עליו, אבל עד אז אני אגיד שבוע שני ברציפות: לא ראיתם? תעשו לעצמכם טובה ותראו. אין לכם יס? תעברו ליס. הסדרה הזו ממש שווה את זה. הדבר הכי טוב שכתבו פה בשנים האחרונות, אם לא למעלה מזה.
2. ג׳ים קארי הוציא ספר. טרם קראתי מילה ממנו (אני אתחיל בסופ״ש), אבל כגדול מעריציו אני אגיד שמעט מאוד ספרים ריגשו אותי וסיקרנו אותי כמו הספר הזה.
3. למרות שמאוד רציתי שנלך לקולנוע לראות את זה לא הסתייע לנו, וראינו - אחרי תחנונים שלי - את השטן לובשת פראדה 2 בדיסני בסוף השבוע.
יש לי מערכת יחסים קצת מוזרה עם השטן לובשת, כי אני חושב שהספר איום ונורא ולורן וייסברגר סופרת מחורבנת, ולכן אין לי איך להסביר את זה שכתסריטאית היא פשוט מעולה. כמה שהספר היה גרוע ככה הסרט היה מעולה (זה אף פעם לא מזיק שמריל סטריפ משחקת בסרט שלך), וכמה שהשטן לובשת 2 היה אמור להיות אכזבה, הוא לא היה.
למעשה, אני אטען שהוא טוב יותר מהראשון.
זה אף פעם לא קל לעשות סרט המשך, כי כל הסיכויים לרעתך, לא כל שכן סרט המשך שמתרחש שני עשורים אחרי שהראשון הסתיים. קל היה ליפול לקלישאות על עולם האופנה הנוצץ והמגזינים שבאים בעקבותיו, ולכן מחיאות כפיים סוערות לשטן שלא עשה שום דבר מזה.
להיפך.
ויחסית לקומדיה הקלילה שהוא, היכולת של לצלול למנעד של נושאים כבדים ולא סקסיים היא מהמרשימות שראיתי.
ומריל סטריפ.
אוי, מריל סטריפ.
וסטנלי טוצ׳י גם. מגיע לו כל כך הרבה יותר קרדיט בהצלחתם של הסרטים האלה.
התסריט מעולה, הבימוי גם, והיחידה שבאמת מבאסת היא אן האת׳ווי, אם כי לא באשמתה, כי הדמות שלה פשוט בלתי נסבלת כבר סרט שני ברציפות, ובכל זאת זה עובד, ועובד נפלא.
בקיצור, אם פספתם את הסרט, אז תעשו לעצמכם טובה ותראו אותו. ככה עושים סרט המשך נכון.
אולי פספסתם
עדה יונת נפטרה השבוע למרבה הצער. אני פה כדי לספר לכם שהיא הייתה מגניבה טילים.
זה הנס הכי מגניב שקרה לי ככותב.
נתראה בשבוע הבא.
עומר.
